לפני שש שנים כשאלי טביב מינה את סלובודן דראפיץ' ושי ברדה למאמני בית"ר לא היה אחד שלא הרים גבה. הפליאה הזאת הביאה איתה גם עוינות והתנגדות לצמד המאמנים היחסית אלמוני אז, כולל קריאות "תתפטר" לשניהם והמלצה שיחזרו לליגה הלאומית כי בית"ר גדולה עליהם בכמה מידות. כשסיימו את העונה ההיא דראפיץ' וברדה הפכו לקונצנזוס אפילו בקרב הקיצונים ביציע המזרחי, שמעולם לא עשו הנחות למאמנים. בחודש ספטמבר העונה, כשרוני לוי ויוסי בניון הלכו הביתה, העם דרש, כמעט פה אחד, את חזרתם של דראפיץ' וברדה לבית וגן, ודווקא האיחוד המחודש של בית"ר איתם, ולהפך, הסתיים במפח נפש, בכישלון מקצועי ובהתפטרות כפולה אחרי ההפסד באשדוד בסיום העונה הסדירה, שקבע שבית"ר בפלייאוף התחתון.
"שואלים אותי איפה טעינו", אומר דראפיץ', "וזה מורכב. נקלענו למצב שבו הרבה שחקנים עזבו ולא הצלחנו למצוא תחליפים. התמודדנו עם נגיף קורונה שפגע בקבוצה שלוש פעמים, אי שקט של התקשורת מסביב ושחקנים זרים שעזבו ולא הצלחנו לצרף אחרים במקומם. סיבות יש הרבה, אבל אני לא מחפש תירוצים. לא הצלחנו להביא את המועדון לאן שהוא צריך להיות. אנחנו לא מחפשים אשמים ולא בורחים. לא הצלחנו לשים את טביעות האצבע שלנו בבית"ר, לכן באנו לבעל הבית אמרנו לו שנכשלנו ואנחנו הולכים הביתה".
דראפיץ' לא יגיד מילה רעה על איש, זו אינה דרכו. הוא מסתכל כמונו על התמהיל הנוראי שנבנה כאן, שכולל שחקנים שלא רצים, שחקנים שמעבר לשיאם וכאלה שאינם ראויים ללבוש את החולצה של בית"ר, ומנסה בדיפלומטיות לפרשן. "אם תיקח את לברון ג'יימס, מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט ז"ל ותשים אותם בקבוצה אחת, אני אומר לך שהקבוצה הזו לא תיקח אליפות, כי היא לא תהיה מאוזנת, כי יצטרכו שלושה כדורים, אחד לכל אחד, ולא יהיה מי שיעשה הגנה. קבוצת כדורגל זה תמהיל שבו כל אחד עושה תפקיד. ראינו מה קרה לפני כמה שנים בקבוצת הגלקטיקוס של מכבי תל אביב. אני מאמין גדול בשילוב של כישרון וכוכבים יחד עם אנשים שאני קורא להם 'שקופים', שבאים לעבוד ועושים את העבודה השחורה לטובת אלה שיש להם דריבל. בנתניה היו לי קודם כל דידיה קוגבניה ואביב אברהם ועלי מוחמד ודן גלזר, ואז ערן לוי ודיא סבע. קבוצה שאין בה כמה עוגנים שנולדו להיות 'אפורים', שעושים את העבודה הלא נחמדה, אין לה אפשרות להגיע לכלום".
אם זיהית את זה מהרגע הראשון היית צריך לדפוק על השולחן, להגיד שאתה מאמן כדורגל, לא מאמן פלייסטיישן.
"המציאות היתה שהגענו למצב נתון שבו עזבו שחקנים ואחרים לא יכלו להגיע בגלל קורונה ורשת ביטחון שמגבילה את התקציב. אתה מגיע עם רשימה של סגל מסוים ופתאום מבין שחנן ממן נגרע מהרשימה, שאיינבינדר זו החלטה מלמעלה, ששלומי אזולאי לא רוצה להישאר כאן בשום אופן, ומגלה גם שעשרה שחקנים עזבו ולא מגיע אף אחד במקומם והמטרות נשארו להיאבק על האליפות. אז כן, צריך לצעוק באותו רגע שיש כאן חוסר פרופורציות לא הגיוני, אבל אני, וזה כנראה חיסרון, לא מתעסק אף פעם במה שאין אלא במה שיש ובוחר להילחם בתנאים הקיימים במקום לבכות שאכלו לי ושתו לי. אם זו טעות? יכול להיות".
תנסה לשתף באופן שאתה מנסה להרכיב פאזל שבו כל החלקים אותו דבר או שחסרים בו חלקים.
"את מתאיסוניו, שהיה אמור להיות הפתעה גדולה, לא ראינו שישה חודשים. אנטואן קונטה ברח לנו פתאום לצרפת. אחרים פשוט לא יכלו להשתלב ביחד. גם אם הם שחקנים נהדרים אתה צריך לייצר שלם שעולה על סך חלקיו. תראה, בקדנציה הראשונה שלי בבית"ר, אחרי כמה תוצאות לא טובות באתי לאלי טביב ואמרתי לו: 'זו לא קבוצת כדורגל. או שתיתן לי לעשות את השינויים הנדרשים או שחבל על הזמן של שנינו ואני ושי ברדה נלך הביתה'. הוא אמר לי תישאר עד הסוף, תגיד לי מה אתה רוצה. הבאנו את חסוס רואדה כעוגן בהגנה. החזרנו את דן איינבינדר ממכבי תל אביב. החתמנו את ניקיטה רוקאביצה כדי שיהיה לנו חלוץ שהוא גם גולר וגם משחק לשטח. הבאנו לידו את איתי שכטר כדי שיהיה לנו גיוון בהתקפה וגם ניסיון של שחקן שהוא מנהיג. והוספנו את אלעד גבאי, כי היה חסר מגן ימני.
"חוץ מזה שהשחקנים האלה אפשרו לנו המון מרחב תמרון, הם שיחקו גם בשבילנו המאמנים כי היה סוג של אמון הדדי בבחינת 'הבאתם אותנו אז נחזיר לכם על המגרש'. כדי שנצליח לייצר קפיצת מדרגה בבית"ר הנוכחית היינו חייבים לעשות שינויים, לשחרר שחקנים, להביא אחרים ולייצר בלנס. ואז פתאום קורונה והכל מושבת והנגיף משתולל בקבוצה. ויש רשת ביטחון שמונעת הוצאות של כספים, וחלק מהאנשים לא רוצים ולא יכולים, ובאופן טבעי הכל, ובצדק, כי ככה צריך להיות, על הראש של המאמנים".
שקט שיהיה פה
ובזמן שבית"ר מקרטעת על המגרש, אין יום שלא מתפוצצות בתקשורת כותרות סביב המועדון. המאבק של חוגג באיינבינדר, הרצון של בעל הבית לרכוש את ירדן שועה, ושיא השיאים: סאגת חמד בן חליפה, שהופכת בן לילה את הכדורגל בבית וגן, זה שלשמו התכנסנו, להערת שוליים.
"ההצלחה הגדולה שלי ושל שי בקדנציה הקודמת היתה ביכולת שלנו לנטרל רעשים. ידענו להפוך את מגרש האימונים בבית וגן לאזור סטרילי. בפעם הזו כל יום שחקנים היו פותחים אתר אינטרנט ושומעים משהו חדש. עכשיו, יש כאלה שזה עובר לידם, ויש כאלה שזה מוציא אותם מפוקוס. היו מדברים אצלנו בחדר ההלבשה כל פעם על משהו אחר, אם זה על ההבאה של שועה, הסיפור של איינבינדר, וכמובן בן חליפה, במקום לדבר על היריבה במשחק הבא. אנשים לא הבינו כנראה שזו בית"ר. יש לחץ, ויש תקשורת, ויש בלגן ורעש, וצריך לדעת לתפקד".
איפה משה חוגג בכל הסיפור הזה? הוא מבין את הדרישות שלכם או בטוח שהוא המנהל המקצועי ועל פי יישק דבר?
"זה לא פיר להפיל הכל על בעל הבית. מצאתי בחוגג בנאדם נעים, איש עסקים שמאוד אוהב כדורגל ויש לו המון תשוקה ורצון שבית"ר תצליח. לא היה קשה לעבוד איתו, הוא היה קשוב ולא התערב לנו בעבודה. הוא רוצה ליהנות מכדורגל, אבל כמו שהוא בעצמו אמר, הוא לא הבין שכדורגל זה לא רק שחקנים אטרקטיביים ודריבליסטים. גם הוא יודע שהיו פה החתמות שלא הוכיחו את עצמן בלשון המעטה, אם זה מתיאוסיניו שהגיע לכאן פצוע, או אוקמפוס שקיבלנו כעובדה מוגמרת, וגליאו האסלביינק, שאני אסביר לך בהמשך את ההידרדרות העקבית שלו ביכולת".
אתה אומר שחוגג לא התערב, אבל אחרי שהפכת את העולם למצוא בלם זמבזי הוא הודיע לך שבגלל שהשם שלו דלף לתקשורת הוא מבטל את העיסקה.
"ידענו מראש שטל בן חיים, שאני מצדיע לו על ההתנהלות שלו, הוא כבר בשלהי הקריירה, שיש מצב שאוראל דגני ייפצע, מה שלצערי גם קרה בסופו של דבר, ושאנחנו חייבים בלם זר. הזמבזי הזה נבחר אחרי שדיברתי אישית עם מאמן נבחרת זמביה וחוגג היה נוכח טלפונית בשיחה. חוגג אמר לי: 'לא מתאים לי להחתים שחקן אחרי שהשם שלו יצא בתקשורת וזו המדיניות של המועדון'. התבאסתי אבל הוא הבוס. בדיעבד, הפאק הכי גדול שלי ושל שי זה שלא הבאנו לפה בלם זר".
אבל זה לא רק זה. איינבינדר למשל זה שחקן שמראש ידעת שאין לך מה לעשות איתו כי המועדון החליט להקיא אותו.
"שאלתי על דן איך שהגעתי ואמרו לי שאין על מה לדבר. ההחלטה התקבלה לפני שהגעתי. בשלב מסוים העיתונאים התחילו לשאול על דן, אז אלי אוחנה אמר לי: 'תגיד שזו החלטה של המועדון'. לא היה לי סיי. אני אוהב את דן ומחזיק ממנו, ואני זה שהחזיר אותו לבית"ר ממכבי תל אביב, ואצלי הוא פרח, הגיע לנבחרת, ואז קיבל חוזה יפה בבאר שבע. אני גם אוהב ומחזיק מחנן ממן, אבל ברגע שיש לך עובדה מוגמרת אין מה לעשות".
ואז החלטתם להמר על אביאל זרגרי.
"חוגג לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו. אמרנו לו: 'חבל על הכסף שלך. הילד הזה יהיה הקשר האחורי הכי טוב בארץ בעוד כמה שנים'. התעקשנו על זרגרי כי אנחנו יודעים לזהות שחקנים צעירים שנולדו לזה. זה בדיוק הסיפור שהיה לנו עם דוד קלטינס. הכי נשמח בעולם אם בית"ר תרוויח מהמהלך הזה וזרגרי יגיע רחוק כי יש לו את כל הנתונים".
שתי גדות לירדן
בסרט המצוין 'סיפור מרובע ברונקס' אומר הגיבור רוברט דה נירו לבנו: "הדבר העצוב ביותר בחיים הוא כישרון מבוזבז". את המסע שעבר דראפיץ' יחד עם שי ברדה מול ירדן שועה אפשר יהיה יום אחד להפוך לספר או לסרט. "הרעיון שלי ושל שי היה לשחק בהתקפה עם אלירן עטר, מיכאל אוחנה ופלייטר האסלביינק. שיתוף הפעולה בין עטר להאסלביינק היה מצוין, ואוחנה נכנס לעניינים בהדרגה אחרי השיקום מהפציעה שלו. במשחק אימון מול כפר שלם גליאו נפצע באופן נדיר, אחרי שקיבל מכה בכבד, והבנו שאנחנו צריכים עוד חלוץ ישראלי כי שלומי אזולאי לא רוצה להישאר.
חוגג בא אלינו ושאל: 'מה עם ירדן שועה? אני מוכן לשים עליו 1.4 מיליון יורו'. אמרתי לו: 'אני לא מתערב לך בכסף אבל ירדן ואלירן לא אוהבים לרוץ'. פה שמעתי משפט שהוא לא נכון בעליל. אמרו לי: 'אם הסתדרת עם ערן לוי והוצאת ממנו את המקסימום אז כל השאר קטן עליך'. מה שלא מבינים זה שמאוד קל ונוח לאמן את ערן למרות התדמית שלו. חוץ מזה, ציוותי לערן את שון וייסמן, שלא מפסיק לעבוד, ואת דיא סבע, שאוהב לרוץ, אז היה איזון. חוגג אמר לי: 'אני אביא לך את שועה', אז בהיעדר אלטרנטיבות ובגלל רצון בעל הבית הלכנו על ההרפתקה הזו למרות ששמענו אינספור סיפורים על שועה ואנשים שאמרו: 'הוא בעייתי, אל תיגעו בו'. כששועה הגיע קראתי לו לשיחה. אמרתי לו: 'תשמע ילד, אתה לא תנגן כאן כינור ראשון. גליאו לפניך'. שועה אמר לי: 'אני אעשה הכל כדי להוכיח את עצמי'.
הבעיה שכשגליאו חזר משיקום הפציעה שלו גילינו שחקן אחר לגמרי, כאילו שלחו את אחיו. שחקן שלא ישן בלילה כי הוא בשיחות סקייפ עם אמא שלו, לא קם בבוקר, חסר ביטחון בצורה קיצונית. שחקן שלפני הפציעה חשבנו שחוגג ימכור בשני מיליון דולר. שינינו שיטה ל־4:3:3 במקום שיטת היהלום. שועה, אם נפרוט את זה, שחקן מאוד כשרוני. אין כבר כשרונות כאלה בישראל. אבל צריך לדעת להכיל אותו. הוא נלחם בהמון חזיתות אם זה המשחק שלו, התדמית שלו, הכותרות כל רגע ששועה ככה ושועה ככה. אם הוא ירזה וישפר את הכושר הגופני ויבין שצריך לעבוד הוא יהיה בסדר. הבעיה הכי גדולה שלו, ואמרתי לו את זה, היא שהוא לא מצליח לנטרל רעשים. ניסינו איתו הכל: חיבקנו אותו, צעקנו עליו, הוצאנו אותו מההרכב, הסברנו לו, התעלמנו ממנו. בסוף יש לו מחסום של אמוציות שהוא חייב לשבור. אבל זה לא רק הוא. יש הרבה שחקנים בבית"ר שזקוקים לתשומת לב מסביב לשעון".
פרט לתשומת לב הם גם לא יודעים להתנהג. טל בן חיים ושי קונסטנטין הולכים מכות באמצע אימון.
"דווקא בניגוד למה שחושבים הצלחנו לשמור על חדר הלבשה בלי בעיות משמעת. אני מבטיח לך שגם במכבי תל אביב הולכים מכות באימונים, אבל שם יש אזור סטרילי ושמירה על המועדון. גם באירופה בכל קבוצה שחקנים מתכסחים ביניהם כי כדורגל זה משחק של אמוציות. אז שי וטל הרימו ידיים, נכנסו אלי, ביקשו סליחה והתחבקו. אז מה קרה?"
סכין בגב
אבל גם ג'נטלמן כמו דראפיץ' לא היה יכול לסבול יותר כשירדן שועה, אלירן עטר ומיכאל אוחנה נטשו את המגרש באשדוד אחרי שבית"ר בעטה בצ'אנס האחרון שלה להגיע לפלייאוף העליון. הפניית העורף של השלושה היתה עבור דראפיץ' יותר מדי, אז הוא ניגש לחצי השני שלו, שי ברדה, ואמר לו: "כאן נסתיימו שידורינו. בוא נודיע לחוגג ונתפטר".
"אם היינו נשארים בבית"ר אז גם ירדן, גם מיכאל וגם אלירן היו מושעים וחוטפים קנס גבוה מאוד. זה היה הקש ששבר את גב הגמל כששחקנים עושים מה שהם רוצים ולא סופרים אף אחד. במיוחד השלושה האלה שיודעים כמה עשינו בשבילם, ובכמה מקרים נשכבנו על הגדר למענם. זה היה האקט שגרם לי להרים ידיים, ללכת לאלי אוחנה ולבקש ממנו שיתקשר לחוגג ויודיע לו שאנחנו הולכים הביתה".
"אני לא אשכח לאוהדי בית"ר שכל העונה הזו הם רק תמכו ומעולם לא יצאו נגדי ונגד שי ברדה. זה רק הופך את הפספוס להרבה יותר גדול. הם זכרו לנו חסד נעורים ולא הצלחנו להחזיר להם. לפעמים, עד כמה שזה נשמע אבסורד, אם הקהל נגדך ואצטדיון שלם מקלל אותך, יותר קל לך"
מי שמכיר את דראפיץ' יודע שהוא אחד האנשים הכי אופטימיים בענף, תמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה, לעולם לא מתייאש. החלק האחרון שלו בבית"ר, ההפסדים לסכנין ולאשדוד בליגה ובגביע והתיקו עם בני יהודה, ריסק אותו. הבנאדם לא ישן בלילה, הפך להיות עצוב. בקיצור, העבודה עלתה לו בבריאות. "מי שמתמנה למאמן בית"ר ירושלים צריך לעשות מינוי לשח"ל", הוא אומר. "זו לא בדיחה. צריכים להבין שכשהגיעה ההצעה מבית"ר היה לי חוזה עם שכר מובטח במכבי נתניה, אבל הגעתי לא בגלל חוגג ולא בגלל השחקנים אלא רק בגלל הקהל, אוהדים שאני אוהב ואני לא אשכח להם שכל העונה הזו הם רק תמכו ומעולם לא יצאו נגדי ונגד שי ברדה. זה רק הופך את הפספוס להרבה יותר גדול. הם זכרו לנו חסד נעורים, לא הצלחנו להחזיר להם. לפעמים, עד כמה שזה נשמע אבסורד, אם הקהל נגדך ואצטדיון שלם מקלל אותך, יותר קל לך".
בקיצור, חוסר ההצלחה הוציא אותך מדעתך.
"התסכול שלי היה לא בגלל הקריירה שלי אלא מכך שאני לא מצליח לגרום נחת לכל כך הרבה אוהדים שזה החיים שלהם. זה גרם לי להתפוצץ. בגלל זה גם הורחקתי במשחק הגביע, כי אתה יודע שאתה מאכזב את האנשים ביציע ובבית ולא מצליח לשנות את זה. אני אוהב מגע עם אנשים. בגלל הקורונה היה חסר לי לפגוש את האוהדים בימי שישי באימון המסכם, לדעת שהאושר שלהם מכדורגל תלוי בי. תאמין לי שאם לא הקורונה ויש קהל בטדי אנחנו מביאים לפחות עוד 12 נקודות העונה. יש קבוצות שיכולות להסתדר בלי קהל, בבית"ר הקהל הוא לא השחקן ה־12, הוא השחקן מספר 1".
סוף דבר
לראשונה מזה שנים נראה שדראפיץ' וברדה, שכרגע מחכים להצעות עבודה, יפצלו כוחות, ייצאו כל אחד לדרך עצמאית, מהלך שכבר היה מסוכם על שניהם עד שהגיע הטלפון מבית וגן שגרם להם לדחות את הפרידה. "כרגע נראה לפחות שאני ושי נפתח את העונה הקרובה כשאנחנו בבית. הקשר שלנו חזק וטוב ואנחנו שני חצאים שמשלימים אחד את השני, אבל כנראה כל אחד מאיתנו יקבל קבוצה לבד. אנחנו יודעים מה אנחנו יכולים לתרום לכדורגל הישראלי. אמרתי לשי כל הזמן שהגיע הזמן שלו לקפוץ מדרגה. מועדון שייקח אותו יזכה באיש מקצוע מצוין מהמעלה הראשונה".
מה בית"ר צריכה לעשות בקיץ כדי לחזור להיות קבוצת צמרת?
"באמת שקטונתי מלתת להם עצות. יש שם אנשי כדורגל נהדרים כמו אלי אוחנה ויוסי מזרחי, שיש להם המון ידע וניסיון ובית"ר זורמת להם בדם. צריך להשתמש בידע שלהם. זה לא פיר שאני אגיד דרך התקשורת מה אני חושב. זה לא קולגיאלי. זה מועדון מיוחד, מועדון ענק, ואני מתפלל לראות אותו חוזר לצמרת הכדורגל הישראלי. אני לא מהמאמנים האלה שעזבו מקום ואז רוצים בכשלונו. בית"ר, לא משנה איפה אהיה, תמיד תהיה אצלי בלב ותמיד אחזיק לה אצבעות. ברמה האישית מישהו אמר לי השבוע שאם לא פיטרו אותך או שלא התפטרת אז כנראה אתה לא מאמן כדורגל באמת. אני אנסה לצאת מחוזק מהחוויה הזו ולקוות שהגלגל יתהפך לרגעים יותר יפים".
