בתחילת העונה יצא זיו אריה מדעתו לנוכח הרכות של שחקני קטמון. כמי שגדל בחממה של מכבי תל אביב בקרית שלום, שם הדורסנות והווינריות הן חלק מהדנ"א, אריה לא הבין איך הוא בנה פה סגל עם כל כך הרבה פוטנציאל וכדורגל במונחים של ליגה לאומית, אבל באותה נשימה חבורה של שחקנים נחמדים מדי, שפשוט עולים לו בנקודות. מאמן אחר היה מן הסתם פונה להנהלה או למנהל המקצועי שי אהרון ודורש שחקני רכש, אנשי שפלה, שישנו את דפוס ההתנהגות של הקבוצה שלו. אבל אריה - נאמן למדיניות של קטמון, ששמה לה למטרה לטפח שחקני בית - החליט שהאתגר הגדול ביותר שלו, הרבה לפני הטבלה, זה לשדרג את הקיים ולהפוך לקבוצה שמגדלת ציפורניים.
אחד הפרויקטים של המאמן הוא הקשר גוני נאור (21). נאור גדל בבית"ר, עבר בנערים א' למכבי תל אביב ואחרי שנתיים בצהוב־כחול, שם כנראה לא הפנים מה זה להיות שחקן שמשתמש במרפקים ובסטופקס, הוא נחת בקטמון. "זה נכון שבתחילת העונה לא היינו מספיק חדים ולא ממש עם קילר אינסטינקט", אומר מספר 8 של קטמון ("לקחתי את ה־8 בגלל שזה מספר מיוחד ובגלל שלמדתי הרבה מאבירם ברוכיאן"), "אבל עבודה מסביב לשעון של הצוות המקצועי בראשות זיו אריה וההתבשלות שלנו כשחקנים בודדים וכקבוצה הכניסו אותנו לתלם, ובגלל זה גם הקבוצה התחילה לצבור נקודות, לנצח ברצף ולהיצמד לצמרת. הרבה שחקנים, ואני יכול להעיד על עצמי, עברו כאן תהליך משמעותי של בגרות, שילווה אותם לאורך כל הקריירה".
איך אריה הטמיע בכם את האגרסיביות?
"המון שיחות, סנקציות נגד שחקנים באימון שהיו רכים ולמדו שזה לא יעבוד בבית ספרו של המאמן והמון דוגמאות מהעולם. אריה לקח את כל שחקני הקישור והתחיל להראות לנו איך טוני קרוס מחלץ כדור ומוציא התקפה, איך צ'אבי ואינייסטה עושים את זה, או פרנקי דה יונג ובוסקטס, מהרגע של המבט על הכדור ועל השחקן התוקף ועד שהכדור בשליטה של הקבוצה שלהם. היו עורכים לנו מהלכים שלנו, של קטמון, מצמידים את זה למהלך מקבוצה באירופה ומסבירים לנו למה הם עושים את זה נכון ואנחנו לא. באחד המקרים ראינו איך ליברפול כקבוצה מתנפלת על היריב והופכת להיות זו שמכתיבה את הקצב במגרש. אלה דברים שנצרבים לך בתודעה ומשדרגים אותך כשחקן, וכמובן את כל הקבוצה. אוהדים ותקשורת רואים רק את התוצאה הסופית ובוחנים לפי זה התקדמות. אצלנו יש תהליך מסודר של למידה ועבודה; ככה הקבוצה הזו התחברה ועם זה גם הגיעו הנקודות".
קטמון רעננה
ביום שישי האחרון הביסה קטמון את הפועל רעננה מליגת העל 1:4 במשחק אימון. שערים של נאור, רועי פדידה, אייל דנין ואחמד איברהים גרמו ליריבה מרעננה לפטר את גל כהן ולהנחית על הקווים את אייל לחמן. "זה רק משחק אימון, אבל זה מוכיח משהו על הרעב שלנו ועד כמה התגעגענו לכדורגל", אומר נאור. "כל התקופה הזו שהקורונה השביתה אותנו גרמה לנו לצבור המון ציפייה לקראת הרגע שבו נחזור לכר הדשא. אסור לנו לצאת מפרופורציות אחרי משחק האימון הזה, אבל כנראה לא סתם התפוצצנו".
היה קשה מאוד להיות מושבתים מכדורגל.
"לכולם היה קשה בכל המגזרים, אבל כדורגל זה לא רק מקור פרנסה, זו גם האהבה הכי גדולה שלנו והנאה מכל אימון ומכל משחק. את ההוכחה הכי טובה עד כמה זה היה חסר לנו אפשר היה לראות כשחזרנו לאימונים. זה ממש כמו להסדיר נשימה. החשש הגדול היה שלמרות שהאימונים מתקיימים הליגה לא תתחדש, מה גם שהבנו שאף אחת מהקבוצות בליגה, חוץ מקטמון וסכנין, לא היתה מעוניינת לחזור. למזלנו, הליגה הזו תוכרע אך ורק ברמה הספורטיבית. עכשיו חובת ההוכחה עלינו".
אתם במרחק שש נקודות מליגת העל, תשעה מחזורים לסיום. אין מקום לטעויות.
"אני חושב ששי אהרון הגדיר את זה הכי טוב כשהוא אמר לנו שמדובר בטורניר, ממש כמו מונדיאל או יורו, שהכל מתנקז לחודש אחד שאין ממנו דרך חזרה. אני חושב שיש לנו יתרון מסוים בזה שלכאורה קיבלנו הזדמנות נוספת להילחם על המקום של קטמון על כר הדשא, מה גם שבשביל ראשון לציון ומכבי פתח תקווה זה סוג של עונש, החזרה הזו לליגה. בסופו של יום, אחרי המחזור הראשון בליגה שמתחדשת בסוף השבוע, אני בטוח שגם מי שלא רצה לחזור לליגה יעלה על המסלול. אנחנו צריכים להתרכז רק במשימה הקרובה ביום שני, שהיא לנצח את עכו".
זיו אריה לא אוהב שמדברים על עליית ליגה.
"בצדק. הוא מחנך אותנו מאז שהוא הגיע לקטמון להסתכל רק על האימון הקרוב ועל המשחק הקרוב. אנחנו יודעים שאסור לנו למעוד בעכו ולהסתכל רחוק מדי. זה מיותר. אנחנו לגמרי בפוקוס, למרות שאף אחד לא מסתיר את זה שיש תקוות וחלומות להפוך את העונה הזו להיסטורית".
אז אפשר לעשות את זה?
"אם נדע לעשות את העבודה שלנו, אז פער של שש נקודות הוא לא גדול וזה בהחלט לא בשמיים. החלום קיים וצריך לשמור אותו בחיים. אם לא נעשה חלילה את העבודה שלנו וננצח משחקים, אז הפער והטבלה בכלל לא רלוונטיים. בעונה שעברה היה כאן הר של ציפיות וזה נגמר בכישלון. העונה לאף אחד לא היו יותר מדי ציפיות מאיתנו והפתענו את כולם. בשני המקרים, מה שזוכרים בסוף זה את סיום העונה, ואני מאוד מקווה שהאכזבה של סיום העונה שעברה תתחלף בהישג גדול ומתוק בעונה הנוכחית. כולנו מאמינים בזה".
קהל נכבד
נאור, שבערך פעם ביום מנסה להסביר את פירוש השם שלו ("גוני זה הגוון שלי - שם לא קונבנציונלי אבל אני אוהב אותו מאוד"), קצת מקביל לקבוצה שלו. גם הוא, כמו קטמון, לא באמת נספר כמי שיהיה גורם משמעותי, והפתיע את כולם. גם הוא עדיין מחפש את הדרך להפוך מהבטחה גדולה לאחד העוגנים של המועדון, בדיוק כמו שקבוצת האוהדים קצת מאסה במחמאות על המיוחדות והמקצוענות ומוכנה להחליף כל סופרלטיב במקום בליגת העל. גם נאור היה מוותר בשמחה על התואר 'הפתעת העונה'. "יש לקטמון ולזיו אריה בפרט הרבה קרדיט על ההתקדמות שלי, אבל יש לי עדיין דרך ארוכה. חשוב לי במיוחד להצליח דווקא עם קטמון כי התחברתי למועדון הזה, לאוהדים, למה שקטמון מייצגת, ואני חושב - וזה משהו שהרבה שחקנים מרגישים - שכל מי שקיבל פה הזדמנות, רעב להחזיר. אני מסתובב בירושלים, רואה את האוהדים שלנו, ויש לנו קהל גדול ואיכותי, ודחוף לי שנגרום להם נחת".
תצטרכו להסתדר בלי הקהל הזה.
"כל כדורגלן או איש מקצוע שתשאל אותו יגיד לך שכדורגל בלי קהל זה דבר עצוב, אבל מצד שני זה יותר מכלום. זו פעם ראשונה בשביל כולנו לעלות על הדשא ולראות יציעים ריקים, וזה יהיה מוזר וקשה - מה גם שהקהל של קטמון ממלא אותנו באהבה ובאנרגיות. אני מקווה שתוך כדי תנועה יחזירו גם את הקהל למגרשים, אבל אנחנו נשחק וניתן את המקסימום בשביל האוהדים שלנו, גם אם פיזית הם לא יהיו איתנו באצטדיון וביציע".
שורה תחתונה, יש מצב לחגיגות עלייה?
"יש מצב לנצח ביום שני בעכו, להתכונן למשחק הבא, ולהגיע לסיום העונה בידיעה שעשינו את המקסימום במסע שהוא חוויה אחת גדולה, שעם קצת עזרה של המזל גם יפצו אותנו ואת הקהל שלנו על כמה חודשים בלי כדורגל והגשמה של חלום שהמועדון מחכה לו כבר כמה שנים טובות. בשורה התחתונה, זה לא בשמיים לעלות ליגה".
