פסל אריה הפרחים הדהוי והמקולף, שניצב נטוש ובלי כוחות בפינה הכי קרה ובודדה בכיכר ספרא, מפנה את מבטו בבושה לכיוון השיחים, מנסה בכל כוחו להתעלם מהעוברים ושבים. לא רחוק משם, מול בית המשפט המחוזי, פסל האריה 'לילה ויום' לא האמין ששמו יהפוך להבדל של יום ולילה בין איך שהוא נראה בעבר לבין איך שהוא נראה כיום. כמה קילומטרים משם בקו אווירי, ועוד כמה בקו יבשתי, ניצב סמוך לתחנת הדלק בצומת ניות האריה פאבלו, אומנם עדיין עומד זקוף, אבל השנים שחלפו וההזנחה הפושעת ניכרים עליו היטב.
שלושת האריות, כמו עשרות פסלי אריות נוספים בירושלים, עדיין זוכרים את ימי התהילה שלהם מסוף שנת 2002, עת שפוסלו ונצבעו בידי אומנים ישראלים חשובים והוצגו לראווה ובגאווה על ידי ראש העירייה דאז אהוד אולמרט. קהל גדול של אנשים מכל רחבי העיר וגם הארץ הגיעו לצפות בהם, והם עוד זוכרים כיצד הם וחבריהם נמכרו במכירה פומבית באלפי שקלים, בכסף שהיה מיועד לילדים בסיכון. הם לא פיללו אז שרבים מהם ייזנחו ויוזנחו ושמבטי ההערצה של פעם יתחלפו במבטי רחמים.
מתחברים באומנות
מי שלא הסתפקה במבט של רחמים בלבד והחליטה לעשות מעשה היא האומנית הירושלמית גלי כץ. האומנית הצעירה בת ה־26 זוכרת, כמו ירושלמים אחרים בגילה, כיצד כילדה היו פסלי האריות הפזורים ברחבי העיר אטרקציה עצומה עבורה - הן מרחוק והן ככלי לתרגל את כישורי הטיפוס שלה. אבל כמו אצל האחרים, גם הזכרונות דהו, ממש כמו האריות עצמם.
היתה זו עבודת השיפוץ והרסטורציה של אריה אחד שגרמה לכץ לתהות מדוע לא תיקח על עצמה לשפץ את כולם. "אני זוכרת שלפני שנתיים, תוך כדי הלימודים שלי לתואר באומנות, היתה זו מורין פיין - האומנית שיצרה פסל אריה בשם 'הנסיך הארמני', שפנתה אלי וביקשה שאעשה רסטורציה לפסל שלה, שניצב בחצר ביתה של משפחה במושבה הגרמנית. מובן שהסכמתי בשמחה", היא מספרת. "לאחר מכן, כשזה נעשה, נזכרתי במצבם של כל שאר האריות והתחלתי לחפש אותם, וגם את האומנים שעשו אותם על מנת לקבל את אישורם לכך, אבל הייתי חייבת עזרה".
את העזרה היא מצאה אצל נוגה הברמן, אומנית דתייה בת 23. "גלי פנתה אלי ואמרה שהיא מנהלת פרויקט חברתי לשחזור פסלי האריות בירושלים", היא מספרת. "היא הדביקה אותי בהתלהבות שלה כי היא היתה מלאת מוטיבציה לעשייה אומנותית בירושלים ודרך זה להביא גם לחיזוק מורל התושבים ולעידוד סובלנות בין מגזרים".
איך עושים דבר כזה?
"אנחנו מתכוונות לשתף אוכלוסיות שונות בעבודת הרסטורציה. זה התחיל כמובן מהדיאלוג בינינו - אני כאומנית דתייה וגלי שהיא אומנית חילונית. זו הדוגמה לדיאלוגים דומים שחייבים להתקיים בעיר. לכן קראנו למיזם שלנו 'מתחברים באומנות', ופרויקט שיפוץ האריות יהיה הראשון שלנו שיתבצע בעזרת אומנים ירושלמים, שאנו מקוות שפרויקטים מעין אלה ישאירו אותם בעיר. בנוסף הפרויקט יהיה בשיתוף פעולה עם בתי ספר, המרכז הבין תרבותי לירושלים, בעלי העסקים שקנו את האריות והאומנים עצמם".
איך איתרתם את בעלי האריות והפסלים?
"זה לא היה פשוט", מודה כץ. "לא היו שום מסמכים בעיריית ירושלים, וציון תורג'מן שהיה אחראי על הפרויקט לא ידע לאן או למי להפנות אותנו כי לא היה תיעוד שנותר, אז את הכל עשינו לבדנו בעבודת נמלים".
וכמה אריות כבר גיליתן?
"בירושלים 13, אבל יש גם בתל אביב כמה ואפילו אחד במיאמי".
ואריה כי יקרא
"אני כל כך מברכת על הפרויקט הנפלא הזה של גלי ונוגה", אומרת בהתרגשות דפנה נאור, אוצרת התערוכה בשנת 2002. "בהחלט לא מגיעה להם ההזנחה הזו".
מה את זוכרת מהפרויקט המקורי?
"היוזמה היתה של עיריית ירושלים. שנה או שנתיים קודם לכן עשיתי פרויקט דומה של פינגווינים בתל אביב. זו היתה אטרקציה מאוד גדולה לא רק בארץ ונעשו פרויקטים דומים ברחבי העולם".
מי בחר את האומנים?
"אני בחרתי את האומנים שהשתתפו, אומנים צעירים לצד מבוגרים שיכולתי לסמוך עליהם. הם היו מכל הארץ והגיעו מז'אנרים שונים, וכל אחד מהם התייחס לשלושת הטיפוסים של האריות שיצאו אז ועשה מה שראה לנכון מבחינה אומנותית".
חשבת שזה מה שיעלה בסופם?
"ממש לא. הם הרי עוררו המון התרגשות כשיצאו. לפני המכירה הפומבית, שבה נמכרו כ־80 פסלי האריות, נאספו פסלי האריות ונלקחו לכיכר ספרא, שם שופצו ותוקנו. נקבע כי מחירו ההתחלתי של כל פסל יהיה 999 דולר וכי הכסף מהמכירה יועבר לעמותות ולארגונים שדואגים לרווחתם של ילדים. ראש העירייה דאז, אהוד אולמרט, אמר כי ישתדל לחזור על המבצע בשנה הבאה ואף להגדיל את מספר הפסלים שיוצבו בעיר".
המכירה היתה מוצלחת למדי, כפי שעולה מהכתבות שפורסמו אז. בין הפסלים שנמכרו: 'נוטר העיר', בעיצוב רוסלאן סרגייב, נמכר ב־4,800 דולר ליוסי דהן, מבעלי חברת אלדן השכרת רכב; הפסל 'מעשה תשבץ', שעיצבה כלילה בן עמרם, נמכר ב־1,800 דולר; הפסל 'בדואית במרכזה של העיר', של פמלה לוי, נמכר ב־1,200 דולר.
"'הנסיך הארמני' נמכר ב־2,200 דולר", נזכרת פיין, "ושמרתי על הקשר עם המשפחה שקנתה את הפסל והציבה אותו בגינה שלה. כשביקשו ממני לפני שנתיים לעשות לו רסטורציה הרגשתי שזה קצת גדול עלי, אז ביקשתי מגלי כץ שהכרתי וסמכתי עליה".
מה את אומרת על ההזנחה של האריות בעיר?
"זה מביך ולא יפה שככה מתייחסים לזה. לדעתי גם עבודת הפיניש שעשו לאריות לא מתאימה".
האוצרת דפנה נאור קצת פחות סלחנית. "זה עניין של תרבות", היא אומרת. "לא נעשה כאן שימור ראוי לפיסול סביבתי. משקיעים באומנות חדשה אבל מזניחים את הישנה. לעיתים לא מסירים מהם כתובות גרפיטי במשך חודשים ואפילו שנים".
"הייתי מאושרת כשגלי ונוגה התקשרו אלי וסיפרו על הפרויקט", אומרת נוגה קאסוטו, מי שיצרה את פאבלו שעומד בודד ודוהה בצומת ניות.
מתי ראית אותו בפעם האחרונה?
"האמת היא שאני משתדלת לא לעבור שם כי זה מעציב אותי, לכן אני שמחה על רעיון הרסטורציה".
התנית את השיפוץ בכך שייצמדו למקור?
"ממש לא. רק שישמרו על הרעיון המקורי".
להחזיר לאריות את הצבע
קשה להתעלם מהחיבה שמפגינות הברמן וכץ כלפי כל פסל אריה שהן מצטלמות לידו. אי אפשר להתעלם מהצער שלהן על מצבם.
"כולם יודעים מה אנחנו עושות", מספרת כץ, "אז יש לי חברים ששולחים לי תמונות על כל אריה שהן מוצאות, כמו אלה שנמצאו קשורים בתל אביב באיזה מגרש חניה כמו גרוטאות. רק השבוע נסעתי בטרמפ עם מישהי וסיפרתי לה מה אני עושה, והיא אמרה לי שאחותה היא אחת האומניות של אחד האריות וכי יש לה אפילו את משחק קלפי הזיכרון שיצרו אז לכבודם".
כץ היא בתו של אשף הזיכרון הירושלמי ומי שמופיע גם בספר גינס, ערן כץ. היא למדה בבית הספר הניסויי בירושלים ולתואר ראשון לאומנות ולחינוך באוניברסיטת בן גוריון בנגב. "חזרתי לירושלים כי יש כאן סצנה נהדרת של אומנות", היא אומרת, "אבל צריך לחזק אותה ולמנוע עזיבת אומנים למקומות אחרים".
לצד האומנות כץ, שרוקדת מגיל ארבע, מלמדת סגנון ריקוד שנקרא 'וסט קואסט סווינג', שלדבריה מאוד נפוץ בתל אביב אבל פחות כאן בבירה.
מה בעצם הקשר שלך לאריות?
"שום דבר אישי. הפעם היחידה שקרה לי משהו עם אריה היתה בספארי. היה שם אריה שהשתין והביט בי כשעברתי לידו".
נוגה הברמן נולדה בחדרה למשפחה חרדית. היא למדה בבית יעקב, אבל הפתיחות בשנים האחרונות של המגזר החרדי אפשרה לה לבחור מסלול חיים שלפני כמה שנים היה בלתי אפשרי לנשים בגילה.
"האמת היא שרציתי ללכת וללמוד אדריכלות", היא מספרת, "אבל בסוף הלכתי ללמוד ב'האומן', שהוא השלוחה החרדית לנשים של 'בצלאל'. כיום אני עובדת כמעצבת פנים ואני מציגה בתערוכה בשם ביכורים בגלריה החדשה".
שתיכן מרקע שונה לחלוטין.
"בעיניי זו המשמעות של לגור כאן בעיר ולעבוד יחד", אומרת הברמן. "החיבור ביני לבין גלי צריך לשמש דוגמה, ולא סתם קראנו לחיבור הזה 'מתחברים באומנות'. מאוד חשוב לי להראות שדווקא הניגודים הללו והרקע השונה יכולים להיות השראה לעבודה משותפת".
כמו האריות?
"בדיוק כמו האריות. הם הרי זכו לאהבה מכל המגזרים בעיר: יהודים, ערבים, חילונים ודתיים. אז למה שלא כולם יתגייסו לעבוד ולשפץ אותם יחד?"
רק אומנים?
"ממש לא. כולם. תחשוב על זה שילדי בית ספר יהודים וערבים יצבעו יחד את אריה הפרחים שעשתה קרן גלר וביקשה שזה יישאר עם פרחים. זה יכול להיות נפלא. התוכנית היא לעשות הפנינג סביב כל אריה".
"כמו כן, אנחנו כל הזמן מקבלות טיפים למקומות שיש בהם אריות נוספים", אומרת כץ. "השבוע גיליתי אריה נוסף בבניין מס ההכנסה. גם הוא של פיין".
