רוני, יום רביעי, שלשום בבוקר. יוסי מזרחי, האיש שהיית כותב לי עליו באינספור הזדמנויות בכל יום שישי בבוקר בוואטס אפ: 'יוסי אחי", עומד ואומר עליך קדיש. מסביב גווארדיה נכבדת של אנשים, שאהבת בלבך הנקי, שבאו להיפרד ממך. אם היית עומד לצידנו בבית ההספדים בגבעת שאול, בטח היית נרגש ונבוך מהכבוד שכל כך מגיע לך שירחשו לך. רמי מנדל, בעיניים דומעות, ניהל טקס ביד רמה וסיפר בצורה כל כך מדויקת, איך מעולם לא היית מבטל או מתווכח עם אמירה כזו או אחרת אלא רק מדייק אותה.
דני דבורין שחזר את ימי הרדיו המשותפים שלכם, דני נוימן סיפר על קשר חברי שהפך למשפחתי. איתמר צ'יזיק, גיבור ישראל, ומנכ"ל מכבי חיפה לשעבר, דמע כשסיפר על חברות אמיתית ביניכם של רבע מאה. יענקל'ה שחר שבלעדיו אולי לא היה כדורגל ישראלי ואחרים שבלעדיהם בטוח שלא היה כדורגל ירושלמי, כולנו, עמדנו שם, דמענו וחייכנו. עין אחת נרטבה בכל פעם שהזכירו את פרופסור אבי ריבקינד שלא הפסקת להודות לו באוזני כל מי שרצה לשמוע על כך שהוא שומר עליך כמו מלאך. העין השניה חייכה כשכינו אותך 'רוני־פדיה' כי היו דברים שרק אתה זוכר ויודע וגוגל, בענייני כדורגל ישראלי וירושלמי יכול לצחצח לך את הנעליים.
יש אינספור רגעים איתך לכל ילד ירושלמי חובב ספורט וכל מי שאי פעם שיחק, ניהל או סיקר את הדמויות במגרשים של קטמון, ימק"א, טדי, שטראוס, מלחה והארנה. אפילו עמק המצלבה.
היה לנו, לי ולך, ריטואל קבוע. שמונה בבוקר, יום שישי, הטלפון מצלצל. עוד לפני שבמכולות השכונתיות הספיקו לערום את העיתונים כבר ידעת לצטט כתבות שלמות מכל עיתון אפשרי של סוף שבוע. מעולם לא ביקרת או סנטת בעיתונאי על הטקסט שלו. תמיד הפנית, כמו עמוד שער אנושי ל"משהו מעניין שכדאי לקרוא".
כל מי שנכח אי פעם באצטדיון כדורגל ירושלמי וזכה לשוחח איתך היה נהנה לשמוע איך את משחזר בדיוק מושלם שער בוולה של צבי סינגל, סלאלומים של אלי בן רימוז' ואלי אוחנה, העמידה של אורי מלמיליאן לפני בעיטה חופשית והדרך הייחודית של מישל דיין להקשית כדור מצד ימין בין קו החוץ לדגל הקרן. הפלגת בסיפורים שקרו באמת. על ההחלטה של מלמיליאן ויוסי מזרחי לעזוב את בית"ר ועל הדרך לפייס אותם. על איך אלי אוחנה עושה קרקס למגינים בבלגיה. איך שלום אביטן ביקש ממך פעם לעבור מבאר שבע להפועל, ועל הטירוף שאחז בך כאוהד הפועל בגביע הראשון ב־1973 ואותו טירוף בדיוק שלוש שנים לאחר מכן בגביע הראשון של בית"ר בגלל האהבה ליוסי־אורי ודני נוימן.
אף אחד לא יודע, אבל במשך שנים ארוכות, היית מגיע לבניין הטלוויזיה ברוממה ומבקש שימצאו לך את צילום המשחק בין הפועל להכח ר"ג מגמר הגביע של 1973. אחרי כמה שנים טובות, סיפרת, התקשרו להגיד לך שתגיע כי אולי הקלטת נמצאה. כשהתברר לך שהשתמשו ב'קסטה' כמעצור לדלת של אחד המשרדים בבניין, ביקשת לרכוש אותה במיטב כספך. "לא שמים מעצור לדלת מה שהוא עבור דור שלם הרגע הכי משמח בהיסטוריה", אמרת.
ראיינת את כולם, אפילו את דייגו ארמאנדו מראדונה כשהגיע לארץ ב־1986. אין אחד שלא ענה לך לטלפון, כי לא היה איש שיחה כמוך, חד וחריף וג'נטלמן שלימד דורות של עיתונאים שאפשר לעבוד במקצוע הזה ולהישאר בנאדם.
אף אחד לא חצב כמוך בכל דרך אפשרית כדי שהכדורגל הירושלמי יקבל את המקום הראוי לו. פעם כשחיפשת אסימון כדי לדווח ברשת ב' על דרבי שנדחה בגלל מזג אוויר חורפי. במקרה אחר, קטעת מהדורת חדשות באיבה כדי לספר שאורי עוזב את בית"ר למכבי תל אביב, פעם אפילו לקחת לפקיד הקבלה בבריכה של מלון ימק"א את המקום שלו ואת מכשיר הטלפון כדי לספר שמוטל'ה שפיגלר מונה למאמנה של בית"ר. ראית הכל, ודיווחת על זה בהגינות, בצניעות ובלי טיפה של חשיבות עצמית.
יש כל כך הרבה אנשים שיחכו מעכשיו במשך היום והלילה לשיחת טלפון ממך, רק כדי לדבר על ענייני השעה ומבלי לשים לב להפליג לדרבים נשכחים, שערים מרהיבים ורגעים שלא יחזרו כי היום כפי שאתה יודע, אין כבר אנשים כמו אלה שאתה סיקרת ואין גם עיתונאים שיודעים לעשות את זה כמוך.
היית כותב לי אינספור הודעות בכל פעם שהזדמן לך. "תשמור על יוסי" ביקשת "תכבד את אורי" הורית. "תן לאלי (אוחנה) את הריספקט שמגיע לו", "תקשיב למישל (דיין) ברדיו", וכך לגבי עוד רבים וטובים. תמיד דאגת לכולם.
אני מקווה מאד, רוני, שתדאג לכולנו גם מלמעלה.
דיאון עם ציז'יק. האחרון ספד לו בדמעות
דיאון ז"ל. הציל אפילו את קלטת הזכייה בגביע של הפועל | צילומים: האלבום הפרטי
