ב־19 ביולי, בעוד כעשרה ימים, תצא הפועל תל אביב למחנה אימונים בפולין. ברשימות של הצמדים בכל חדר מופיעים במרקר אדום עידן ורד ודן איינבינדר, שאמורים ללון ביחד לאורך כל המחנה בחדר משותף בבית המלון. זה סיפור מובן מאליו כי כולם מכירים את יחסי החברות הקרובים בין השניים. אבל באותה מידה זה מסמל את הטרגדיה של בית"ר, כור מחצבתם של השניים. שני עוגנים צהובים־שחורים, אהובי הקהל בטדי, אנשים שהשאירו בעולם הקפיטליסטי של הכדורגל איזשהו גרם של זהות לובשים היום את המדים של הנמסיס של הצהובים־שחורים, היריבה הכי מרה של בית"ר מאז ומעולם.
אין כאן שום עניין של דביקות ורומנטיקה. כדורגלנים עוברים ממקום למקום בכל רגע בערך. אלי אוחנה ופרנצ'סקו טוטי הם יחידי סגולה. ורד ואיינבינדר עם כל הכבוד לא בקליבר הזה. אבל, וזה אבל גדול, הלב של כל בית"רי נחמץ לראות אותם (וכשהם יגיעו לטדי ביחד כאורחים זה יהיה עוצמתי פי כמה) לובשים אדום ביחד בגלל שבית"ר זרקה אותם לכל הרוחות מבלי למצמץ, לא בגלל מחלוקת כספית/מקצועית אלא בגלל שבעל הבית החליט. איינבינדר, אתם יודעים, עבר התעללות שרק אחרי שהעדויות בבוררות המשפטית שהוא מנהל מול המועדון בתביעת הפיצויים שהגיש יתבררו אולי יהיה אפשר להבין באיזו דרך גם נידו אותו, גם גירשו אותו וגם פיטרו אותו. ורד לא זכה לקבל שיחת טלפון בחזרה, וזה אחרי שבעל הבית הבטיח לו ולאוהדים שחור על גבי פוסט שהוא יישאר כאן. חצי בצחוק חצי ברצינות, בית"ר נהייתה הפועל תל אביב של פעם, זו שלא זכרה חסד נעורים לגילי לנדאו, לשביט אלימלך, ליוסי אבוקסיס ולעוד רבים וטובים.
אבל זו לא רק הדרך הנלוזה שבה זרקו בבית"ר את איינבינדר ואת ורד מבלי למצמץ. זו גם העובדה שאף אחד בבית וגן לא טרח לדאוג לתחליפים הולמים, אפילו לא על הנייר. תנסו רגע לחשוב, לפני שאתם שוקלים אם לרכוש מינוי לעונה הקרובה, למי מבין שחקני בית"ר אתם באמת מתחברים. איזו חולצה של איזה שחקן הייתם קונים לבן שלכם, איזה פוסטר של מישהו בצהוב־שחור הייתם שמחים לתלות בחדר שלו. אנחנו בטוחים שלא מצאתם.
היחידים שבאים בחשבון הם אביאל זרגרי בן ה־18, שצריך עדיין לנגב לו את החלב מהשפתיים, או איתמר ניצן. אין סיכוי שתתחברו לשועה, יאנקוביץ', אפילו לא למיכאל אוחנה, שיש לו את כל הנתונים אבל הוא עדיין לא הטביע חותם במדים הצהובים־שחורים.
זה נכון גם בנוגע לשאלת זהותו של קפטן בית"ר בעונה הקרובה. אין ראוי כנראה מאיתמר ניצן למשרה הזו, אבל עדיין ניצן הוא שוער, לא אחד שיכול לצעוק, לכוון ולהנהיג תוך כדי משחק פרט לדיאלוג עם החוליה האחורית. בעונה שעברה, בימי דראפיץ' וברדה, כשאחד המקורבים שלהם ביקש להסביר את הכישלון המצקועי של צמד המאמנים הוא ענה בשאלה. "נניח ששחקן של בית"ר נתקע עם הרכב באמצע שום מקום וצריך שחבר לקבוצה יבוא לחלץ אותו. חוץ מעידן ורד ואיתמר ניצן אין סיכוי שיימצאו מתנדבים". וזה בסוף, לפני הדריבלים וה־4:4:2 או ה־4:3:3, הסיפור האמיתי של קבוצת כדורגל.
"אל תחכה להם"
אפשר להגיד הרבה דברים על ניר קלינגר אבל פראייר הוא לא. ורד ואיינבינדר, כל אחד מהם בנפרד, סומנו על ידו ביום שעזב את בית וגן כמי שהוא יעשה הכל כדי שיחזרו לשתף איתו פעולה. קלינגר מבין שבמציאות שבה אתה מאמן קבוצה שלא יכולה כמו מכבי תל אביב, מכבי חיפה ובאר שבע לקנות כל מה שזז, צריך לשים את הדגש על פרמטרים אחרים: שחקנים שבאופיים הם מנהיגים ופייטרים, חדר הלבשה בריא שיש בו היררכיה עם שניים-שלושה נותני טון (איינבינדר, ורד, שטקוס) שיחברו את כל הקצוות. זו כרגע אולי הבעיה הכי מרכזית שיש בצד השני בבית וגן. אין היום שחקן אחד בבית"ר שאפשר להסתכל עליו כדי שימשוך את העגלה, שגם ככה חבולה ומקרטעת.
עד כמה שזה יישמע אבסורדי, אפשר וצריך להתגעגע לקקופוניה שהיתה כאן בעונה שעברה כי עדיין ורד ואלירן עטר ניסו להחזיק את חדר ההלבשה. מה שנשאר לנו כרגע זה מתיאוסיניו ויאנקוביץ', זרים בינוניים, שועה שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שיש לו איזשהו יצר מנהיגות (יותר בכיוון של הרס עצמי), זרגרי הינוקא כאמור, ועוד חבורה בלתי נגמרת של שחקנים שהם או בינוניים מקצועית או שהם רכים ועדריים מבחינת האישיות שלהם.
לפני שחתם בהפועל תל אביב ורד קיים אינספור שיחות עם איינבינדר. זה היה סוג של דיאלוג שבו כל אחד משך לכיוון אחר. ורד אמר, בתסכול עצום: "הם (בית"ר) לא מתקשרים". איינבינדר ענה: "עזוב, שחרר, הם לא רוצים, תתקדם הלאה". ורד התעקש: "צריך לחכות". איינבינדר נימק: "אל תעשה את הטעות שלי. זה היה זועק לשמיים שהם לא רוצים אותי והייתי בטוח שהכל יסתדר. אל תחכה כי בסוף תישאר קירח מכל הכיוונים".
שיהיה ברור: מבחינתו של ורד היו שתי אפשרויות. להישאר בבית"ר בחוזה ארוך טווח שגם יבטיח לו עבודה אחרי שיפרוש ממשחק פעיל היה האידיאל מבחינתו. כשזה הפך להיות לא הגיוני בעליל מבחינתו של חוגג, ורד קיווה להגיע לבאר שבע, ששואפת לזכות בשנה הקרובה ובאלה שאחריה בתארים. הפועל תל אביב הפכה לאופציה הטובה ביותר ברגע שורד הבין שזה המועדון הגדול היחיד שחפץ בשירותיו, כשקלינגר והניסנובים חיזרו אחריו במרץ. בזמן שקפטן בית"ר חיכה לאיזשהו אות וסימן ממשה חוגג, קלינגר והאחים ניסנוב היו מתקשרים פעם בשעתיים. המאמן הסביר למה הוא מייעד לקשר תפקיד מרכזי במערך שלו, הבעלים באדום שדרגו את ההצעה הכלכלית וגם הבטיחו חוזה לשנתיים.
האבסורד הוא שדווקא מול הקפטן המכהן של הפועל, עומרי אלטמן, הניסנובים לא גילו כזו התלהבות, לא התקשרו, לא ניסו אפילו לחזר כדי להשאיר את חביב הקהל בבלומפילד. זה כנראה הכדורגל הישראלי. מי שמחובר למועדון ואהוב על ידי הקהל הוא פרסונה נון־גרטה. עבור מי שמגיע מבחוץ פותחים את הלב ואת הכיס ואת הדלת.
בריאות הנפש
קשה לדעת איך ורד ישתלב בהפועל. הוא אחרי עונה של שני שערי ליגה, בלבד. אבל נראה שנפשית, במקביל לכאב הלב שלו ושל אוהדי בית"ר, המהלך הזה של מעבר להפועל אמור לעשות לו רק טוב. ורד של השנים האחרונות שילם מחיר כבד על היותו קפטן בית"ר. הוא זה שהיה צריך אחרי כל משחק להסביר בראיונות כפרזנטור של המועדון את הסיבות לכישלון. הוא זה שהיה צריך להיות הגורם המתווך בין השחקנים להנהלה מתוקף תפקידו כקפטן, עניין בלתי נסבל בהתחשב בעובדה שחדר ההלבשה של בית"ר דומה יותר לגנון מאשר לאכסניה בריאה של קבוצת כדורגל. ורד גם היה זה שצריך כל הזמן לפשר ולפייס. בין הקריזות של שועה והעימותים שלו עם יאנקוביץ', בין הקטטות של טל בן חיים ושי קונסטנטין, והעצבים שהיה חוטף עטר כשהוא לא היה משחק, וזו רק רשימה חלקית עוד לפני שדיברנו על סבב השיחות והשכנועים של קפטן בית"ר עם הישראלים והזרים כשחוגג דרש מהם בתחילת העונה שעברה לקצץ בשכר.
"גם הורדנו לעידן מאה קילו מהכתפיים כשהוא לא צריך להתעסק באדמיניסטרציה כקפטן, וגם קיצרנו לו את הנסיעות מביתו שבגבעתיים כי בכל זאת זה היה יותר קצר מאשר לנסוע כל יום לירושלים ובחזרה ממנה". אבל זה לא רק זה. ורד של השנה האחרונה היה יוצא מדעתו תוך כדי משחקים. הוא לא הבין איך הוא, בגיל 32 אחרי כמה פציעות קשות, רץ בלי סוף, רב על שריקה לרעתו במשחק אימון פנימי, ואילו החברים שלו, לפחות רובם, מנותקים, חסרי תשוקה, כשכל סרט האימה שהם אחראים לו בדמות העונה של בית"ר עובר לידם. מי שזוכר, לא פעם תוך כדי משחק תפסה עדשת המצלמה את ורד מנופף בידיים, לופת את הראש או משליך את עצמו לרצפה מרוב תסכול. להפועל הוא מגיע פרש. לא סתם באימון הפתיחה כשאושר דוידה הציע לו כאקט של כבוד את החולצה מספר 8, ורד השיב: "קבוצה חדשה, התחלה חדשה, אני רוצה מספר חדש", ולקח את הספרה עשר. כדי שלא יהיה ספק שהוא מתקבל בזרועות פתוחות על ידי שער חמש, ורד הוא השחקן הראשון שהונף על כתפי האוהדים והם נתנו לו להחזיק אבוקה וליוו אותו בקללות ונאצות שכוונו לאקסית בית"ר. ורד שיתף פעולה אבל במשורה. הוא לא שלהב את ההמון כששמע את הקללות לבית"ר, כמו אריאל הרוש שלפני כמה שנים הגיב בתנועת המגל, באקט מתגרה שנועד לתקוע אצבע בעין של אוהדי בית"ר. רגע אחרי החגיגות עם האוהדים החדשים שלו ורד חיפש את דן איינבינדר לתרגיל כושר שחולק לצמדים. בכל זאת, שניהם מאותו הכפר.
