אפילו שמאחוריה מאות מפגשים עם התקשורת, ד"ר סיגלית הרץ מגיעה אל הראיון הזה בהתרגשות גדולה. אחרי הכל מדובר בסיור פרישה מיוחד עם מי שבמשך 22 שנה שימשה כדוברת של כל בעלי החיים בגן החיות התנ"כי בירושלים.
כבר שבועיים עברו מאז שסיימה את תפקידה באופן רשמי, אך הרץ עדיין מרגישה הכי נוח עם הסווטשרט הירוק והמוכר שמייצג את עובדי הגן ומתקשה להיפרד ממנו. "שבועיים לא הייתי כאן", היא אומרת בלחש כשהיא נכנסת לתוך הגן ואת פניה מקבלים הסיאמנגים, קבוצת הקופים השחורים מדרום מזרח אסיה. "יש להם שק מתנפח על הצוואר שנותן להם להוציא קולות במנעד מאוד גדול, עד כדי כך שהשכנים מגבעת משואה שואלים אותנו אם אנחנו שמים להם הגברה כי שומעים אותם בכל האזור". וזה רק סיפור אחד מבין עשרות מעשיות, מצחיקות ועצובות, שהרץ מכירה ומספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע.
אל תעלו על האי
שלושת הקופים השחורים שרובצים באי הם ההורים דילן ובנג'אוו, בני עשר, ואוליבר התינוק, בן שמונה חדשים, שבשובבותו מטפס על עץ הצפצפה, מגיע עד לצמרותיו הגבוהות ומתרווח על גזעיו.
מי מחליט על השמות של החיות?
"המטפלים שלנו בדרך כלל בוחרים. משפחת הסיאמנגים הם כבר דור שני פה. כשהשמש יוצאת הם ישר מתיישבים ככה בשביל להתחמם ולקלוט את השמש. ג'וני הגנן שלנו תמיד מתלונן על זה שככה הם שוברים את עצי הצפצפה ומכסחים אותם בטיפוסים שלהם למעלה. מה שהכי מרהיב זה לראות את בנג'אוו האמא עולה עד לגבהים האלה ומרחפת שם כשיש לה תינוק על הבטן, שזה גם דבר שקורה וזה מדהים".
בצידו השני של האי נעמדים ילדים מחויכים שהובאו לביקור, מביטים אל הסיאמנגים ומתמוגגים מאושר. "יש לקופים האלה קולות מאוד חזקים, אז קורה שילדים הרבה פעמים מתחילים לצעוק להם ומתפתח דו־שיח", מספרת הרץ ומפנה מבט למעלה אל להקת יונים לבנים, שמגיחות לפתע וחוצות במעופן את האי. "יותר מ־30 ברבורים שחורים מקננים מסביב לאגם ושטים. קרה שראיתי את שני בני הזוג מגוננים על ילדיהם עם הכנפיים, מחממים אותם ומלמדים אותם את השחיות הראשונות שלהם במים. בעיניי זה המקום הכי יפה בירושלים".
זה נשמע פסטורלי, אבל יש מדי פעם גם ריבים?
"בטח. למשל הברבורים השחורים, שאגב אצלם אי אפשר להבחין בין זכר לנקבה, יודעים שאין שום סיכוי שהם יעלו על האי. אם יעלו - אז הסיאמנגים יטפלו בהם בצורה מאוד אגרסיבית כי הם מאוד טריטוריאליים. מדי פעם איזו אנפה עושה את טעות חייה ונוחתת להם על האי והם מכסחים לה את הצורה, וכבר היו מצבים כאלה שכל המבקרים עמדו עם טלפונים וצילמו".
אריות ממאדים, לביאות מנוגה
אנחנו ממשיכים בסיור ומגיעים לגשר הגדול המשקיף על חבורת קופי העכביש. "הם הגיעו לפה מגני חיות אחרים וחיו בתנאים לא טובים, ואצלנו הם קיבלו סוויטה מפוארת שכוללת את הבית הזה", אומרת הרץ. "הם יכולים לגלוש עם החבל על כל השטח".
הם קופצים גם בנג'י?
"זה שגרתי לחלוטין. הרבה פעמים הם גם 'מתחרדנים' בשמש. אני יכולה לזהות שטוב לו עכשיו, הוא מרוצה, תראי איך הוא נתלה עם היד. הוא גם סקרן לראות אותנו וגם מתפנק, מה רע?"
הרץ מכירה כל פרט בגן שמשתרע על פני 250 דונם ואין דבר שיכול לחמוק מעיניה. "אני רואה הרבה קווים משיקים בין עולם בעלי החיים לבני האדם", היא אומרת. "למשל כל המושגים שלנו על משפחה חד־הורית או חד־מינית, טיפול בילדים, מי נושא יותר בנטל. כמו הספר 'גברים ממאדים ונשים מנוגה', אז אני בהשאלה לעולם בעלי החיים קוראת לזה 'אריות ממאדים, לביאות מנוגה'".
תסבירי.
"למשל, אם מסתכלים על עדר של פילות, אז הן בדרך כלל הולכות אחרי פילה בכירה שהיא גם יותר חכמה, יודעת לקחת את העדר למקום שימצאו בו מים ואוכל וכל הפילות שומרות ביחד על הפילונים וכמעט לא פוגשות זכרים, חוץ מעונה שבה הם נמצאים בסוג של ייחום. זאת אומרת - שהעדר האמיתי של פילים זה בדרך כלל פילות שמונהגות על ידי נקבה".
אז כשמדברים על נשים חזקות אצל החיות, אפשר לומר שהפילה היא כזאת?
"כן. לפילה גם יש ניסיון. היא זוכרת איפה היו בורות מים ולוקחת את כולם לשתות ויודעת איפה למצוא אוכל בתקופות של בצורת שצריך ממש לחפש את האזורים הירוקים. אצל האריות יש דגם אחר. האריה בדרך כלל חי בלהקה יחד עם הלביאות והגורים. הגורים הם תמיד שלו, וכשאריה חדש מגיע לקבוצה הזאת הוא בדרך כלל הורג את הגורים האחרים של זכר אחר כדי שהוא עצמו יוכל להזדווג עם הנקבות ולהעביר את הגנים שלו הלאה".
מאוד אכזרי, לא?
"זה נשמע אכזרי, אבל כשחושבים על זה - הזמן שלו לשלוט מאוד קצר. מדובר בכמה שנים. ואם האריה לא יספיק בזמן הזה להזדווג ולהעביר את הגנים הלאה אז הוא בעצם לא יעשה את התפקיד המרכזי שלו. אגב, הלביאות הן אלה שמנהלות את הקבוצה. אומנם האריה נותן את הטון ואת ההגנה אבל הן אלה שעושות את רוב הציד. גם הברדלסים שעברנו לידם קודם - המצב של הנקבה הוא עוד יותר קשה כי היא מגדלת את הגורים שלה לבד, צריכה לדאוג להם ולשמור עליהם. היא היונק המהיר בעולם, יכולה לרוץ במהירות של 110 קמ"ש, אבל עד שהיא תופסת את הטרף יכולים לבוא צבוע או אריה ולקחת לה אותו, ואז היא חוזרת הביתה לגורים שלה בלי אוכל".
הפנדה שזוכה למזגן פרטי
כששואלים את הרץ אילו סוגים של בעלי חיים הכי פופולריים בגן, התשובה שלה מתחלקת לחמש, THE BIG FIVE. "מבוגרים וילדים בדרך כלל מתעניינים איפה האריה, התנינים, הפילים, הקרנפים והג'ירפות, בעלי החיים הגדולים והמרשימים", היא אומרת. "גני חיות שמחשיבים את עצמם צריכים להכיל את בעלי החיים הגדולים, החזקים".
הבעיה, מתברר, היא שלמרות הפופולריות לא תמיד אפשר לראות את החיות האלה בפעולה. "יש כמה חיות שאנחנו מגדירים אותן 'ישנוניות'", אומרת הרץ. "בקטגוריה הזו - האריה לוקח. לעומתו הג'ירפה משכימת קום. היא לא שוכבת בכלל וישנה בעמידה ותמיד מוכנה לפעולה. מאוד חשוב לאפשר לחיות את תנאי החיים הכי טובים שיש. הם צריכים בדיוק כמונו להיות מאותגרים כמה שיותר, לא להשתעמם, להזיז את הגוף, להוציא אנרגיות".
אנחנו מגיעים אל אזור המחיה של הפנדה האדומה והרץ עוצרת אותנו. "זה בעל חיים מרתק, שמגיע מהרי ההימלאיה", היא אומרת. "היא נראית כמו איזה דביבון. יש לה בית עם מזגן וחלונות גדולים כי יש לה פרווה מאוד עבה ובימי הקיץ היא מאוד סובלת בחום. אנחנו בעצם יכולות לראות את שלוש הפנדות האדומות הבנות: ין, יאנג וטיקה. הן נורא אוהבות לאכול, בייחוד דברים מתוקים, וזה משמין, ולכן אנחנו צריכים לדאוג שהן יאכלו הרבה במבוק כדי שלא יעלו במשקל ויהיו יותר מדי שמנות. אנחנו שוקלים אותן, ואם רואים שהן עלו במשקל אז עוברים לדיאטה דלת פירות כי אין מה לעשות הן צריכות לשמור על הגזרה".
מטעמי אסתטיקה או בריאות?
"בעיקר בריאות, וזה נכון לכל בעלי החיים. זה לא בריא, והסיפור הכי מגניב הוא שהפילות שלנו היו צריכות להוריד פעם 600 ק"ג כל אחת כדי להרות. פילה שהיא יותר מדי כבדה קשה לה מאוד בהמלטה. אני זוכרת שהמטפלים היו עושים להן כל בוקר סיבובים בגן, כך שגם הם ירדו בכמה קילוגרמים טובים.
"יש לנו גם צבי אלדברה ענקיים בגודלם, סוג של צבים שדומים למה שרואים בגלאפגוס או באיי סיישל. לפני שבועיים שקלנו אותם וזה בערך 120 קילוגרמים. ארבעה מטפלים היו צריכים להרים אותם ולהניחם על המשקל מרוב הכובד. הם רק בחצי הדרך, אמורים להגיע ל־250 ק"ג".
כשהפילים התחילו לרוץ בגן
הרץ התחילה את דרכה בגן כמדריכה עוד כשהיתה דוקטורנטית צעירה לביולוגיה בגבעת רם, ומאז השתקעה כאן. אפשר לבלות איתה שעות ארוכות בשיחה על אירועים וחוויות שצברה, כשאפילו את קולות החיות הנשמעים בחלל הגן היא כבר יודעת לזהות מרחוק. "זה תוכים", היא אומרת למשמע צווחה אדירה. "פה ליד שדרת התוכים הססגוניים ויש להם קולות מאוד מרשימים. חלקם אוסטרלים, אפריקאים, דרום אמריקאים".
מהפלמינגו ועד קופי הסנאים, לכולם יש פינה חמה בלב של הרץ, אבל אם בכל זאת צריך לבחור, יש בעל חיים אחד שעולה על כל השאר. "ברור שהפילים", היא אומרת בחיוך. "כשהייתי מדריכה הייתי עומדת יום שלם ומדברת עליהם".
מה תפס אותך דווקא בפילים?
"זה בעל חיים ענק, חכם, אינטליגנטי בצורה בלתי רגילה. כשאנחנו מסתכלים על פילים מרחוק הם נראים לנו אותו דבר, אבל כשמתקרבים רואים שלכל אחד הבעת הפנים שלו ויש להם פיגמנטים על החדק. יש להם שיערות בולטות קשות על הראש, שריד לפרווה שהיתה להם פעם. זה בעל חיים מרתק. הוא שוקל 7-5 טון עם כוח אדיר, ומצד שני הוא יכול להרים בעדינות הכי גדולה עם החדק שלו עיפרון מהרצפה בלי למעוך אותו".
הרץ משתפת גם כי אחת החוויות המרגשות יותר שהיו לה בגן היתה קשורה לפילים. "זו היתה ההמלטה של גבי הפילון, שנולד אצלנו מהזרעה מלאכותית", היא מספרת. "זה היה לפני 14 שנה. הגעתי בשבת אחר הצהריים ונכנסנו לבית של הפילים. היה שקט כי כולם היו תשושים מהלילה של ההמלטה וראיתי את הדבר המדהים הזה של פילון טרי כזה. תמר הפילה האמא נחה והוא עמד וינק לה בין הרגליים עם החדק. זה הדבר החמוד ביותר בעולם. חוץ מהלידות שלי, זה הדבר שהכי התרגשתי ממנו".
ומה החוויה הכי מפחידה שהיתה לך כאן?
"גם היא קשורה לפילים. אני לא אשכח שיום אחד הפילות היו בסיבוב הליכה בגן ומשהו הפחיד אותן. אני לא יודעת אם זה מסוק שעבר בשמיים או משאית, אבל הן התחילו לשעוט ולרוץ בירידה. אני פשוט ראיתי פתאום עדר של פילים רץ, רודף אחריי. ואז ראיתי שהמטפלים מנסים להשתלט עליהן ולשים עליהן יד ופשוט קיוויתי שהן ימשיכו לרוץ בירידה ושזה ייגמר. זה נגמר בלי נפגעים".
חוץ מהפילים, יש בעל חיים שנקשרת אליו במיוחד?
"כן, זה קרה לי עם תנין מאוד גדול שקוראים לו קלארנס. הוא הגיע לגן החיות כשפתחנו את תצוגת התנינים הגדולה לפני יותר מעשור. יש לנו קבוצה של ארבעה תנינים והוא שולט בה כי הוא הכי גדול, וגם מבחינת ההיררכיה הוא הכי חזק. הביאה אותו משפחה של רופא וטייס ששירת בצבא הבריטי שחי בזמנו באילת ועשה משימות מטעם המדינה בסודן. האנשים שם נתנו לו כמתנת פרידה ביצת תנין ובתוכה כבר היה תנינון קטנטן שהתחיל לבקוע. הוא הביא את התנינון הקטן לביתו, בהתחלה הוא גדל באמבטיה, ואחר כך בנו לו בריכה בחצר וכל הילדים של אילת היו באים להסתכל. ככה זה היה במשך כמה עשרות שנים. כשהאיש נפטר והתנין כבר גדל לאורך של 4-3 מטרים הוחלט שהגיע הזמן להעביר אותו לירושלים. עד היום אני מקבלת מהם טלפונים: 'זה אנחנו, המשפחה של קלארנס'. ולעיתים הם באים לבקר. זה באמת סיפור מיוחד".
כולם היו בניה
בין חיה אחת לאחרת הרץ נזכרת בסיפור ובעוד סיפור ומודה כי היו גם רגעים פחות שמחים. "ההיפופוטם שלנו, מתי, מת מכדור משחקים לא גדול שילד זרק. הוא בלע אותו והוא נתקע לו במערכת העיכול", היא נזכרת. "זה גורם לצער נוראי. היה גם חזי הדוב שנפטר בשיבה טובה, והיה דוב מאוד משמעותי כאן, וסיימון הפנדה האדומה וליידר האריה, וגם תמי ההיפופוטמית, שמתה בגיל 59, ועוד כל מיני דמויות שאיבדנו. זה במידה רבה כמו בעלי חיים שאנחנו מגדלים בבית. הם נותנים בך את מבטחם. לפעמים זה מגיע לדילמות קשות אם להאריך לו עוד קצת את החיים, לתת משככי כאבים, או מתי צריך לקצר לו את הסבל".
"הנה פה יש פינת ישיבה מאוד מיוחדת שנקראת הלידות השקטות", היא נעצרת בעוד מקום בגן. "זו יוזמה של קבוצת מיילדות שנותנות תמיכה לנשים שחוו לידה שקטה ובנינו כאן פינה למשפחות שחוו את החוויה הקשה. ניסינו כמה שיותר לתת חיים לפינה הזאת - יש פה עץ חרוב, נטענו עץ דובדבן שמלא פריחה, ורצינו להביא אלמנטים של חיים לסיפור העצוב הזה. מגיעות לכאן משפחות ובתיבה הזאת יש עלים מכסף שריקעו עליהם את שמות הילדים. בעיניי זה מאוד מיוחד".
את השקט שלה מוצאת הרץ בפינת הנחל, שמימיו חוצים את הגן בין עצי האורן והדולב הענקיים. שם היא מתיישבת על ספסל ומודה שהגעגועים מתחילים לקנן בה. "אני אבוא לבקר", היא מבטיחה. "אני לא מדמיינת את עצמי מפסיקה לטייל כאן. האור, הצמחייה שמתחלפת לפי העונות ובעלי החיים כמובן, הכל משתנה. באביב עצי דובדבן, שקד ואגסים שפורחים וכמובן כל בעלי החיים: גוזלים, אפרוחים, גורים, הכל כל כך מלא חיים. הטווסים פורסים את הזנב שלהם כדי להרשים את הנקבות, חגיגה לכל החושים".
לצד הפסטורליות הקסומה של הגן, להרץ חשוב לדבר גם על מה שהיא רואה כאחד האתגרים החשובים. "אנשים בדרך כלל באים לגן חיות בשביל הכיף להסתכל על החיות, אבל לנו חשוב גם להעביר מסרים של שמירת טבע דרך הערכים. כשאנשים באים לכאן רובם לא מודעים למה שהגן עושה למען הטבע ומאוד קשה להעביר את חשיבות הערכים של שמירת טבע תוך כדי הביקור בגן - וזה מאתגר. למשל, משהו שמייחד את הגן הוא שאנחנו עוסקים בהשבות לטבע, כלומר מגדלים ומרבים חיות ומשיבים לטבע נשרים, יחמורים, סוגים של ברווזים ועוד בעלי חיים. אני באמת מרגישה כאילו אני לוקחת אותך לטייל בבית שלי ואני מאוד אוהבת את המקום הזה. זה עמוק בלב שלי, אני קשורה לפה בקשרי משפחה.
"נעשה פה ניצול מאוד יפה של הטבע. השכונות מסביב בינתיים הלכו והתפתחו, גבעת משואה ומלחה החדשה מסביב", היא מסכמת, כשברקע רעש הבנייה והדחפורים מאחת השכונות הצמודות. "אנחנו מקבלים את זה שאנחנו נמצאים בלב העיר ויש לנו עניין שירושלים תיבנה ותתפתח ולא תשקוט על שמריה. מצד שני, אף אחד לא רוצה שיבנו אצלו ויקלקלו לו את חלקת האלוהים שלו".
מחזירה ארמדיל. נקשרה דווקא לתנין ענק
ד"ר הרץ בכלוב הפילים. החיה שגרמה לה לחוויה הכי מפחידה
