חגיגת ספורט ירושלמי עם יציעים ריקים: כל אוהד כדורגל מכיר את הטקסים הללו, את הרגע שבו בהגרלת המשחקים בטרום העונה נקבע התאריך שבו פוגשים את היריבה העירונית. זה המשחק שכל העיניים נשואות אליו, לקרב היוקרתי מול הנמסיס שמעבר לכביש, כשבשעות שלפני המשחק מסתכלים על השעון באובססיביות, מחכים ללבוש את הצבע הנכון ולצאת מהבית.
הדרבי הירושלמי ביום רביעי הקרוב (טדי 20:00) הוא הדבר הכי רחוק מהמונחים חגיגה וחגיגיות. 210 אנשים בלבד, כולם בעלי תפקידים, ינכחו באצטדיון טדי. השאר יהיו צמודים למרקעי הטלוויזיה, ינטשו לשעתיים את ערוצי החדשות ויחליפו את יונית לוי/דני קושמרו ואיילה חסון או הילה קורח בירדן שועה ומתן חוזז. מכיוון שאתם במדור הספורט וזה תפקידנו, ניסינו להבין איך מתכוננים לדרבי אחרי פגרה כל כך ארוכה (הליגה תתחדש מחר וביום ראשון)? האם יש בכלל טעם להצגה ללא קהל? ומהן התחושות בימים של זוועה וחרדות לקראת 90 דקות, כשהפעם הן ממש לא מלחמה?
"כמו הופעה ריקה בקיסריה"
אורי מלמיליאן, האיש שהעביר חודש אחרי מלחמת יום הכיפורים ב־1973 את ההגמוניה בירושלים מאדום לצהוב, משוכנע שכדורגל ללא קהל הוא חסר טעם. "היו צריכים להחזיר את הליגה כי אי אפשר לפגוע בפרנסה של הכדורגלנים ולהשבית את הענף", אומר המאסטרו, "אבל כמי ששיחק בכמה משחקים ללא קהל בקריירה שלו בגלל עונשי רדיוס, זה ממש זהה למשחק אימון. אין חוויה, אין אנרגיה ואין תחרות. זה כמו זמר שיופיע בקיסריה מול יציעים ריקים או משחק כדורגל בשכונה ביום שישי. זה חסר טעם. כדורגלן לא יכול להפיק מעצמו בלי אוהדים אפילו 30 אחוז מהיכולת שלו".
גם דני נוימן, שעבר המון משחקי דרבי, מסכים שכל העוקץ הולך לאיבוד מול יציעים ריקים. "בלי קהל משחק כדורגל מתנהל בלי דרייב, בלי תשוקה ובלי דחיפה ורוח גבית מהיציעים", אומר מספר 14 האגדי. "הדרבי של יום רביעי, בימים כתיקונם, היה סוחף 20 אלף אוהדי בית"ר ועד 5,000-3,000 אוהדי הפועל, וזה סיפור אחר לגמרי. לצערנו, במציאות הנוכחית של המלחמה, עם חטופים וחיילים שנמצאים בחזית, אין לנו שום סיבה למסיבה, גם לא דרבי, עד שלא נכבוש את עזה, נשמיד את החמאס ואחרון החטופים יחזור הביתה. זה בסך הכל משחק שהוא חידה כי אף אחד לא יודע באיזה כושר הקבוצות יחזרו מהפגרה. אני רק יכול לומר שהשתתפתי בסוף שנות ה־70 בדרבי ללא קהל בנתניה בגלל עונש רדיוס שקיבלה בית"ר. זה נגמר 1:1 משער שלי ושער עצמי של יצחק ג'אנו, אחרי שהוא נדחף על ידי ציון תורג'מן. זה היה משחק שהרגיש כמו תבשיל לא עשוי ובלי תבלינים כי הקהל זה פקטור עצום במשחקים מהסוג הזה".
אלי אוחנה היה מראשית המלחמה בדעה שצריך להחזיר את הכדורגל. "נכון שזה לא אידיאלי וזה לא נעים", הוא אומר, "אבל צריך למצוא את הדרך כדי להניע. בסך הכל אי אפשר להקפיא את החיים ואת המדינה ולהיכנס למוד של חוסר מעש וחוסר בפרנסה. עד כמה שזה כואב, החיים חזקים מהכל ואי אפשר לא לעשות כלום. הספורט זה אחד הדברים היחידים שהוא חמצן לאנשים. התוצאות והתחרות הופכות להיות משניות, אבל אם אפשר לתת לאנשים שעתיים של קצת נורמליות ובריחה זה דווקא דבר מבורך".
מישל דיין, שועל דרבים ותיק, מסכים עם אוחנה, למרות שגם הוא, כמו כל ישראלי, מתהלך עם תחושות קשות מאוד בחודשיים האחרונים. "צריך להתניע לכיוון שגרה ואסקפיזם. קשה מאוד לשבת 50 ומשהו ימים מול המסכים, לשמוע את החדשות ואת הסיפורים קורעי הלב או להסתובב בבתי אבלים. זה עומס נפשי עצום. אנחנו כולנו בבור שחור, והרגע הקטן הזה של לראות כדורגל שהוא שלנו זו אלומת אור קטנה. נכון שזה לא אותו דבר בלי קהל, אבל אחרי שאנחנו עדים לחוויות הנוראות של ילדים, נכדים ונשים וגברים והראש עסוק כל הזמן בחטופים ובחיילים שלנו, שבורא עולם ישמור עליהם, צריך קצת מזור ללב שנפצע, גם אם זה לשעתיים. זו נגיעה הכרחית בנורמליות. מבחינתי, הבשורה הכי משמחת בתקופה האחרונה בענייני הכדורגל היא שנועם מלמוד חזר לפעילות".
יאיר אסייג, האיש שתמיד היה החלק השני של דיין בדאבל פס בין השניים, מתפלל, ממש ככה, שמינהלת הליגה תיסוג מההחלטה לחדש את הליגה. "לאף אחד אין מצב רוח ואין חשק, ואני לא מאמין שיש מישהו שירצה שיתקיים המשחק, במיוחד שזה ללא קהל", אומר אסייג. "אם רצו לתת בריחה לאנשים אז היו צריכים לאפשר להם להגיע לאצטדיון עם חברים או עם משפחה כדי שהם יוכלו להתפרק. במציאות של הפסקת אש אין שום סיבה שלא יהיה קהל. זה יהיה דרבי עצוב מכל מיני סיבות, גם ספורטיביות וגם לאומיות, ואני לא חושב שיהיה עצוב ממנו. הכי כואב בהיסטוריה".
"דרבי מוזר"
אחרי שקראתם את העמדה של כוכבי העבר, שכל אחד מהם כתב את שמו באותיות של זהב בהיסטוריה של הדרבי הירושלמי, גם בקרב אוהדי שתי הקבוצות מתקשים להפנים את העובדה שייבצר מהם להגיע לטדי בעוד חמישה ימים למשחק הכי חשוב של העונה מבחינתם.
פרופסור אבי ריבקינד משוכנע שהחזרה לשפיות היא להחזיר את הכדורגל. "אני בטוח ששתי הקבוצות ישתתפו בהנצחה ובדקת הדומייה בלי הבדל של אדום וצהוב. לא יהיה את האוהדים ואת העידוד, אבל צריך לקיים את זה כדי שתהיה לנו האשליה של חזרה לנורמליות, למרות שמטאפורית כעם וכמדינה עדיין לא הגענו לחדר התאוששות ואנחנו באמצע הניתוח".
אביגיל שרעבי מרגישה בימים אלה ממש כמו בתקופת הקורונה. "כדורגל בלי קהל הוא מיותר, כמו שירותים בלי ניאגרה", היא אומרת. "דרבי זה כמו היריון. את רק רוצה לסיים את זה בשלום ועם ידיים מלאות. הבן שלי והחתן שלי במילואים. עד עכשיו לא ישנתי בלילה בגלל הדאגה להם, ובשבוע הבא לא אצליח להירדם גם בגלל הדרבי".
יוסי מנצור, גם הוא אוהד בית"ר, לא הפסיד דרבי 32 שנים, אבל הוא לא יהיה בעוד חמישה ימים בטדי. "המתח קיים כי זה דרבי, אבל הכדורגל הוא משני בימים כאלה. לבית"ר יהיה הרבה יותר קשה בגלל שהקהל הוא ערך מוסף. כמובן, רוצים לנצח ורוצים להיות באצטדיון, אבל במציאות שאנחנו חיים בה הכל מתקהה, גם העיסוק בכדורגל".
עופר זילברטל, אוהד הפועל ואחד המייסדים של 'הברווזייה', מנגל קהילתי בבעלות אוהדים, שהסב את פעילותו לטובת מפונים, מרגיש בעיקר שזה דרבי של ללכת בלי ולהרגיש בלי, חסר טעם. "הכדורגל זה פלטפורמה לקהילה והפנינג", הוא אומר, "וכדורגל בלי קהל זה כמו תיאטרון מול כיסאות ריקים. בימים כתיקונם הדם מבעבע שבועיים לפני, אבל כרגע אני לא מרגיש כלום חוץ מתסכול גדול כי לראות את המשחק הזה בטלוויזיה יהיה מבאס. אין שום חיבור, הכל נורא מוזר. אני מקווה שהפועל ינצחו אבל לא מעבר לזה".
חיים נמדר, אוהד נוסף של הפועל, אומר ש"התחושות שלי קשות. המחשבות שלי הן על אוהדי בית"ר ואוהדי הפועל שנפלו במלחמה הזו ונחטפו, אנשים שאהבו ספורט והיו חלק מאיתנו. אני קורא לשתי הקבוצות לכבד את הנופלים שהם גיבורים ולעשות טקס מכובד לזכרם. אני מת לנצח בדרבי, אבל הרבה יותר חשוב לי שנזכור שאנחנו אחים".
