הקריירה של אופיר קריאף מאוד דומה למנעד של בית"ר כמועדון בשנים האחרונות. בדיוק כמו שבבית וגן לא מצליחים לשבור את תקרת הזכוכית של מכבי תל אביב ומכבי חיפה וכל הזמן נמצאים ליד וכמעט ועוד מעט, כך גם מספר 24, שבגיל 29 עדיין לא מצליח לרשום לעצמו עונה שבה הוא מפיק מעצמו את המקסימום. בדומה לכור מחצבתו, גם לקריאף יש את כל הכלים להצליח, כולל נשמה יתרה, אך הוא מתקשה לשחרר את הפקק. "בעונה שעברה פתחתי בהרכב בקביעות, עד שנפצעתי למשך שלושה חודשים", הוא מנסה להסביר.
"כשחזרתי פתחתי במשך 16 משחקים, ואז הגיע ההפסד הידוע להפועל תל אביב, כולל טעות שלי שהורידה אותי לספסל. זה לא סוד שאני מחפש יציבות, ואני מקווה שעכשיו הגיע הזמן שלי. סלובודן דראפיץ' ושי ברדה בונים עלי, אם זה בעמדת הקשר או כמי שיכול לתת כתף בעמדת הבלם בעת הצורך. הם מדברים איתי הרבה, מדריכים אותי, נותנים לי גב, ואני יודע שאני צריך להחזיר על האמון הזה. הכל בסוף ברגליים שלי".
קריאף יודע על מה הוא מדבר. אחרי משחק האימון מול ראשון לציון לפני כשלושה שבועות הודיע משה חוגג לצמד המאמנים שיש קשר זר, מספר 6, שבית"ר מתכוונת להוציא לו ויזה. דראפיץ' וברדה הודיעו לחוגג שהם שמים את הז'יטונים על קריאף ואביאל זרגרי, כלומר שני שחקני הבית של בית"ר אמורים להתמודד על מקום אחד בהרכב. הדוגמה שעליה מתבססים מאמני בית"ר היא דן גלזר, שחקן העונה שעברה, שהגיע למכבי נתניה כסוג של נער פוסטר והשניים אמרו לו: "תקשיב לנו והשמיים הם הגבול".
"אני ואביאל זרגרי יכולים לשחק ביחד, וזה רק מוסיף שהדי־אן־איי של המועדון זורם לנו בדם. הוא בן טיפוחיי ואני מייעץ לו המון ומכוון אותו. זו שמחה כפולה לקבל כל כך הרבה אמון ותמיכה מדראפיץ' וברדה ולדעת גם שבונים עלינו שחקני הבית".
שחקן בית נוסף, חבר שלך, דן איינבינדר, עובר התעללות.
"זו סיטואציה לא נעימה עבורי לענות לך כי זה חבר שלי והמועדון שלי. אני מקווה מאוד, וזו משאלת לב של הרבה אנשים, שיימצא פתרון שיהיה נוח ונעים לשני הצדדים".
לאכול, להתפלל, לאהוב
קריאף היה אחד מחביביו של רוני לוי ושל המנהל המקצועי יוסי בניון, שגם החתים אותו לשלוש שנים, והיה זה אך טבעי שהוא מאוד התאכזב כשהצמד עזב את בית"ר. "זה לא סוד שרוני היה עבורי סוג של אבא מקצועי ומנטור. הוא מאמן ענק ופרפקציוניסט, אבל כמו שקורה לא פעם בכדורגל, זה לא הסתדר בינו לבין המועדון. אני בטוח שמאמן בסדר הגודל הזה לא יישאר הרבה זמן בלי עבודה ומאחל לו וליוסי כמובן את כל ההצלחה שבעולם. כנראה אם בבית"ר לא תהיה כל הזמן התרחשות ועניין זה ידליק נורה אדומה. חשוב לי להדגיש שההפסד המביך באירופה, הפאדיחה הזו, אין מילה אחרת, היה מאה אחוז באשמתנו השחקנים".
בית"ר לא שיחקה משחק רשמי כבר חודש וחצי, נצח במושגים של כדורגל, כשדראפיץ' וברדה לא קיימו כמאמנים אפילו משחק ליגה אחד, עניין שמבעבע אצל כל אחד ואחד מהשחקנים בבית וגן. "אם היו אומרים לנו להגיע לטדי למשחק ליגה באמצע הלילה כולם היו מתייצבים, עד כדי כך בוער בנו לשחק", אומר קריאף. "זה לא רק הקיום שלנו, זה בעיקר הרצון לקבל מדד אמיתי על היכולות שלנו. עד שהופסקו האימונים עבדנו כמו מטורפים, עשינו הרבה מאוד עבודה במשחקי האימון מול אשדוד וראשון לציון על פי הקו המנחה של סלובו ושי, ואנחנו רוצים מבחן אמיתי על רטוב מול יריבה בליגה כדי להראות מה אנחנו שווים וגם כדי לקבל מושג אם כל מה שאנחנו עושים קידם אותנו".
אתה מדבר על משחקים. עד תחילת השבוע הבא אפילו לא נותנים לכם להתאמן.
"זה מייאש. עם כל הציניות שיש לאנשים לפעמים על כדורגלנים, אנחנו בפירוש לא יכולים לחיות בלי כדור. אני משתדל מאוד ליהנות מהמשפחה, להיות עם אשתי ושלושת ילדיי, אבל אני והחברים שלי מרגישים כאילו לקחו לנו את הרגליים. משהו כואב בנשמה. זה קשה כי כל אחד ואחת, לא משנה במה הוא עוסק, פשוט סובל מהמצב הזה.
"אני רואה פארקים מלאים, אנשים מסתובבים, אבל אי אפשר לקום בבוקר לאימון. הנזק הוא לא רק למי שמתפרנס מענף הכדורגל אלא למאות אלפי אנשים שרוצים לברוח מהקושי היומיומי ומהמציאות לשעה וחצי ולמצוא קצת נחמה. הנפש של כל מי שעוסק בספורט ושל אינספור חובבי ספורט נפגעת מהסיטואציה הזו. הרבה כדורגלנים, ואני ביניהם, היינו מוכנים לשלם הרבה כדי שיחזירו אותנו לעניינים".
יציע מזרחי
כמעט בלי ששמנו לב קריאף רושם עונה עשירית בבוגרים, עשור שבו בית"ר הצליחה להביא לארון הגביעים שלה רק את גביע הטוטו בעונה שעברה. היה גם מעבר למכבי חיפה, חיים לא קלים אצל איזי שרצקי בקרית שמונה, ואז חזרה הביתה, כולל שער מול נבחרת אנגליה ביורו הנבחרות הצעירות. "אם יש משהו שאני מצטער עליו בקריירה זה שאחרי הגול ההוא נגד אנגליה, בגיל 22, כשהיו לי ביד הצעות יפות מאירופה, לא יצאתי לחו"ל. אני לא יודע אם ההזדמנות הזו תחזור אבל מפריע לי מאוד שלא חוויתי יציאה לחו"ל. מי יודע, אולי אצליח לעשות תיקון לעניין הזה. אומרים שאף פעם לא מאוחר".
קודם תזכה בתואר עם בית"ר.
"זה משהו שבוער בי מהיום שעליתי לבוגרים. אל תשכח שנולדתי ביציע המזרחי ושבית"ר זה הבית שלי, אז זה הרבה יותר משמעותי עבורי. אני לא רוצה לצאת בהצהרות, אבל אני רואה מה קורה היום בבית וגן ביחס לשנים עברו, ובנו פה מועדון ומערכת מטורפת. יש לנו בעל בית מאוד שאפתן שמכוון הכי גבוה ורוצה תמיד לנצח ולהיות מקום ראשון. למכבי תל אביב ומכבי חיפה יש תקציבי ענק, ואחרי שבעונה שעברה עשינו קפיצת מדרגה אחת עם כרטיס לאירופה, אני בטוח שאנחנו מסוגלים לעשות עוד קפיצת מדרגה.
"אנחנו בדרך הנכונה, יש כאן שחקנים טובים, כל התנאים וצוות מקצועי טוב. מה שאנחנו צריכים זה להיות יציבים ולדעת להרים את הכסף מהרצפה במשחקים הגדולים. אין שום סיבה שמועדון כמו בית"ר עם דרך הניהול שלו לא יסתכל תמיד למעלה. אנחנו יכולים לעשות דברים יפים, רק שיחזירו אותנו למגרש".
בניגוד לאחרים, קיבלת בעונה שעברה חוזה ארוך טווח לשלוש שנים.
"זו הבעת האמון הכי גדולה שאפשר לקבל, וזה משמח שכאות הערכה רואים בי חלק בלתי נפרד מהמערכת. בית"ר בשבילי זה לא מקום עבודה, זה דרך חיים, והדבר שעומד לנגד עיניי זה להיות המבוגר האחראי ולקשור את גורלי עם המועדון. אני ביחסים מצוינים עם חוגג, אלי אוחנה ומוני ברוש, והיתה לי מערכת יחסים מיוחדת גם עם בניון, ככה שהחיבור הזה לאנשים ולמקום הוא הכי טבעי בעולם. כל מה שנשאר לי, וזה הכי חשוב בעולם, זה להחזיר לאנשים ולמועדון ולתרום את חלקי מקצועית וחברתית".
אתה מקפיד לארח אצלך בימי שישי את השחקנים הזרים.
"חשוב שהם ירגישו חלק מהמשפחה הזו ששמה בית"ר ירושלים וזו הדרך שלי לחבר אותם. זה לא קל להיות בארץ זרה ואני עושה את זה בכיף גדול. האמת, חלק גדול מהתקציב של הארוחות האלה הצטמצם (צוחק) כי לוי גארסיה היה אוכל המון והוא עזב, אז עכשיו קצת יותר נוח בכיס".
אתה, שלומי אזולאי ושלום אדרי גרים בשכנות. עד כמה השכן הרביעי גדי קינדה חסר לכם?
"מאוד. אנחנו קמים באמצע הלילה כדי לצפות במשחקים שלו במדי קנזס. הוא עשה עבודה נהדרת בבית"ר ומקצועית היה קשה כשהוא עזב. אני מאוד מקווה שהוא ימשיך להתפתח וששלומי אזולאי יישאר איתנו".
מבצע סבתא
לאורך כל הקריירה שלו קריאף היה מקפיד לקפוץ לסבתא שלו, רחל, לבקר, לקבל ברכה ואז לנסוע לבית וגן או לטדי. בשבועות האחרונים, באדיבותה של הקורונה כמובן, הקשר הזה התרופף, אז קריאף, ההורים שלו והאחים שלו מגיעים לשפת הכביש ברחוב רשב"ג, ביתה של הסבתא ומנסים משם לדרוש בשלומה. "זה סיוט לא להיות ביחד במשך למעלה מחצי שנה. אני חושב שכל נכד או ילד להורים מבוגרים מבין עד כמה הקושי הזה הוא נוראי. הריחוק הזה שנכפה עלינו מההורים שלנו ומהסבים שלנו הוא פשוט אחת החויות המטלטלות של הנגיף הזה. עם סבתא שלי זה קשה שבעתיים כי היא עברה לפני שנה מחלה ארורה עם מאבק מאוד קשה שהיא ניצחה בו, ואני מאוד מתגעגע להיות לידה פנים אל פנים בלי כביש ומרפסת שעומדים באמצע".
עם יד על הלב, התבגרת?
"התבגרתי לא מעט מחוסר ברירה. החיים וההתפתחות שלהם והשינויים בהם מכריחים אותך להבחין בין עיקר לטפל ולשים בראש סדר העדיפויות את מה שחשוב באמת. היום הפרופורציות הן אחרות. חוץ מהמשפחה שלי, הילדים, המועדון והפרנסה שום דבר לא באמת מעניין אותי. הכל חארטה. אולי הקורונה הזו לימדה את כולנו שרוב הזמן אנחנו מתעסקים בשטויות".
