הדירה של אמא היא שלי: בית משפט השלום בירושלים דן לאחרונה בתביעה של חברת עמידר, שדרשה לסלק אדם מדירה בה התגוררה אמו. הוא טען כי הוא "דייר ממשיך" וזכותו להישאר בדירה. מה היתה ההכרעה המשפטית לבסוף?
אולי יעניין אתכם:
שאלת המפתח: האם הדייר פלש לנכס בנחלאות?
כיצד התגלגלה הפרשה? בשנת 2014 נפטרה האישה שהתגוררה בדירה של עמידר. לאחר פטירתה, נדחתה בקשה של בנה להכיר בו כ"דייר ממשיך", בטענה שלא התגורר בדירה. גם ועדה עליונה במשרד הבינוי והשיכון דחתה את בקשתו.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט, טענה חברת עמידר כי הדייר פלש לנכס שלא כדין ואינו זכאי להחזיק בדירה, מאחר ואינו עומד בנוהל של משרד הבינוי והשיכון ובתנאים של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, משנת 1998. עמידר גם הדגישה כי אחיו של הנתבע דווקא דווקא זכאי להכרה כ"דייר ממשיך".
הנתבע טען מנגד בבית המשפט כי הוא התגורר בדירה עם אמו המנוחה מרבית שנות חייו ועזב אותה רק בשנת 2004 לטובת מגורים עם בת זוגתו. לדבריו, ב-2005 בתום מאסר, חל קרע בזוגיות שלו והוא חזר לגור עם אמו בנחלאות, איך היא חששה להצהיר שהוא מתגורר איתה, מחשש שהדבר יעלה את גובה דמי השכירות.
השופט הכריע: אין חיזוקים משכנעים לעדות
השופט מוחמד חאג' יחיא פסק כי הנתבע לא הוכיח את זכאותו להמשיך להתגורר בדירה כ"דייר ממשיך" לאחר פטירת האם, וקיבל את תביעת עמידר. על פי ההכרעה, כדי להיות זכאי כ"דייר ממשיך", על פי חוק זכויות הדייר, יש להוכיח מגורים בדירה עם הדייר החוזי שלוש שנים ברציפות לפני פטירתו, וגם זכאות עצמאית לדיור ציבורי. עוד נקבע כי הנתבע לא הוכיח מגורים רצופים בדירה במשך שלוש שנים לפני פטירת אמו, וגם לא הוכיח זכאות עצמאית לדיור ציבורי.
השופט חאג' יחיא ציין כי קיימת חוסר עקביות בעדותו של הנתבע, וכי לא הוצגו חיזוקים משכנעים לעדותו. הוא הוסיף כי רישום המען במרשם האוכלוסין מהווה ראיה לכאורה לנכונות הפרטים, והנתבע לא הצליח להפריך ראיה זו.
השופט חאג' יחיא ציין בהחלטתו כי עמידר הצהירה כי הוועדה הראשונה דנה בטענותיו של הבן ב-19 בפברואר, 2017 על סמך דוח שנכתב שבוע לאחר מכן(!). עוד העיר השופט כי עמידר החליטה להכיר בזכאות של האח כ"דייר ממשיך" מבלי שהלה בכלל הגיש בקשה. למרות עובדות אלה, עליהן העיר בית המשפט כי "אינן זניחות", הוחלט כי הנתבע לא זכאי להמשיך להתגורר בדירה וקיבל את תביעת עמידר לסילוק ידו מהנכס.
בהחלטה נטען כי הנתבע לא הכחיש כי עד היום הוא לא טרח לשלם לעמידר דמי שכירות, אשר אילו היו משולמים, היו מגיעים לסכום של 400 אלף שקל. בית המשפט ציין כי די היה בכך כדי להצדיק את הפינוי.
