כשגיא חזם, סטודנט לקולנוע בבית הספר לקולנוע 'סם שפיגל' החל בחיפושי לוקיישן לסרט הקצר שכתב, הוא לא דמיין כי יצא למסע כל כך משמעותי עבורו ואף יפגוש שותף חדש, שיגרום לו לשנות את התסריט.
חזם, בן 25 מרחביה, שבנוסף ללימודי הקולנוע עובד כמורה למשחק בתיאטרון החאן וכמפיק מוזיקלי, סיים לאחרונה את צילומי סרטו הקצר, שנקרא 'גבוה', וכעת הוא בשלבי עריכה. הוא עוסק בשני צעירים חברי ילדות שהבניין בו התגוררו מיועד כעת להריסה במסגרת פרויקט 'פינוי-בינוי'.
למה ירושלים? ואם כבר ירושלים, אז למה בלוקיישן כל כך אפרורי לכאורה? "כל העשייה שלי נמצאת בירושלים, עם האנשים והאמנים מכאן. אני מאוד מאמין בעיר הזו כמוקד של אומנות, של סיפורים. הגיוון שקיים בה הוא הזדמנות ליצירה פורה ושיתופי פעולה בין אנשים דומים ושונים".
"כשיוצאים לצלם סרט קצר, הדבר הראשון צריך לחפש את הלוקיישן עם 'מטען' כזה שמספר את הסיפור של התסריט. אני רציתי לדבר על המושג 'בית', שזה הדבר הכי חשוב בחיים- המשפחה, העבר שלנו, מקום בו גדלנו. החלטתי לכתוב על בית שמיועד להריסה, כי את הסיפור אני מתחיל כשהיסודות מתערערים. לכאורה, פינוי בינוי זה דבר חיובי. אם הבניין מתפורר, אגב כמו זה שבו אני גר ברחביה, אז למה לא לבנות משהו חדש? אלא שבחיים אנחנו הרבה פעמים נתלים במשהו גם אם הוא מתפורר לנו בידיים, ועניינה אותי השאלה למה. אחד מהגיבורים הוא עידו נער שתלוי ואוחז בקירות הבית שלו, מטאפורית ופיזית, רק שלא יהרסו אותו. הוא פוחד מכך שהבניין יהרס, ואיתו גם הקשר עם החבר הכי טוב שלו, עומר, העומד בפני גיוס לצבא ופניו קדימה".
לאחר שכתב את התסריט, חיפש חזם יחד עם חבריו ללימודים, המפיק אסף אופיר והצלם אביב בורנשטיין, את הלוקיישן הנחשק בו הוא יצולם. "חיפשתי בכל העיר. לא היתה שכונה או רחוב שלא עברנו בהם, כולל אלו שגדלתי בהם, עד שהגענו במקרה לרחוב גוואטמלה בקריית יובל. מצאנו בלוק גדול, רב קומות, רחב ידיים, ומשהו בו הרגיש לנו מאוד נכון".
לדברי חזם, דיירי הבניין קיבלו את הסטודנטים הנמרצים בחום. "זה ממש לא ברור מאליו מבחינתי", הוא מתרגש, "ליאור ודורית מוועד הבית הם אנשים מקסימים וכשסיימנו את הפגישה איתם, הבנו שמצאנו את הבניין".
פרטנר מפתיע
משהוסכם על הלוקיישן, חזם מחליט ליצור קשר דווקא עם גורם שמקדם תוכניות 'פינוי בינוי', כדי לשמוע על התהליך מצד היזמים. כשהתקשר לחברת הבנייה 'אזורים' שאת שלטיה ראה ברחבי העיר, הוא הופתע לא רק מהמהירות בה חיברו אותו ישירות למנכ"ל הפרויקט, אייל טישל - אלא גם מכך שקלע בול, שכן 'אזורים', כך התברר לו, תבצע את הפרויקט בבניין המצולם.
הצופה מזדהה עם הגיבור שמתנגד להרס. מה הרווחת מלערב את הצד שכביכול נגדו? "מאותו הרגע היה לי עוד פרטנר ליצירה. איל הזמין אותי אליו והמפגש היה נכס בשבילי גם כדי להבין את המאפיינים הויזואלים של פרויקט כזה. הבנו איך נראה אתר כזה, ומה השלבים שעוברים כדי לייצר את התחושה של האמינות בסרט. החברה אפילו הכינה לנו גם שלט גדול שתלינו בימי הצילומים על הבניין כולו, בהסכמת הדיירים שגם התלהבו מזה".
ואיך השפיע המפגש על הסרט? "בכתיבה, אתה מתחבר לדמות הראשית, במקרה הזה, עידו, נער שאין לו כלום חוץ מהבניין הזה. אם הוא מאבד אותו, הוא מאבד הכל. כשכתבתי אותו ניסיתי להתמסר אליו, להיות ברגשות ובכאב שלו, כשבעצם יש לי עוד דמות, רותם, שרוצה להתקדם בחייו והבניין מעכב אותו. הפגישה נתנה לי פרספקטיבה מבחוץ. היא הראתה את הדברים שאפשר להרוויח מהרס שכזה, וזה גרם לסיפור להיות פחות חד משמעית, והמורכבות שבו מוצגת לבסוף בצורה יותר רחבה".
היו עוד תובנות ששינו לך את התסריט? "בוודאי. היו פרטים שקשורים לאמינות ששיניתי, למשל מה קורה כשעושים את הפינוי בינוי בפועל והדיירים לא בבניין? האופן שבו ממש מרתכים את הדלתות כדי שלא יכנסו פורצים ופולשים, זה פרט שנכנס לתסריט והפך את הדמות הראשית לפולש לבניין בקטע לא חוקי, ממש הוסיף לאקשן".
חלק מהשכונה
בתחילת חודש מאי השנה, חזם נכנס עם צוות ההפקה לבניין, עמוס מצלמות, ציוד ופנסים ועם השחקנים, נבו קטן וחן בלו. הסרט צולם במשך שלושה ימים כשחזם מתייצב על הסט מ-4 בבוקר עד 7 בערב.
איך היה לצלם סרט בסט 'אמיתי'? חזם: "כבר בהתחלה מתברר שחלק מהדיירים התרגשו קצת מוקדם מדי", מחייך חזם, "הם ראו את השלט הענק בחזית הבניין וחשבו שמדובר כבר בתחילת תהליך ה'פינוי-בינוי' עצמו. נאלצנו לצנן את ההתלהבות ולהסביר שזו רק תפאורה.
"כיוצר, זו היתה חוויה מעניינת לראות את התגובות האלה, כי הם הסרט. עליהם העלילה נבנית, על החשש של לצאת מהבית ולאבד אותו, ויחד עם זאת להתרגש משלל ההזדמנויות שמביאה הבנייה החדשה. אני חושב שלאנשים בשכונה ברור, כמו גם לדמויות בתסריט, שבשביל עתיד יותר טוב צריך לפרק דברים שהזמן עשה בהם את שלו.
"בזמן הצילומים של הסרט, גם הייתה נזילה בגג. באו אינסטלטורים לתקן והיינו צריכים לעצור לשעה את הצילומים. אירועים כאלה שקרו באותם שלושה ימים גרמו לנו לחוות על בשרנו את חיי התושבים בשכונה. הייתה אווירה ממש מיוחדת".
