אחרי שבוע של נסיעות על כביש מספר 1 (או 443, תלוי ב־Waze), ירושלים בואכה לוד, נראה שסלמן עמר הסתגל במהירות לג'וב החדש שלו כמאמן בני לוד. "שטויות, מה זה כבר 40 דקות נסיעה לכל כיוון?" הוא מעדכן. "כשאתה עושה דברים שאתה אוהב, תאמין לי שגם דרך של שעתיים הופכת לנוחה ונעימה, וכדורגל זה הרי האהבה הגדולה שלי".
בלוד מתמודדים עדיין עם טראומת הירידה לליגה א'.
"אני יכול להבטיח דבר אחד, אחרי ניצחון וגם אחרי הפסד, בתקופות טובות וגם בפחות טובות, אצלי תשמע תמיד את אותם דברים. זה אני, ולא אשתנה. ולעצם העניין, קבוצה כמו בני לוד חייבת לשאוף לחזור לליגה הלאומית, וכמה שיותר מהר. אין מטרה אחרת. אם זאת לא היתה המטרה של המועדון, אז חבל היה על הזמן של כולנו. זה גם היעד שהצבתי לעצמי. אני מודע לציפיות וללחצים, ובשביל זה הגעתי לכאן וזאת השאיפה שלי - להחזיר את בני לוד למקומה הטבעי, בליגה הלאומית. זה המקום שלה שזכור לי מאז שהתחלתי לאמן. הקבוצה הזאת תהיה שמחה והאנשים יהיו שמחים שהם אוהדים שלה".
לעמר בן ה־44, תושב שכונת בית צפאפא, עבר עשיר בכדורגל הישראלי. הוא מזוהה עם הפועל ירושלים והיה מעמודי התווך שלה במשך לא מעט שנים. איתה הוא גם הגיע להישג השיא שלו ככדורגלן - גמר גביע המדינה נגד מכבי חיפה באצטדיון רמת גן ב־1998. עמר תופקד לרוב כמגן ימני, נחשב לשחקן נשמה וענד אף את סרט הקפטן של האדומים מעיר הבירה. בהמשך הוא לבש גם את מדי מ.ס. אשדוד ורשם הרפתקה קצרה במכבי כפר קרע בליגה א', לפני שחזר לירושלים ותלה את הנעליים בגיל 33.
זמן לא רב לאחר שפרש ממשחק החל עמר את קריירת האימון שלו. תחילה מונה למאמן קבוצת הנוער של הפועל ירושלים ובהמשך לעוזרו של לופא קדוש ז"ל בקבוצת הבוגרים. בעונת 2012/13 הוא כבר קיבל את המושכות להוביל את הקבוצה במקומו של קדוש והוליך אותה למקום הרביעי בליגה הלאומית. בעונה שלאחר מכן זה הלך כבר פחות טוב, ובעקבות שורה של תוצאות מאכזבות בפתיחת הליגה לקח עמר אחריות והודיע על התפטרותו.
התחנה הבאה בקריירת האימון שלו היתה הכח עמידר רמת גן. עמר הגיע עם ציפיות גדולות, אבל נפרד מהסגולים לאחר חודשים ספורים בלבד, על אף פתיחת עונה טובה. הסיבה: במועדון ניסו להתערב לו בהחלטות המקצועיות, והוא בתגובה החליט ללכת לדרכו.
בצעד שנקט הוכיח עמר בעצם שהוא מאמן עם קווי עבודה ברורים שלא מוכן להתרפס בפני הנהלות. ויכול להיות שהאופי הבלתי מתפשר שלו גם עמד לו לרועץ עד היום בקריירת האימון, כי במציאות העגומה של הכדורגל הישראלי יש בעלים ויו"רים שמעוניינים בעיקר ביס־מנים על הקווים.
בין 2015 ל־2018 הוא נסע לאמן בליגה הפלסטינית. תחילה בהילאל אל־קודס ממזרח ירושלים, שאותה הציל מירידה והגיע איתה לגמר הגביע, ולאחר מכן באהלי אל־חליל מחברון, שאיתה זכה בגביע והגיע פעמיים למקום השני.
בעונה שחלפה שימש עמר כמאמן קבוצת הנוער של הפועל קטמון, ובמקביל היה מנהל מקצועי בחטיבה הצעירה של המחלקה. לדבריו, בתחילת הפגרה הוא חשב עדיין שימשיך את עבודתו בקטמון, אבל אז התוכנית השתנתה. "עשינו עונה טובה, מצוינת אפילו", הוא אומר. "היינו במקום השני, במרחק של שמונה נקודות מהמדורגת שלישית בטבלה בני יהודה, ואז הגיעה הקורונה, שעשתה טוב לכולם במירכאות כפולות".
וגם אתה נפגעת.
"חשבתי שאשאר בקטמון לעונה נוספת, אבל הם רצו לקצץ בשכר וזה פחות התאים לי, אז המשכתי הלאה. זה כל הסיפור. מבחינת העבודה שעשיתי בקטמון, התוצאות מדברות בעד עצמן. ארבעה שחקנים ששיחקו אצלי בנוער הוחתמו הקיץ על חוזה בבוגרים. במשחק הליגה האחרון של קטמון פתחו בהרכב שני שחקנים ששיחקו אצלי ועוד ארבעה ישבו על ספסל המחליפים".
כסמל של הפועל, מה דעתך על הפועל ירושלים החדשה?
"הפועל ירושלים זאת הפועל ירושלים. זו החולצה האדומה, זה סמל המועדון שנמצא על החולצה. מבחינתי, זו הפועל ירושלים החדשה. אנחנו לא ניכנס לכל הפוליטיקות ולכל מה שקורה בעניין הזה אצלנו בעיר, כי יש כאלה שמאמינים במיזוג הזה ויש כאלה שפחות. אבל הדבר הכי טוב וחשוב שקרה הוא שהפועל ירושלים קמה לתחייה. השם שלה נמצא שוב על מפת הכדורגל הישראלי".
אתה שלם עם המיזוג?
"העבודה שעשו בקטמון בשנים האחרונות היא מדהימה, ומה שהמועדון הזה הצליח לייצר לאורך שנותיו ראוי לכל התשבחות. עבדתי שם בשנה האחרונה, ואני יכול להעיד מקרוב על הפעילות המבורכת שנעשתה שם במחלקת הנוער. אני מאמין שבתוך שנתיים־שלוש המועדון הזה ייצר עוד שחקני בית, ובעוד ארבע או חמש שנים, לכל היותר, הפועל ירושלים כבר תחזור להיות קבוצה לגיטימית בליגת העל, גם מבחינת האוהדים שפחות אוהבים את המהלך.
"בסופו של דבר אין להם משהו אחר. אלה שהקימו את קטמון הם אנשים של הפועל ירושלים שכולנו גדלנו ביחד. ברגע שיושג ניצחון ועוד ניצחון, כולם ישכחו את מה שהיה וזו תחזור להיות הפועל ירושלים המקורית. הפועל ירושלים מייצגת את הצד השני של הכדורגל בעיר, וכולנו חיכינו שהיא תחזור".
