נחום מזרחי בראשי, בן 92, הוא דייר בבית הדיור המוגן מגדלי הים התיכון ירושלים. "נולדתי בכורדיסטאן ב־1929. עלינו לארץ כשהייתי בן שנתיים. העבירו אותנו דרך סוריה ולבנון. בפעם הראשונה בחיינו לקחו אותנו בחושך לחוף הים אבל המשפחה שלי פחדה לעלות על ספינה. הגענו עם עגלות סוסים למטולה ומשם התמקמנו בעיר העתיקה בירושלים. אנשים לא יבינו את זה היום, אבל היה ברז מים אחד לעיר שלמה. הפקיד מהעירייה היה מגיע פותח את הברז, מחכה שנמלא דליים של מים ואז היה סוגר אותו. עבדתי במשרד המשפטים במשך 40 שנה. יש לי ארבעה בנים, 11 נכדים ושישה נינים".
ההתחלה
"ב־1940 עברנו לגור בזכרון ישראל ליד גן סאקר. ירושלים אז היתה שוממת. כל החברים שלי התגייסו לאצ"ל וללח"י, אני, בגלל שהייתי בנוער העובד והלומד גויסתי להגנה. שמרנו על צפון תלפיות איפה שהיום ארמון הנציב. ב־1948 כבשנו את עטרות. היה מצור על העיר וזרקו לנו אוכל מפייפרים. הערבים הרגו את כל התושבים של גוש עציון אז עזבנו את היישוב ובאנו ברגל להר הצופים עם הפצועים שלנו. עד היום יש שם אנדרטה שהקימו בטקס מפואר שנקרא 'כביש ההולכים'. קיבלתי על המבצע הזו תעודת הוקרה. אני לא זוכר כלום מאותו מבצע 'ההולכים' כי כנראה חוויתי פוסט טראומה. חוץ מזה אני חד וזוכר דברים רק הקטע הזה בגלל הקרבות כנראה מודחק אצלי".
טכנולוגיה
"בשביל הדור שלי הקדמה הטכנולוגית היא מדע בדיוני. אני מחזיק טלפון סלולרי אבל לא מתעמק בו. זה לא הגיוני להחזיק את הטלפון כל היום ולהיות משועבד אליו. אני מקבל שיחות, מוציא שיחות אבל לא מעבר לזה. אין לי וואטס אפ ואני גם חושב שזה מיותר. חבל שתקשורת בין אישית הולכת ונעלמת וכולם צריכים לשלוח הודעות וסרטונים כדי לנהל דיאלוג. אנחנו מפסידים המון קרבה ושפת גוף שאין לה תחליף. עוד לא המציאו מבט אוהב או עיניים שאומרות תודה דרך טלפון".
ירושלים שלי?
"ב־1950 ירד שלג כבד בעיר. אני וחבריי הגענו לגן סאקר, שהיה שטח ריק בזמנו עם כמויות אדירות של שלג, בלי לבוש מתאים ובלי כפפות. השתוללנו זמן רב עד שהידיים שלנו פשוט קפאו מקור. המקום האהוב עליי הוא משולש הרחובות בן יהודה, יפו וקינג ג'ורג' במרכז העיר, שהיה בעבר המרכז האמיתי והתוסס של ירושלים. זה מקום שמאוד קרוב לליבי, עם הרבה נוסטלגיה, זיכרונות ורגעים מיוחדים".
רגע עצוב?
"ב־2009 הנכד שלי, אורן מזרחי ז"ל, נורה מכדור תועה אחרי שחבר שלו שיחק עם הנשק של אביו. אורן נהרג במקום. זה אירוע שדובר רבות והתרחש במכבים רעות. כמובן שזה אירוע טרגי ופצע בלב. אני תמיד אומר שאפשר לחוות בחיים גם רגעים שקשה לקום מהם אבל החוכמה היא להמשיך לחיות למען מי שאבד והיה רוצה שגם נזכור אבל גם ננסה להביט קדימה עד כמה שזה קשה".
סדר היום שלי?
"או, אני עושה חיים. מתחיל את היום בבריכה וג'קוזי, עושה מקלחת טובה, מכין לעצמי ארוחת בוקר מפנקת ומגיע לאירועים בדיור המוגן כאן במגדלי הים התיכון. הכי אני אוהב את ריקודי הטנגו וכן, בגילי המופלג אני רוקד ומזיז את הגוף. יש פה המון פעילויות וסדר יום עמוס ואני נהנה מכל רגע. אם אני יכול כולם יכולים".
געגוע
"אני ואשתי יהודית היינו נשואים 60 שנה. היא נפטרה לפני חמש שנים קצת לפני גיל 80. היתה לי אישה נהדרת שהחזיקה את כל הבית, דאגה לנכדים ולנינים ותמיד היתה פותרת כל בעיה שלי שלנו ושל המשפחה המורחבת. אם היתה נשארת בחיים כנראה שלא הייתי מגיע לדיור המוגן. אישה משכמה ומעלה. שואלים אותי לגבי פרק ב'. אז ככה, יש התעניינות אבל אני מעדיף את הלבד שלי אני כבר לא בגיל שאישה תגיד לי איפה היית ולאן אתה הולך. אשתי היתה ותמיד תישאר מיוחדת במינה עבורי. היא גם היתה נראית נהדר 15־20 שנה פחות מהגיל שלה. ברור שאני מתגעגע אליה".
טיפ לחיים?
"אני אומר לכל אחד: עד כמה שקשה ועד כמה שאתם רגישים ונפגעים מדברים שקורים בחיים, תנסו לנשום ולספור עד 10. תיקחו דברים בקלות כי הדבר שכל כך הרגיז אתכם ופגע בכם ממילא התרחש, אז לחטוף מזה עצבים זה רק יגרום יותר נזק. קחו הכל בקלות, תגידו תודה לאל על מה שיש ותודה לאל על מה שאין. זה המתכון הבדוק לחיים ארוכים. תזכרו תמיד שהחיים יפים צריך לדעת רק איך לחיות אותם. צריך להוציא את המקסימום מכל דבר, כך גם מהשהיה שלנו פה. יש לכם אפשרות להיות בריאים שזה הדבר הכי חשוב בחיים רק אם תצליחו לקבל כל דבר בפרופורציה המתאימה".
