במשך שנים התשובה שלי לשאלה "מה משחק הכדורגל הכי גדול שהיית בו?" היתה גמר הגביע של 89'. זכיתי עם הזמן לראות לא מעט קבוצות גדולות רצות מולי על הדשא, באצטדיונים אירופאיים קצת יותר מרשימים מהאצטדיון הלאומי ברמת גן, עם שחקנים בעלי שמות קצת יותר גדולים מיעקב שוורץ או משה בן ארוש, בטורנירים בעלי מוניטין בינלאומי קצת יותר מכובד מהגביע שלנו - ועדיין, המשחק הזה היה משהו מיוחד.
זה משחק שהיה בו הכל: אורי מלמיליאן (ואבי כהן) בפרידה מבית"ר, קרב טיטאנים בין בית"ר למכבי חיפה בגדולתה, משחק דינמי עם שפע מהפכים במהלך 120 דקות של רכבת הרים רגשית, שערי מאני טיים בדקות ההכרעה ודו־קרב פנדלים מורט עצבים שנגמר בניצחון ירושלמי.
למעשה, גם היום, כמעט 35 שנה ואלפי משחקים אחרי, יש רק משחק אחד שהייתי בו ואני יכול לחשוב שמאפיל על המשחק ההוא - וגם הוא 3:3 מונומנטלי: גמר ליגת האלופות, שבו ליברפול נתנה את הקאמבק של כל הזמנים וחזרה מפיגור של 3:0 במחצית לניצחון בפנדלים מול מילאן. כן, זה סדר הגודל.
כי כשיש לך שילוב בין חיבור רגשי עמוק למועדון לבין דרמה כמו שרק משחק הכרעה משוגע בכדורגל יודע לספק, אין כמעט דבר בעולם שישווה לזה. וזו הסיבה שהניצחון המטורף של בית"ר נורדיה ירושלים על מכבי שעריים נכנס אצלי בקלות לרשימה המצומצמת של 'המשחקים הכי גדולים שהייתי בהם', קצת (אבל ממש קצת) אחרי מלמיליאן וסטיבן ג'רארד.
הדרמה, שנבנתה בעונה שלמה + פלייאוף בלתי נגמר, התנקזה למשחק אחד בודד שאליו הגענו כאנדרדוג משמעותי. הפעם האחרונה שקבוצה מהמחוז שלנו (ליגה ב' דרום ב') הצליחה לזכות בכרטיס עלייה מהפלייאוף היתה לפני יותר מעשור, ולמרות עונה פנטסטית, שבמהלכה רשמנו סטטיסטיקות נדירות, אף אחד לא הימר עלינו לפני המשחק. האמת? בצדק. הגענו למשחק בלי שני החלוצים המחליפים שלנו, עם ספסל שמורכב מקשר אחד וערימה של שחקני נוער. ושעריים? הם גייסו את כל השכונה בצו 8 ומילאו יציע באלף איש שהיו בטוחים שזה שלהם.
אבל לנו יש את אהוד כחילה, שכמה שאהבתי אותו בימיו כשחקן לא מתקרב בכלל למידת ההערכה שלי אליו כמאמן. זה נכון, הוא משוגע עם קבלות (הבנאדם יורחק מהמשחק הראשון שלנו בליגה א' בגלל שקיבל במשחק האחרון את הכרטיס הצהוב ה־13 שלו העונה. והיה לו גם אדום ישיר אחד, כן, מהספסל), אבל ממש לא מדובר במוטיבטור שעושה רעש ותו לא. מעבר לאטרף שהוא מכניס בקבוצה שלו, מדובר באשף כדורגל, לא פחות.
הבנאדם, שהעביר שנים תחת דרור קשטן בימי תפארתו, למד ממנו לצעוק בווליום שעלול לגרום לשחקנים בעלי נפש עדינה לחפש לעצמם קריירה חלופית, אבל ירש ממנו גם הבנה טקטית עמוקה של המשחק. וכך, עם תקציב בינוני במונחים של ליגה ב', הוא הצליח לבנות בנורדיה את הקבוצה הכי מאוזנת, הכי ממושמעת, הכי יצירתית, הכי פורייה התקפית והכי חסונה הגנתית שידענו בשמונה שנותינו כמועדון אוהדים. וכשעלינו לשחק מול קבוצה שעולה עלינו על הנייר בכל פרמטר, טביעת האצבע שלו ניכרה בכל מהלך.
היינו טובים יותר במהלך 90 הדקות הראשונות, והיינו שווים שער ניצחון באחד משלושת המצבים הבטוחים שהגענו אליהם בדקות ה־92 וה־93. חזרנו באופן הרואי – ובצדק – מפיגור בשלב מאוחר יחסית של ההארכה, ורק חוסר מזל מנע מאיתנו לסגור סיפור ב־120 דקות (לעזאזל, החטאנו פנדל שניתן לנו בהתקפה האחרונה של תוספת הזמן של ההארכה. יש יותר מנחוס מזה?). וכל זה רק העצים את הדרמה והפך את הקתרזיס שלאחר הניצחון 8:9 בפנדלים למשמעותי יותר.
האם זה היה המשחק הכי גדול של נורדיה? ברור. האם זה היה אחד המשחקים הכי גדולים שהייתי בהם? בטח. האם אני מאמין שכחילה יכול להתעלות על זה? בוודאי. יאללה, עולים על א'.
- הכותב הוא חבר עמותה וממקימי מועדון האוהדים בית"ר נורדיה ירושלים
- הביא לדפוס: שלומי אהרוני
