"אין לנו בשביל מה ללכת בעוד שישה ימים לבקרה התקציבית", אמר לנו גורם בכיר בבית"ר השבוע. אותו גורם מסביר שבמציאות שבה משה חוגג צריך להזרים כ־15 מיליוני שקלים לפחות עבור החובות של המועדון, בעוד לבית"ר יאושרו 3-2 מיליוני שקלים מהכנסות של קהל חוץ, כי אוהדי בית"ר כידוע מתכוונים להחרים את המשחקים, ועל זה גם צריך להוסיף שכר שחקנים ובעלי תפקידים והוצאות תפעול שוטף - ההתנהלות מול הבקרה היא כמעט מיותרת.
3 צפייה בגלריה
אוהדי בית"ר מול ביתו של חוגג בשלישי האחרון. היו שם רימוני עשן ועוגיות
(צילום: שאול גולן)
צריך להבין: בדיוק כמו הפועל איכסל לפני שנה, שהורדה, גם משה חוגג יידרש לשים כסף חי בבקרה התקציבית כדי שבית"ר תאושר לעונת המשחקים הקרובה בליגת העל. חמור מכך: אחרי שנכוותה ממנו ברותחין במהלך תחילת העונה שעברה ובחודש ינואר השנה, עם ארנקים דיגיטליים ריקים, לרואת החשבון סיגלית סייג אין שום כוונה להקל על חוגג ועל בית"ר את החיים. יש כאן משוואה פשוטה: סייג עשתה לחוגג הנחות מפליגות. העובדה שלאורך כל תקופתו כבעלי בית"ר היא ראתה איך הוא לא איחר אפילו ביום אחד בשכר השחקנים והעובדים, גרמה לה להאמין לו. עכשיו היא חשה מרומה. ההפגנות סביב ביתה, הביקורות העצומות והמוצדקות שנרדמה בשמירה הופכות את חוגג עבורה לסכנה ברורה ומיידית - לבית"ר, למשרתה ולכדורגל הישראלי כולו. בעולם בלי חוגג סייג היתה קונצנזוס. בעולם עם חוגג היא על המוקד. עם הטונציה הזו היא תטפל בבית"ר לכשיגיע הרגע.
סייג וההתאחדות לא יכולים חוקית לקחת את בית"ר מחוגג כי זה קניינו ורכושו הפרטי. אבל אגורה שחוקה אחת לא תאושר למועדון הכדורגל תחת חוגג ללא כסף חי שיוזרם הן לתקציב והן לבטוחות עבורו. זה אומר בצורה פשוטה מאוד שב־30 ביוני, בעוד שישה ימים, אם לא יקרה נס הבקרה תודיע לבית"ר שהיא מורידה אותה לליגה הלאומית. זה לא סוף פסוק, כי המועדון יערער ויקבל זמן לשנות את רוע הגזירה. הפועל תל אביב למשל אושרה בעונה שעברה רק ב־19 באוגוסט, יומיים לפני פתיחת הליגה. בית"ר תקבל פחות כדי לאפשר למכבי פתח תקווה, שהחתימה את דני עמוס ומנהלת משא ומתן עם טל בן חיים החלוץ, להתכונן לאפשרות שתשחק בליגת העל. הצרה כאן היא צרורה: בית"ר עלולה למצוא את עצמה בעוד חודש בליגה א' מן ההסבר הפשוט: ההכנסות הצפויות בלאומית קטנות בהרבה מאלה של ליגת העל. בית"ר לא יכולה להעמיד תקציב ראוי ללאומית עם הכנסות מסוג זה ללא הזרמת כספים של חוגג וערבויות שהוא כנראה לא יכול או לא רוצה לספק. המשמעות היא ירידה עד לליגה השלישית. במילים אחרות: בית"ר הרבה יותר קרובה למפגש במחזור הראשון מול אום אל־פאחם או עירוני כסייפה מאשר מול מכבי נתניה, שזימנה לה ההגרלה.
"אנחנו בקצה הדרך", אמר לנו השבוע גורם בכיר בבית וגן. "המציאות ההזויה של ירידה ללאומית או לליגה א' היא מאוד ריאלית ומאוד מוחשית. אין טעם לעצום עיניים. מסיפור העמותה לא ייצא שום דבר, גם לא מחוגג כנראה. זה בין חלום בלהות של ירידות ליגה שהיא מאד ריאלית לבין פנטזיה של מציאת רוכש שיגיע ברגע האחרון".
בסביבת חוגג, עד כמה שיש דבר כזה, מנסים לשדר שלווה. מעין פרנציפ מעצבן של תקיעת אצבע בעין. חוגג התבטא בסוף השבוע שעבר בהתכתבויות עם אוהדים כאומר ש"אתם רוצים לנהל את המועדון, יאללה קדימה, קחו אותו, אתם הקהל הכי קמצן בארץ, תלמדו מאוהדי הפועל ירושלים ותיקחו אחריות על המועדון. חפשו את הפראייר התורן שישים כסף במקומכם, אתם חבורה של כפויי טובה, אני לא אפרק את הקבוצה, נישאר בליגה עם תקציב נמוך ונילחם. דווקא התואר היחיד האחרון במועדון ב־11 השנים האחרונות, וכנראה גם ב־20 השנים הבאות, היה בתקופתי, אבל כפיות הטובה לא מפתיעה. אני לא רוצה להגיד לכם מה ההפגנות שלכם מזיזות לי. תבואו כל יום, ובמקום לבזבז כסף על דלק, עדיף שתתאגדו ביחד ותיקנו את המועדון".
"בית"ר פתחה לי דלתות? אין גבול לניתוק שלכם, אין נזק גדול יותר מלהיות בעלים במועדון הזה, אתם רוצים שאני אשלם את החובות ואז אתן את המועדון? היה לכם בעלים שהשקיע עשרות מיליוניםו בתמורה קיללתם אותו ואת בני המשפחה שלנו. אני קניתי את בית"ר ב־26 מיליון, אתם רוצים שאשלם את החובות ואז אתן את המועדון? לא אשקיע בכם יותר אגורה. לא מגיע לכם שקל, אתם חיים בסרט".
אם נתעלם לרגע מהבושה הגדולה של הדברים, המילים "לא אפרק את הקבוצה" הן המהות. חוגג משוכנע שבתקציב שחקנים של 8.5 מיליוני שקלים הוא יכול להעמיד כאן קבוצה ראויה בליגת העל. הוא לא מבין שההתאחדות והבקרה התקציבית לא ייתנו לו לזוז אם לא ישלם 15 מיליוני שקלים חובות, בכסף חי כאמור, ואז בכלל ידונו איתו על העונה הבאה. במציאות הזו להתייחס לפירוק כאל קו אדום זה בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים', אבל גם הוכחה ניצחת שחוגג מוכן למחוק את בית"ר מעל פני האדמה כדי לדאוג לעצמו. המשוואה פשוטה: פירוק ימנע ממנו לעשות כמה שקלים ממכירה. פירוק גם ימנע ממנו להחזיר כסף לאנשים שהוא מגדיר "אנשים טובים שעזרו לבית"ר", ואלוהים יודע אם הם אנשים טובים, איך הם עזרו, במה, ומה מתחבא לכאורה מאחורי משהו, ששוב, לכאורה, מריח כקומבינה. גורם בבית וגן שאל/ביקש השבוע את מספר הטלפון של רפי גינת. "אכלנו אותה ואכלנו אותה בגדול", ציטט את האיש של 'כלבוטק' ו'שידור חוקר', שתי תוכניות שהיו עושות מהסיפור של בית"ר וחוגג עונה שלמה.
צפרירים חולון
ביום שלישי הקרוב, 28 ביוני, תקיים בית"ר אימון פתיחה. יהיו שם שמות כמו רוי דוגה, דוד דגו, קריאף הווטרן, שום דבר שאיתו קבוצת כדורגל ראויה יכולה לשחק בליגת העל, בלי לפגוע באף אחד. הבעיה היא שלא כולם בבית"ר מודעים לגודל הברוך או לחלופין מנסים לשכנע את עצמם ואתכם שאפשר לעמוד על הרגליים בסיטואציה הזו. נאמר זאת כך: אם הבקרה התקציבית לא תוריד את בית"ר לליגה הלאומית, זה יקרה על כר הדשא עם קהל שיגיע למשחקי חוץ ויפוצץ משחקים. הסנקציה של פיצוץ משחק היא הפחתת 10 נקודות על פי התקנון. שני משחקים כאלה, וזה תסריט נורא אבל לא מופרך, וחבל בכלל לעלות למשחקים שיגיעו לאחר מכן.
איתמר ניצן, העוגן ואולי אחד הנכסים הכי חשובים של בית"ר, עבר השבוע לנתניה. בפוסט שפרסם כתב השוער: "היכולת של שחקן להתחבר למועדון היא לאו דווקא איזו נשיקה זמנית של סמל שמתחלף לאורך הקריירה, אלא ההבנה מה הוא הערך של אותו סמל עבור כל האנשים שקשורים אליו. בכל שנותיי בבית"ר שיחקתי עם הידיעה הזו. אני שמח אם הצלחתי לתת השראה למישהו ומצטער אם לא.
תודה לכל מי שתמך ואהב, תודה לכל מי שאהב פחות, כולכם הפכתם אותי לספורטאי ואדם טוב יותר. אבל מעל הכל אני רוצה להודות למועדון הענק הזה, שנתן לי את הזכות להיות חלק קטן מההיסטוריה המפוארת שלו, הרגעים האלה ילכו איתי לנצח. תודה".
בתוך זה מקס גרצ'קין כתב גם הוא פוסט בסוף השבוע שעבר, שממחיש עד כמה שחקני בית"ר, כמעט ללא יוצא מהכלל, היו שמחים לברוח מכאן כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק. "אני בא ואומר כאן, שכל עוד זה המצב אני רוצה לדאוג לעתיד ולקריירה שלי". אלה רק חלק מהדברים שכתב המגן השמאלי "ולא מתבייש להגיד שאשמח שיתירו את החוזה שלי. לא הרווחתי כמעט כסף בקריירה ואני רוצה להתפתח. אני יודע שבפירוק החוזה שלי יבוטל ואהיה תקוע בלי קבוצה או לחלופין אשאר בקבוצת נוער שתחטוף תבוסות כל שבוע ותבזה את המועדון ואותנו., אני רוצה ללכת. זוהי רק ההתחלה. הספינה טובעת, כולם, אולי בצדק ואולי לא, יעשו הכל כדי להציל את עצמם.
שוקולד מריר
יום שלישי בערב. ברחוב אבן גבירול מול חלון ביתו של משה חוגג מתאספים כמעט כאלף אוהדי בית"ר להפגנה. כמה שעות קודם חוגג מתכתב עם אחד האוהדים. "אמרתי לראשים שלכם שלצערי ביום שלישי בערב אני לא בבית וביקשתי שתבואו מחר (רביעי; ש"א) במקום. אני אשלח לכם עוגיות. אני מבטיח". בסביבות השעה שמונה וחצי בערב, חוגג, בכבודו ובעצמו, מגיע ביעף עם רכבו, זורק מהחלון שקית ובה עשר חבילות של שוקולד צ'יפס ונמלט. תוך כדי האוהדים משליכים על רכבו את העוגיות, מצליחים לבעוט בדלת הרכב ולירוק על חוגג.
מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים שוכב על ערש דווי אחרי שבעל הבית שלו רוקן לו את האוויר מהריאות, ואותו בעל בית משליך דברי מתיקה על מי שבא להילחם על חייו של נכס תרבותי, חברתי, עירוני ולאומי. על כך (וגם על ההתנהגות הילדותית, השפלה והמזעזעת הזו) ייזכר חוגג לדראון עולם. האוהדים שהגיעו אליו הביתה ביום שלישי ובתחילת השבוע ואתמול לביתה של רואת החשבון סיגלית סייג מוציאים את הגרון, משליכים רימוני עשן, וכמו מאות אלפי אנשים לא ישנים בלילה, אבל בשורה התחתונה הם וכולם חסרי אונים. האמת המרה היא שאף אחד לא רוצה להציל את בית"ר. לא פוליטיקאים שמכסים את עצמם בצעיף ומגיעים לטדי; לא ההתאחדות לכדורגל והבקרה התקציבית, שזקוקים למען המוצר לבית"ר חזקה אבל חוגג שבר מולם את הכללים והם ישברו מולו בתגובה את הכלים; ואפילו לא אנשי עסקים שהפרוטה מצויה בכיסם. יש כאן טרגדיה מתמשכת של עשרות שנים. מי שמביע עניין, שואלים אם השתגע. מי שנכנס, בשלב כזה או אחר משתגע. מי שרוצה לברוח מתנהל בשיגעון ומשגע את כולם. ליטרלי, בית"ר ירושלים היא שם נפרד לשגעת. בשנות ה־70 השגעת הזו הולידה מערכונים של הגשש החיוור ושירים של אהובה עוזרי. בשנות ה־80 היא הביאה תארים. בשנות ה־90 הפכה את בית"ר לקבוצה של המדינה. בשנות האלפיים (פרט להבלחות) זה אכל את המועדון מבפנים. בקיץ 2022 הסוף נראה קרוב מתמיד. בית"ר לא תימחק, אבל היא תיפגע בצורה כזו שייקח הרבה זמן להשתקם ולא פחות מכך, להתאושש מהטראומה.
צפרירים חולון
יש כאן פנטזיה ומציאות שמתערבבות האחת בשנייה עד כדי טירוף מערכות. יוסי אבוקסיס למשל, שראוי לכל המחמאות על העמידה בפרץ, ישב עם הנהלת בית"ר (נו טוב, מוני ברוש ועו"ד יצחק יונגר) על תוכנית עבודה לעונה הבאה. הם הסבירו לו שוויתור על איתמר ניצן ואוראל דגני יחסוך המון כסף, שאם בני יהודה בתקופות שונות שלו והפועל חדרה מצליחות לעשות פלייאוף עליון או לפחות לגרד אותו, גם בית"ר יכולה.
אלה דברי הבל. ראשית, כי ממילא חוגג לא יצליח להעביר תקציב מינימום כמו שכבר הבנתם. שנית, בכל שנה שבה בית"ר העמידה קבוצה רזה ושדופה, היה לה קהל תומך מאחוריה ובעלים שתוך כדי תנועה שיפץ את הסגל בכמה שמות שהרימו למועדון את הראש מעל המים. דוגמאות לא חסר: פניג'ל ושות' ב־2001; אלי אוחנה תחת אותה הנהלה ב־2004, עם ילדים כמו ארבייטמן, יצחקי ומליקסון, אבל גם עם קורנפיין, אמסלם ונמני, שהגיע באמצע העונה. גם ב־2012/2011, כשבית"ר כבר ראתה מקרוב את הליגה השניה, הגיע לכאן אלי כהן וצירף כמה שחקנים שהשאירו את בית"ר בליגה במסע הירואי. לא ברור איך, אבל בית"ר ישבה לשיחה בשבוע שעבר עם מיכאל אוחנה שחקן של 100 אלף שקל ברוטו בחודש בניסיון לגשש מולו את הדופק. קצת כמו הומלס שנכנס לסוכנות מרצדס ושואל על הדגמים המחירים והתוספות. רשימת הרכש של בית"ר, אם תרצו, לעונה הקרובה כוללת שמות כמו תמיר עדי איתו יייפגשו ביום ראשון הקרוב ואבישי כהן. עדי ייפגש עם בית"ר בשביל הנימוס. כהן הוא חמד של ילד, ומגן לא רע בכלל. העניין הוא שאין כאן שום בשורה.
כך אמר השבוע, אחד מהאנשים היותר מנוסים באזור בית וגן משפט מזעזע ונכון. "לא ברור מה יותר גרוע. זה שנהיינו צפרירים חולון או זה שנגמור כמו צפרירים חולון". תקראו את המשפט הזה שוב ותנסו לעצור את הדמעות.
בתוך כך, יש עוד אופציה כנראה האחרונה והיא אומרת, שחוגג עשוי, כמו שתמיד הוא שולף שפנים בדקה התשעים ומשהו, להעביר את זכויות הניהול ללא תנאי למישהו אחר ולפטור את כולנו מעולו הכבד או כמובן למצוא רוכש. רוכש כזה ישנו, אבל הוא רק בשלב של לגשש את הדופק ולא כדאי לאנשים מציאותיים לבנות על זה. בית"ר לא מצליחה למצוא היום ספונסר ראשי וגם לא משני שיתנוסס על החולצות, אז רוכש משול לזכיה בלוטו. כל זמן שהכרטיס ביד, אפשר לפנטז. בעוד שישה ימים אחרי הביקור בבקרה התקציבית גם גדולי האופטימסטים יגלו שרק בסרטים ובספרים יש טוויסט כל כך קיצוני בעלילה.
