על השולחן בסלון של עוזי קירמה עומדת חבילת ניירות עם רשימת טלפונים של מאות משפחות שכולות מירושלים והסביבה. אם שואלים אותו - הוא היה מעדיף לוותר על המעמד הזה, אבל המציאות המרה הובילה אותו לכך ובימים אלה הוא מתמודד על ראשות 'יד לבנים' בירושלים, הארגון להנצחת חללי מערכות ישראל וטיפול במשפחות השכולות. "יש לנו 120 משפחות שכולות רק במבשרת עצמה", אומר מי שאיבד לפני קצת יותר משלוש שנים את בנו. "מהרגע שיוסי נפל לקחתי על עצמי לעשות הכל להנציח אותו, כדי שלא ישכחו את מה שהוא עשה ומי שהוא היה".
עצר את הפיגוע תוך ארבע דקות
ה־9 באוקטובר 2016. רס"מ יוסי קירמה, לוחם יס"מ אופנועים נמצא במשמרת. בסביבות השעה עשר בבוקר עוברים בקשר המשטרתי דיווחים על אירוע ירי בכביש מספר 1 בירושלים באזור גבעת התחמושת מול המטה הארצי. המחבל, מסבאח אבו סבייח מסילוואן, חמוש בנשק, החל במסע ירי שבו נרצחה לבנה מליחי, בת 60, שעמדה בתחנה והמשיך לנסוע.
כשהוא רכוב על אופנוע, קירמה טס לזירה ובהגעתו המהירה הוא מצליח לעצור את הפיגוע בתוך ארבע דקות ועשר שניות. בכניסה לשכונת שייח ג'ראח פותח בירי לעבר המחבל ומתפתח ביניהם קרב יריות. שתי יריות בלב ואחת בראש, שחדרה את הקסדה, לא מותירות לו סיכוי. שוטר אחר נפצע. במקביל מגיעים כוחות נוספים שמחסלים את המחבל.
"באותו בוקר, כשיוסי התחיל את המשמרת, הוא עלה לקשר ואז המפקד שלו בישר לו שהוא מונה למפקד צוות אופנועים ושזה מתחיל היום", נזכר האב עוזי. "כמפקד הצוות הוא יכול היה לשלוח שוטר אחר לאירוע, אבל הוא בחר לעשות זאת בעצמו, בחר את המסלול וחישב מאיפה הכי כדאי לנסוע כדי להגיע כמה שיותר מהר למחבל. הוא הגיע תוך זמן קצר יחסית לאירוע, עד למרחק של מטר מהמחבל ואז קיבל את הצרור".
"לא שונא ערבים"
שלוש שנים עברו ועדיין - כל דבר מזכיר לעוזי את יוסי בנו. זה יכול להיות שוטר יס"מ במדים שחולף ברחוב או ידיעה בחדשות על פיגוע - והבטן מיד מתהפכת. "אין שיחה שאני מדבר ששמו לא עולה", הוא אומר. "אני מדבר על יוסי כאילו אוטוטו הוא יבוא. לפעמים אני מתפרץ בבכי. פעם לא היה לי את האומץ שמישהו ייראה שיורדת לי דמעה. היום אני פשוט משחרר ולא משנה איפה אני נמצא".
קירמה האב מרבה לדבר על הגבורה של בנו. אלא שעבורו מדובר במהלך הכי הגיוני והכרחי שהיה צריך לעשות. "גם אם הייתי יכול לחזור אחורה ולהגיד ליוסי 'תתעכב עוד שניה, אל תלך לשם, תברח' - לא הייתי אומר לו. הייתי אומר לו תעשה בדיוק מה שעשית, כי אי אפשר לחשוב על זה שבנאדם ייתן שיקרה משהו למישהו אחר ויחשוב רק על עצמו", הוא אומר. "אף פעם לא חינכתי את הילדים שלי לחשוב רק על עצמם. תמיד אנחנו מסתכלים על הכלל".
לקירמה חשוב לציין דבר נוסף. "למרות כל הרוע של המחבל, אני לא שונא ערבים", הוא מצהיר. "בכלל לא. אין לי שום בעיה איתם ואין בי שנאה כלפיהם, גם לא אחרי הפיגוע. אני יודע שרק אחוז קטן מהם הוא הפנאטי. אבל לגבי הבן של המחבל שביקש לא מזמן תעודת זהות כחולה - אנחנו מתנגדים לזה וגם במשרד הפנים מתנגדים".
"למדתי לצעוק 'הצילו'"
בשלב זה של השיחה קירמה מפנה את מבטו מטה אל חזהו ומסתכל בגעגוע על פניו של יוסי שניבטות מתוך תיליון שרשרת הזהב שעל צווארו. הוא עונד את השרשרת מאז שיוסי נהרג ולא מסיר אותה לרגע, בדיוק כמו צמיד גומי בצבע מדי זית של שוטר יס"מ ועליו מודפס ציטוט מתוך ספר תהילים, פרק כ"ג, פסוק ד', "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי".
השרשרת והצמיד אינם הדבר היחיד שסיגל לעצמו מאז שיוסי נפל. גם הקעקועים באו רק אחרי - ביד ימין יש לו שלושה משולשים, אחד פתוח עם תאריך הלידה של יוסי ושני משולשים סגורים של איציק וטל, שני אחיו. ביד שמאל יש לו קעקוע נוסף עם הכיתוב just live.
השינויים שעברו על עוזי כללו גם ימים שלמים שבהם שכב במיטה בבית, בלי להתקלח ובלי לאכול. היום הוא כבר למד לצעוק 'הצילו'. "הייתי נזרק תקופה ארוכה עד שקיבלתי עזרה והתחלתי להתאפס", הוא אומר. "אני נלחם עם עצמי וזועק לעזרה כשצריך. הכי קל זה להישאר בבית ולהתכנס בתוך עצמי ואני לא יודע כמה זמן הייתי נשאר ככה חי אם זה היה נמשך. הדרך הקשה ביותר היא לקום בכל בוקר ולהתעשת".
עזב את העבודה ואת הבית
כשקירמה מדבר על חיים שהתהפכו הוא מתכוון, בין היתר, גם לכך שהוא עזב את העבודה, מכר את חלקו בחנות שבה עבד וגם חיי הנישואין עלו על שרטון. הוא החליט לעזוב את הבית והתגרש. "הייתה לי תקופה מאוד קשה", הוא מודה. "בשנה הראשונה יוסי היה מול העיניים שלי כל הזמן וכשזה המצב אז קשה לתפקד ולהתמודד. התחלתי בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ואפילו לפסיכיאטר הגעתי, אז זה עזר לי קצת לסחוב את יוסי איתי. היום למדתי לשים אותו לצידי".
אבל למרות הניסיונות להתמודד, יש משהו אחד שהוא עדיין לא מסוגל לעשות. "אני לא יכול ללכת לבית הקברות בהר הרצל", הוא אומר. "אם אני הולך אז זה פעמיים בשנה, רק באזכרה וביום הזיכרון, ששם אני מתפרק, ממש בצרחות אפילו. אז אני מעדיף לא ללכת לשם וככה אני מצליח לשרוד את היום־יום".
הפגישה האחרונה עם יוסי
עוזי ויוסי, כך מספר האב, היו נפגשים כמעט כל יום. גם לאחר שיוסי התחתן המפגשים ביניהם היו תכופים. אבל דווקא ביום שבת שלפני הפיגוע רצה הגורל והם לא ראו אחד את השני ואת ההחמצה הזאת סוחב עוזי עד היום. "אני זוכר שהייתי גמור, נרדמתי ולא יכולתי לפתוח את העיניים ויוסי הגיע עם נוי אשתו להגיד שלום על הדרך לפני שנסעו לתל אביב", הוא משחזר. "אני נפלתי מעייפות עצומה כאילו מישהו שרוצה לסמן לי 'אתה לא תראה אותו יותר'".
מעבר לקשר הנפשי החזק, היו ביניהם גם יחסים של חברות עמוקה. "הייתי יכול לספר לו הכל, גם דברים לא טובים. שיתפתי אותו בהכל", הוא מספר. "כאיש עסקים הייתי עושה עסקות נדל"ן ולפעמים הייתי מתעורר בלילה עם זיעה קרה מחשש שעסקה כזו או אחרת תיכשל. לא הייתי מספר לאף אחד, אבל ליוסי כן הייתי מספר. יש תקופות שאני מוצא את עצמי מגיע עם הרכב לכיכר בקסטל שקרויה על שמו ויושב על הספסל שעתיים עד שאני מצליח להקים את עצמי וללכת. לפני הפיגוע הייתי מלך עם כתר. היום אני מלך בלי כתר וזה הכי קשה שיש".
המטרה: בית לחיילים בודדים
יוסי, ככה מספר האב, היה איש של נתינה. "פעם, כשהוא היה בצבא, הוא הגיע בשישי בצהריים עם עוד שני חברים", נזכר קירמה האב. "שאלנו מי אלה והוא אמר שזה אנשים שאין להם איפה ללכת, חיילים בודדים. אני זוכר שהיינו אוספים דברים בבית כל הזמן – חולצות, בגדים, ממתקים, והוא היה לוקח אותם לחברים שלו בבסיס. הוא היה מבקר בבתים של חיילים בצבא והיה בא הביתה מזועזע. היה אומר לי 'איך אנשים גרים בדירה של שני חדרים, 5-6 אנשים באותו בית?'. זה לא הסתדר לו והוא לא יכול היה לחיות עם זה".
ואולי דווקא זה מה שהביא אותו לעשות משהו אחד שימשיך את דרכו של הבן - להקים בית לחיילים בודדים במבשרת.
"קיבלתי לפני כמה חודשים הסכמה מראש המועצה יורם שמעון להקצות שני דונמים לטובת הפרויקט", הוא מתגאה. "אני צריך להראות נכונות כספית של כמה מיליונים בשביל זה ואני אצטרך להירתם וללכת לנסות להתרים אנשים. אנחנו רוצים לבנות 20 חדרים לחיילים בודדים שיגורו שם שלוש שנים פלוס שנה אחרי צבא. אני בטוח שזה בדיוק מה שיוסי היה רוצה שאני אעשה.
היעד הבא: יושב ראש
את עיקר עיסוקו בימים אלה מקדיש קירמה למטרה נוספת חדשה בחייו – התמודדות על תפקיד יו"ר 'יד לבנים'. "ההתמודדות היא עיסוק שאני עושה בהתנדבות למען הכלל, למען המשפחות שאיבדו את יקיריהן וכולן רוצות שיזכרו אותן ואת מה שהן איבדו", הוא אומר. "כולנו משפחה אחת גדולה. אני רוצה לתת מעצמי לעם ישראל וגם שיכירו את יוסי, אבל זה לא בשביל עצמי או בשביל האינטרס של המשפחה שלי, זה בשביל הציבור. בשביל משפחות שכולות שלא תמיד מודעות לזכויות שלהן וזקוקות ליחס אישי ואת זה אנחנו שואפים לקדם".
אך גם כשהוא עמוס בענייני הקמפיין שלו, הוא לא שוכח להמשיך ולפעול להנצחת בנו. רק בחודש שעבר ארגן את מסע האופנועים המסורתי שהוא עורך מדי שנה לזכרו. "יוסי אהב אופנועים ונהרג על אופנוע לצערי", הוא אומר. "האמת היא שאני לא הרשיתי לו להוציא רישיון על אופנוע עד אחרי הצבא. והנה - בסוף הוא הלך עם זה עד הסוף".
במסע השתתפו כאלף אופנוענים מתוכם 200 שוטרי יס"מ וקצינים בכירים במשטרה, כולל ניצב דורון ידיד מפקד מחוז ירושלים. "היה גם נער בן 15 מעפולה שיצר איתנו קשר בפייסבוק ואמר שהוא מאוד רוצה להשתתף", מוסיף קירמה בהתרגשות. "הוא עשה את כל הדרך ושר את השיר שנכתב על יוסי ואמר שהחלום שלו זה להיות שוטר יס"מ כמוהו. ברגעים כאלה אני מרגיש את השייכות לעם שלי. זו גאווה גדולה לראות את כל האנשים האלה, שבכלל לא הכירו את יוסי, מתמידים ומגיעים ונותנים לנו הרבה עוצמות וכוח, לדעת שהוא לא הלך לחינם".
עוד במועמדים: דורון רוזנפלד מזרחי, ששכל את בנו ואחיו
עוזי קירמה הוא לא המועמד היחיד לתפקיד. אחד המתמודדים בבחירות ליו"ר 'יד לבנים' בירושלים הוא דורון רוזנפלד מזרחי (53), שאיבד את בנו, חייל צה"ל רב"ט זיו מזרחי ז"ל, שנהרג בפיגוע דקירה בתחנת הדלק בכביש 443 לפני ארבע שנים ואת אחיו אלון בפיגוע התאבדות ב'קפה הלל' בשנת 2003.
"עברתי תקופה מאוד קשה, גם כלכלית ולא היה אף אחד שיעזור", הוא אומר השבוע. "ההתמודדות שלי לראשות הוועד באה על רקע דברים שחוויתי על בשרי. מאז שהגיעו אליי בשבעה ובאבל לא שמעתי מסניף 'יד לבנים' וזה משהו שמאוד הפריע לי. אחרי תקופה מצאתי את עצמי באיזשהו אירוע שלהם והתחלתי להיות מעורב. החלטתי שאני רוצה לסייע ולהתברג בארגון, להביא רוח חדשה וקול אחר של שיתוף פעולה.
"אנחנו רוצים לקרב אלינו את כלל המשפחות, לדאוג להן ליחס חם ולהרחיב את הפעילויות והשירותים שהן מקבלות, אם זה שיפור חיי התרבות, הוספת חוגים, הסעות להורים נזקקים, מיצוי זכויות למשפחות וכמובן הנצחת המורשת של הבנים והבנות".
מזרחי מסכם: "הכי חשוב לנו להפוך את המקום לבית פתוח לכלל המשפחות ולייצר אווירת חמימות. חשוב שהמשפחות ירגישו מחוברות ושיש להן אוזן קשבת. אני חושב שיש מקום אחרי כמה מערכות בחירות לעשות שינוי שיעשה טוב למשפחות".
