הרגע הכי גדול
"הזכייה בדאבל ב־2008. אני זוכר שעליתי לרדיו אחרי הזכיה בגביע שהבטיחה לבית"ר דאבל היסטורי ואמרו לי: 'עשיתם משהו שהגדולים ביותר בתולדות בית"ר לא עשו'. זה היה הסיפור. אנחנו, הדור שלנו, לא היינו בלבל של אורי, אלי, יוסי ודני, אבל הצלחנו לשבור את תקרת הזכוכית הזו. ידענו באותה עונה שניקח אליפות כי היינו איכותיים ועם פער גדול מהשאר אבל גביע זה משהו אחר.
"היו פה קבוצות ענקיות שעשו אליפות ולא זכו בדאבל. אני זוכר שעלינו לכל משחק בגביע בטירוף, בפחד באובססיה לעשות את זה. גם ידענו שהתמהיל שיש פה לא יישאר, שזה תכף נגמר כי ארקדי לא יחזיק את זה עוד הרבה זמן. זה רגע אושר שאי אפשר לתאר. כל איבר בגוף מתמלא שמחה. הלב מתפוצץ".
המשחק הכי גדול
"ויסלה קראקוב בטדי. הבקעתי צמד וניצחנו 2:1. זה הפך אותי מכדורגלן רגיל למיוחד. אני לא אגיד את המילה כוכב אבל זו כן היתה קפיצת מדרגה. טדי בגולים, היה על סף רעידת אדמה. בכלל לא הבנתי באותו משחק מה עשיתי , רק שדרק בואטנג בא ואמר לי 'תנק יו' וראיתי את הטירוף של השחקנים ושל הקהל התחיל ליפול לי האסימון. היינו קבוצה עם 11 כוכבים שכל אחד ידע מתי לזוז הצידה ולתת את הכדור למי שבזון. באותו משחק קלטו שאני חם אז הפעילו אותי. קבוצה חכמה עם אנשים נהדרים שבאים לנצח. לא צריך יותר מזה".
השחקן
"שיחקתי עם המון שחקנים גדולים אבל את כריסטיאן אלברז אני לא אשכח לעולם. קבלו סיפור: אנחנו לפני משחק חשוב, והוא, אלברז אחרי ניתוח אפנצדיט. הוא שוכב על מיטת הטיפולים ואומר לדוקטור פרנקל 'לא יעזור לך אני משחק'. פרנקל ואורי מלמיליאן המאמן, אומרים לו 'אתה לא נורמלי' אז הוא בתגובה מזנק מהמיטה מפעיל את כל שרירי הבטן כדי לקום כשהתפרים עדיין לא סגורים. כמו שיעי. עכשיו תבין זה לא ברוכיאן שגדל בארמון הנציב או עמית בן שושן שזורם להם דם בית"רי בוריד. זה שחקן זר.
"אני זוכר באימונים ששחקנים היו מנסים לבלף הוא היה משתולל. היה לנו בקבוצה את 'המבט של אלברז' הוא היה מסתכל עליך והייתי מתחיל לזוז. אגדה. מי שרוצה להצליח בכדורגל שירים לו טלפון".
פספוס
"שיחקתי 12 שנים בבית"ר זכיתי בשתי אליפויות, שני גביעים וגביע הטוטו ועדיין אומרים לי שאני פספוס. .נתנו לי המון כבוד אהבה הערכה ואני יודע פשוט יודע שיכולתי יותר. יש קונצנזוס על זה שהייתי יכול להיות יותר גדול ועדיין עשיתי המון".
קטמון
"אחרי פולין שום דבר לא יכול היה לגעת לי בלב חוץ מהמנורה של בית"ר ובני סיון. הוא היה הכי קרוב אליי החלום שלי היה בכלל בית"ר ובני קשה להסביר למה היה הכי קרוב לזה. הוא היה קורא למשרד שלו ברחוב הל"ה לפני משחק יודע לפרוט לי על המקומות הנכונים ומכניס אותי למוטיביציה שיא. אני צהוב, לא אדום, אבל קטמון זה אחד המועדונים הכי טובים בארץ עם התנאים הכי טובים שיש והאנשים הכי מיוחדים. שמח שהגעתי לשם".
התמונה
"שלחו לי השבוע תמונה. קולאז' של השחקנים הכי גדולים בתולדות בית"ר. אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, יוסי מזרחי, סטפן שאלוי, איציק זוהר, אישטוון פישונט, יוסי אבוקסיס, רונן חרזי, דרק בואטנג, סרגיי טרטיאק, דוד אמסלם ואני. כתבתי על התמונה הזו 'מודה אני'. כבוד אדיר להיות חלק מחבורה כזו. כבוד אדיר להיכתב בספר הזהב של הכדורגל הירושלמי ושל אהבת חיי־ בית"ר ירושלים".
חשוב לי להגיד
"למקבלי ההחלטות בבית"ר אנ רוצה להגיד משהו על סוגיית לה פמיליה. גזענות זה דבר נורא שאין לו שום מקום שום הצדקה, שום נימוק שאני בעדו חלילה וחס. אבל אני רוצה להגיד למר משה חוגג, גדולים ממך, מזוהים ממך ניסו להילחם באוהדי בית"ר. במקום להילחם כמו כולם אולי כדאי לנסות משהו אחר. לנסות לקרב את האנשים האלה שבאים לכל מקום בארץ ומפסידים בית משפחה עצבים דלק וכסף כדי לתמוך בשחקנים.
"אולי הנוסחה להצלחה היא לזכור שאותם אוהדים גם עושים מצווה ומגיעים לבית של ילדה שעש לה חרם ובמצווה גדולה מסבים לך אושר. צריך ללכת בטוב לתקן את הרע דרך הטוב. מלחמות לא עזרו אולי הגיע הזמן להחליף דיסקט. כדי לגרש חושך אין צורך בעוד חושך צריך עוד אור".
הגיל
"חגגתי בשישי הזה יום הולדת 36. נראה לי מספר גדול מדי. אני מבין שאני לא יכול לנצח את הזמן, אני רואה ילדים בני 20 משחקים בשכונה קט רגל ורודף אחריהם כי אנ עדיין רוצה לעבור את כולם, להשכיב את השוער ולשים גול. בשביל זה אני הולך לחדר כושר כדי להראות לגוף שאני יכול לו. הגיל עושה את שלו אבל השכל לא באמת מסכים עם האימרה הנכונה הזו".
הטעות
"ביום שבו קניתי כרטיס טיסה לפולין כדי לעבור לשחק שם זה היה היום שבו מעשית הכל נגמר. זה היה היום שאפשר להגיד שפרשתי. המציאות היתה שכולם בבית"ר נמכרו, לא היה כסף למשכורות, הסגל היה חלש ולקבוצה לא היה אבא ואמא חוץ מאיציק קורנפיין שניסה להחיות את הגוף הזה שנהיה גוסס. איציק בא ואמר לי: "יש עליך הצעה מפולין של 400 אלף דולר ועם המשכורת שלך שאני חוסך, זה יציל את המועדון'. אמרתי לו שאני מוכן לקצץ כדי להישאר, מוכן לוותר על הרבה כסף הוא ענה שזה כבר לא העתיד שלי פה, זה העתיד והגורל של בית"ר. נקרע לי הלב.
"אני יושב במטוס לפולין ומתפלל שכשאגיע לבדיקות הרפואיות ימצאו לי איזו פציעה שתבטל את העיסקה. רק כשחתמתי על החוזה הבנתי שאין דרך חזרה ושאלוהים יעזור. קמתי בבוקר, עוד בתחושה שזה סיוט ושהכל בסדר. כשפתחתי את החלון וראיתי את הרחוב בורשה, הדמעות שלי היו יותר חזקות מהגשם שירד. שם פרשתי. לא פיזית אבל בלב ובנפש".
החולצה מספר 8
"אני זוכר שהיו עושים לי שיחות בבית וגן שהחולצה הזו היא לא סתם מספר. שיש לה היסטוריה כבוד ומעמד ושאני צריך להיות מספיק חכם כדי להבין שהיא מגיעה עם אחריות. זה כבוד עצום שזוכרים ויזכרו שאבירם לבש את השמונה של בית"ר כי השמונה שהתחיל את הכל היה הגדול בכל הזמנים שהפך את בית"ר משום דבר לשם דבר. עידן ורד, חבר שלי לובש היום את החולצה ואני מאחל לו שיגיע איתה בשנים הקרובות לפני שהוא פורש לפסגות ויביא לבית"ר תארים".
הימורים
"אני חי את זה יום יום, דקה דקה. אני הכי מאושר בעולם שנפטרתי מהדבר הזה. אין לי את הלחצים האלה, כאילו גוש בטון השתחרר לי בבת אחת מהראש ומהלב. חזרו לי הנחת והשקט הנפשי. התחלתי לחיות, להביע רגש, מכל המתנות שקיבלתי בחיים, זו המתנה עם אולי הכי הרבה ערך. מתנה שאני אשמור עליה לעולם".
התיקון
"אין משחק או רגע שאני רוצה לחזור אליו במנהרת הזמן כי זה לא ריאלי. אם בכל זאת אז למשחק הגומלין בקרקוב. אחרי הצמד שלי במשחק הראשון אני זוכר ששמו עליי שמירה אישית. שחקנים פולנים נשמו לי על הפרצוף. באנו לשחק פתוח במקום לשחק על תוצאה וקיבלנו בראש 0:5 ממהלכים שהם שטויות.
"היינו צריכים להסתגר. ההגרלה קבעה שהמנצחת במשחק הזה תפגוש את ברצלונה. פספסנו הזדמנות חד פעמית שלא חזרה לשחק בקאמפ נואו. איזו באסה".
אורי
"המאסטרו, הגדול מכולם, האיש שעוד מאה שנה לא יקום כמוהו. הוא נתן לי המון עצות לאורך הקריירה. אחת חשובה: הפס הראשון במשחק הוא הכי חשוב. תן אותו פשוט ומדויק. לא צריך להעמיד שחקן מול שוער. רק להיכנס טוב למשחק כדי שדברים לא יילכו עקום. שאלתי אותו פעם איך במגרשים מלאי בורות ומהמורות היו לו פסים של סרגל. מצטער מאד שלא ראיתי אותו משחק בלייב. אני שומע עליו כמעט כל יום סיפור וכל פעם מקבל צמרמורת. היחיד שראוי באמת לתואר 'מאסטרו'".
המאמן
"אהבתי מאד את לואיס פרננדז. הוא שדרג אותי. עם רוני לוי היו לי יחסים שהם מעבר למאמן־שחקן. הרגשתי קרוב אליו. הוא היה משתף אותי ומתייעץ איתי המון. למדתי ממנו הרבה על כדורגל ועל התמונה הרחבה של המקצוע. דברים שיילכו איתי עוד הרבה שנים".
מה היית אומר לאבירם בן ה־16?
"תמשיך ותישאר צנוע. תמשיך לאהוב את המשחק ותתמסר לו. תדע לבחור את הסובבים אותך. אולי כדאי לך פחות להתחבר לכדורגלנים ואנשים מהענף. כל החיים כשאנשים ביקשו ממנ עזרה נתתי מאה אחוז כדי להציל אנשים בלי לבדוק למי ולמה. הייתי מציע לאבירם בן ה־16 לסנן אנשים לא טובים".
