בינוי או פינוי | העבודות ברחבי העיר
לא להישאר תקועים מאחור | יואל אבן
מנכ"ל חברת מוריה
ירושלים נמצאת בתנופת פיתוח אדירה שמורגשת בכל רחבי העיר. פרויקטי התשתית של הרכבת הקלה, פרויקטי התחבורה הגדולים בכניסות לבירה, שדרוג כבישים ורחובות במזרח העיר ומערבה והקמת נתיבים מיוחדים לתחבורה הציבורית - הם רק חלק מהשינוי הדרמטי שעוברת ירושלים לקראת העתיד החדש של עיר הבירה עבור תושבי העיר והבאים בשעריה בעשורים הקרובים.
זכות גדולה בעינינו היא לבנות את ירושלים ולהיות חלק בלתי נפרד מפיתוחה המואץ. העבודה וההשקעה הרבה של היום קובעות איך תיראה ירושלים לאורך השנים הבאות - עיר עם מערכות תחבורה מתקדמות, נגישות יוצאת דופן של התחבורה בתוך העיר ומחוץ לה, רכבות קלות שמגיעות לכל חלקיה, מגדלי מגורים, מלונות, פיתוח אורבאני חסר תקדים, מתחמי עסקים, בילוי ופנאי ועוד. ערים שלא ידעו לקבל החלטות אמיצות עם ראייה הצופה לעתיד נשארו תקועות הרבה מאחור, ולשמחתנו אנחנו לא שם. ירושלים נמצאת בעיצומה של מהפכה בתחבורה בהשקעות כספיות חסרות תקדים ועל כולנו לברך על כך. נכון, הדרך עוד ארוכה, אבל עלינו להסתכל עליה באור אופטימי, ויש לא מעט סיבות לכך. בשנה הקרובה נמשיך לראות מקרוב את התקדמות הביצוע בכלל הפרויקטים, את העבודה האינטנסיבית המתבצעת בשטח ואת השלמתם של מספר רב של פרויקטים.
סיבה נוספת לאופטימיות היא ההקפדה על לוחות זמנים ואיכות ביצוע. לכן אנו זוכים להבעת אמון גבוהה ממזמיני העבודה ולרוח גבית חזקה מעיריית ירושלים, משרד התחבורה, רמ"י ואחרים, ובעיקר מבטיחים לתושבים שהפרויקטים יושלמו בזמן המתוכנן.
נמשיך לחיות באבק / איתן שוקרון
תושב העיר שגר צמוד לעבודות במשכנות האומה
אני גר כבר יותר משנה במשכנות האומה ונמצא די הרבה בבית. הדירה שלי נמצאת בחזית הפונה לאתרי הבנייה סמוך לבנייני האומה, והמצב, בשתי מילים, בלתי נסבל. רוב שעות היום יש עבודות בנייה שעושות רעש והרבה אבק. כשאני מנסה להתרכז במשהו בבית אני ישר מאבד ריכוז.
גם לישון אחרי השעה שבע בבוקר קשה כי העבודות מתחילות מוקדם מאוד. בנוסף המרפסת שלנו בדירה לא רלוונטית כי בכל יום היא צוברת עוד ועוד אבק. כל הריהוט במרפסת נהרס, וכך גם הגריל גז שקנינו. כשאני יוצא בבוקר מהבית האבק מאתרי הבנייה עף עלי בכל פעם ומלכלך אותי.
שמעתי הרבה בתקשורת על העבודות ולצערי אני לא רואה שיפור באופק. העבודות יימשכו בשנה הקרובה במלוא המרץ ואף יחמירו. אני מבין שמדובר בפרויקט חשוב, שיצעיד את ירושלים קדימה, אבל בינתיים אנחנו אלה שסובלים. בזמן האחרון יש לי מחשבות על עזיבה לשכונה אחרת כי אני מבין שהסיוט הזה הולך להימשך כמה שנים טובות.
הדבר הכי מעצבן הוא שכשאני הולך ליד אתרי בנייה בתל אביב אני בקושי מרגיש שהם קיימים, כי דואגים לאטום ולגדר אותם באופן שלא מפריע לתושבים. למה זה לא יכול לקרות גם פה?
צריך להתחשב בתושבים ולעשות את זה באופן שישאיר את איכות החיים גבוהה. לא ייתכן שאלפי אנשים בשכונה שלמה, שמשלמים ארנונה גבוהה, יסבלו במשך שנים ובעצם לא יוכלו ליהנות מהבתים והמרפסות שלהם.
עולים או יורדים? | ההגירה השלילית
תעזבו את טבלאות האקסל | ענבר וייס
מנכ"לית 'רוח חדשה'
רבים לא יודעים, אבל לימוזה חומת בטן היא הציפור שנודדת מרחק של 11,000 קילומטר מאלסקה עד ניו זילנד בנדידה אחת וללא עצירות. כשקראתי את זה שאלתי את עצמי מה יש בה בניו זילנד ששווה ללימוזה הקטנה את המסע הפסיכי הזה? התשובה היא שאין לי מושג. אבל היא כנראה יודעת מה היא עושה אם היא עושה את זה כל שנה מחדש. ובעיניי זה כל הסיפור - הגירה ונדידה של עופות, או של בני אדם, נובעת מהעובדה הפשוטה שמה שהם זקוקים לו בשביל לחיות לא קיים יותר במקום שבו הם חיים היום ונמצא במקום אחר. הלימוזה, נניח, עוברת בין היתר כי קר לה באלסקה. לגיטימי בעיניי.
אפשר להתחכם לזה, להתפלסף ולדון במספרים, לשקוע בטבלאות אקסל, להשוות אותן לשנתונים של שנים עברו, לספר לנו שהשנה, איזה יופי, ירדנו בחצי אחוז בהשוואה לרבעון השני של 2016, שבו אחוז ההגירה השלילית ירד בשכונות דרום העיר מול מגמות דומות בערים מקבילות בעולם, ביחס לנתוני למי אכפת. אגב, קראתי את המספרים. הם לא נוראיים. הם גם לכאורה מוכיחים שהבעיה היא רוחבית, פוליטיקלי קורקטית מתוקה כזאת. הרי גם דתיים עוזבים, גם חילונים. איזה יופי קומבאיה, לכולם חסר פה משהו ביחד. גם בזה אנחנו מאוחדים. אז זהו שלא.
מה שנראה בסדר בטבלת אקסל הוא הרבה פחות בסדר במציאות. הוא לא מספר למשל על נדב, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי, בן 27, שכבר תקופה מדלג בין עבודות מזדמנות בעיר ומגלה שהכל כאן זה קולקטיבים שמנסים לשרוד בדיוק כמוהו, בלי חופש אומנותי ובשכר של שוטף פלוס לפלנד. או על עידית בת 28, שסיימה פכ"מ בהצטיינות וקיבלה הצעות עבודה במרכז עם שכר גבוה יותר בשני אלפים ונוסעת כל סופ"ש למרכז כי כמה אפשר לשבת בארבעת הפאבים היחידים עם אנשים בגילה בעיר? לא יספרו לכם על חנן וגלעד שכתבו סדרת רשת שתעיף אתכם, אבל לא יראו שקל מתקציבי עתק שנכנסים לעיר לפיתוח סצנת הקולנוע, כי תנאי התקצוב מעוותים ותומכים רק באלה שנתמכים ממילא.
להמשיך? לא יספרו לכם על תמר, עופר, מתן ומיכל, כולם 30 וקצת, מעצבים, הייטקיסטים, עורכי דין, שהשוק הפרטי כאן בתחומים שלהם לא מספיק אטרקטיבי, לא מספיק יכול לשלם. והם עדיין בוחרים להישאר פה כי ירושלים היא אחת ויחידה. וגם אני פה בגלל זה. אבל לאורך זמן? אני חוששת שזה לא יספיק. ועוד לא אמרתי דיור. אנחנו שלב אחד לפני.
אז כשמדברים איתכם על הגירה שלילית, השאלה הנכונה היא לא כמה אלא מי? למה? ואיך אנחנו מתקנים את זה. מיידית. כי העוזבים יכולים להיות מעט בקטע אקסלי, אבל בטווח הארוך האימפקט של העזיבה שלהם חמור פי כמה. הפרופילים האלה קריטיים לפיתוח הכלכלי־חברתי של העיר. בדומה ללימוזה, גם הם חלק ממארג אקולוגי הכרחי לשמירה על צביונה הליברלי, הפתוח והייחודי של העיר שלנו. הלימוזה עוזבת לניו זילנד כי משהו בסיסי באלסקה אינו מספיק לה. זה עצוב וחבל ובעיקר לא חייב להיות ככה. כל לימוזה כזאת זה 0:1 לניו זילנד. נכון, היא מהממת, ויש לה ים ובאוהאוס וקורקינטים, אבל אלסקה? אין עליה. יש בה את האוכל הכי טעים, אדריכלות מכל התקופות, מזג אוויר מושלם ומקוריות שלא תמצאו בשום מקום אחר. ואני נותרתי רק עם התקווה שמי שמנהל את האלסקה שלנו פה בירושלים יזכור את הלימוזה.
את תל אביב עזבו יותר | ליאור שילת
מנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות, ש'היגר' לירושלים מתל אביב לפני מספר שנים
השנה פרסמנו במכון ירושלים למחקרי מדיניות נתונים שלפיהם ההגירה השלילית בירושלים ירדה לרמתה הנמוכה מזה עשור: אחרי 10 שנים שבהן ממוצע העוזבים את העיר חג סביב 8,000 איש, בשנת 2017 עזבו את העיר כ־6,000 תושבים. כמו כן פרסמנו כי שיעור היהודים בעיר המגדירים את עצמם 'חילונים' הוא הגבוה ביותר זה עשור - ומסתכם כעת ב־22%.
עם זאת, יש לציין כי בראייה רחבה יותר מאזן ההגירה השלילי של ירושלים נותר בערך באותה רמה מאז שנת 2000 - בין 5,000 ל־8,000 איש בשנה. שינוי בטווח של עד 3,000 מהגרים בשנה, בעיר שבה יותר מ־900,000 תושבים, איננו משמעותי. השינוי התדמיתי שנובע מהמאזן השלילי הוא כבר סיפור אחר ונוגע יותר לסיקור התקשורתי של העיר, שמתבטא לרוב בכותרות שליליות.
חשוב להבין כי הגירה החוצה מעיר אינה עניין חיובי או שלילי. ברוב המקרים הדבר נובע בשל ההעדפות (והאילוצים) של התושבים - יש כאלה שמעדיפים דירה גדולה בפרברים, ואילו אחרים מעדיפים דירה קטנה יותר בעיר, עם נגישות קרובה לשירותים שהיא מציעה. במקרה של ירושלים, מאזן ההגירה השלילי גדל ככל שהמטרופולין של העיר התפתח.
הגירה שלילית היא תופעה שמאפיינת ערים גדולות, בישראל ובעולם. את תל אביב, למשל, עזבו ב־2017 23,000 איש, לעומת 17,100 שעזבו את ירושלים, אף שתושבי תל אביב הם רק מחצית מתושבי ירושלים; האם זה אומר שתל אביב היא העיר ה'ננטשת' ביותר ושהיא איננה אטרקטיבית למגורים? במקרה שלה ההפך הוא הנכון. אבל בכל הנוגע לירושלים, התקשורת התרגלה לקשור בין ההגירה השלילית של העיר לבין הדימוי הלא אטרקטיבי שלה, אף שמאזן הגירה שלילי קיים בערים שנחשבות אטרקטיביות במיוחד, ובהן גם ניו יורק - שמאזן ההגירה שלה גם שלילי וגם גדל בשנים האחרונות.
גם ההתייחסות למאזן הגירה שלילי קטן יותר כאל 'שיפור' אינה נכונה. המאזן השלילי לא 'מרוקן' את הערים מתושביהן, אלא משקף את הגלישה החוצה של 'העודף' שנוצר כתוצאה מגידול האוכלוסייה בעיר. במקרה של ירושלים, שבה אוכלוסייה חרדית גדולה שמתאפיינת בשיעור ילודה גבוה, זה תהליך טבעי. לכן אין פלא שהקבוצה עם מאזן ההגירה השלילי הגבוה ביותר בירושלים היא יהודים חרדים.
מה בכל זאת יכול לשפר את מאזן ההגירה של ירושלים ולהשאיר בעיר אוכלוסייה איכותית? בראש ובראשונה בנייה של שכונות עירוניות ואטרקטיביות למגורים. עם קצב הריבוי הטבעי הגבוה בירושלים, בנייה חדשה היא צורך חיוני. אבל אין די בכך. לצד הבנייה יש להשקיע בהיבטים חשובים של איכות חיים, במערכת החינוך, ביצירת מקומות עבודה אטרקטיביים, בתשתיות תחבורה ובהתחדשות עירונית. שילוב של הגורמים האלה יעלה את קרנה של ירושלים ויגדיל את הסיכוי למשיכת אוכלוסייה חזקה לעיר.
לכלוכית תהפוך לסינדרלה? | הזבל ברחובות
צריך להודות שמצבנו רע | אפרת גבעתי־בר סימן טוב
אקטיביסטית זבל, מקימת יוזמת 'ירושלים של זבל' וסיור GARBAJLM
"ונשבע לחם ונהיה טובים". ככה מסתיימת תפילת הימים הנוראים בסידורי עדות המזרח. במשך שנים הייתי מחכה שעות לקריאת המשפט הזה ולהגיע לסופה של התפילה... ולברך את המשפט המשחרר הזה. ושנים הרהרתי במשמעותו. בפשטות שבו. כי בסוף, אחרי הימים הנוראים, הסליחות, התחינות ופתיחת שערי שמיים - אנחנו נשארים עם היומיום. עם שקית האשפה שלנו, עם הדרך אל הפח ועם גללי הכלבים.
כן, כבר 15 שנים ירושלים מדורגת כעיר המלוכלכת בישראל, וכבר הוכפלו תקציבי ההשקעה בנקיון העיר, וכבר הוכפלה מצבת כוח האדם. אבל דו"ח מבקר המדינה שפורסם ביום ירושלים האחרון קבע שמאז מצבנו רק המשיך להידרדר. שהמערכת לא בודקת את עצמה, לא מייצרת מדדים, ובגדול - לא מנוהלת. וכולם שואלים אם אנחנו רואים שיפור, פעילי זבל שכמונו, שלצערנו מרכיבים כל בוקר את משקפי הזבל. אלה שרואים כל מפגע, כל לכלוך, כל גלל כלבים וספה זרוקה, פחים פתוחים ומכלי צפרדעים ברחובות צרים. אז כן! אנחנו רואים ניצנים של רוח חדשה. שינוי עמוק של שפה, שינוי של פתיחות ושיח בדרגים הכי גבוהים, רואים שותפים לצרה ונאמנות אמיתית ואמיצה ומרגישים רצון עז להתמסר בכל שעה של היום ולפתור, לסייע, לפנות ולנקות. אבל כמו כל תהליך - אי אפשר לצאת ממצרים בקריעת ים סוף. צריך 40 שנה במדבר ואי אפשר לחזור בתשובה בחודש אחד של סליחות. ואי אפשר לעשות עשרה ימים של תרגילי בטן ולהגיע חטובות לשולחן החג. שינוי עמוק דורש תהליך עומק.
צריך דבר ראשון להאמין שכן - ירושלים יכולה ותהיה העיר הכי נקייה בישראל. כזו שתעקוף את ראשון לציון בסיבוב. להאמין שזה לא שאנחנו הירושלמים מלכלכים יותר, שלנו לא אכפת. שהבתים שלנו נקיים אבל המרחב הציבורי לא מעניין אותנו. ולא - זה לא החרדים או הערבים. זה כל אחד ואחת מאיתנו. ולעזאזל - אכפת לנו. מאוד. דבר שני, צריך לנהל את זה ולא לתת לזה לנהל אותנו. יש שיקראו לזה מנהיגות, יש שיגידו שיש חזון והובלה של תפיסה חדשה, יש שיגידו מילים מכובסות כמו 'הסטת תקציבים' או 'תיעדוף'. אבל אנחנו רואים את זה - וזה בהחלט שם. צריך להודות שזה מצבנו והוא רע ואז לעבור אגף־אגף ולחולל שינוי. כי רק ביחד - אנחנו תושבי העיר, איתכם פקידי העירייה, נוביל שינוי שעוד רבות ידובר בו. ואז, בלב שלם, נוכל לומר בשנה הבאה את הפסוק במלואו - "בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ".
השנה הקרובה תהיה יותר נקיה | גיל גורני
מנהל אגף התברואה בעירייה
כל בוקר כשאני קם אני שואל את עצמי "האם העיר מבריקה?" והאמת? היא הרבה יותר מאשר בעבר, אבל יש עוד לאן להשתפר. אנחנו לא נחים, מבצעים את כל המשימות המתוכננות, מוודאים שכל האנשים המסורים מתודרכים ויוצאים לדרך. מדובר במערך עצום שכל הזמן מבצע את משימותיו במסירות רבה, מגיב באהבה לקריאות חדשות שמתקבלות כל יום מתושבי העיר - ובעיקר חושב קדימה איך עושים טוב יותר.
זה התחיל השנה וימשיך בשנה הבאה, ברפורמת הניקיון שמוביל ראש העירייה משה ליאון. החזות הסביבתית שבה אנו חיים ואיכות החיים בעיר הם גורמים מרכזיים להתקדמות בכל המרחבים - ואנו באגף התברואה פועלים לשם כך. המטרה היא אחת: עיר נקייה. פשוט כי המרחב הציבורי הוא הבית.
אנחנו, באגף התברואה, רוצים להביא את ירושלים ולאורך זמן לרמת הניקיון ואיכות החיים שתושבי בירת ישראל והאורחים הרבים המבקרים בה ראויים לה. בשנה הקרובה נעשה יותר - יותר ניקיון, יותר שטיפה, יותר פינוי אשפה, יותר טאטוא רחובות ויותר פינוי רכבים נטושים.
האמת, לקום כל בוקר ולראות איך התהליך הולך ומתקדם זה סיפוק גדול. כן, העבודה קשה. כן, יש אתגרים רבים. כן, הציבור לא אוהב לעיתים את רעש המשאיות. אבל כן - יש שיפור משמעותי. התודות שאנו מקבלים מאזרחים רבים, באמצעות המוקד העירוני 106, גם דרך העובדים בשטח וגם דרך הרשתות החברתיות - מחממות את הלב, נותנות לנו דלק לעשות עוד.
ראש העירייה כבר הודיע לי שיהיה יותר תקציב. בחברות המשאיות לפינוי אשפה הודיעו שעיריית ירושלים גמרה להם את המלאי ורכשה כל משאית שניתן לניקוי ופינוי של אשפה, משאיות שחלקן הגדול יגיעו בשנה הקרובה. אז יחלו להיכנס גם החברות החיצוניות שיתגברו את עבודת הטאטוא בעיר.
בתש"פ יכלול הניקיון בירושלים מספר מרכיבי מפתח - פינוי אשפה תכליתי ויעיל בכל רחבי העיר, ובכלל זה במוצאי שבת; פריסת שירותים ציבוריים נוספים ברחבי העיר ושמירה יסודית על נקיונם; קביעת ימים מוגדרים לפינוי גזם ואשפה מיוחדת; פינוי רכבים נטושים ברחבי העיר ובכך פינוי מקומות חניה נוספים; שדרוג רחובות וכיכרות; שתילת מאות אלפי פרחים עונתיים ודגש על עיר פורחת כל השנה; ניקיון חיצוני של מבנים היסטוריים ושימורם. וכמובן - אכיפה. רגע לפני שאומרים חג שמח, אני מוסיף עוד ברכה והבטחה - השנה הקרובה תהיה שנה נקייה.
תקועים או משוחררים | הפקקים הבלתי נגמרים
תהליך לא קל לטובת העיר | זהר זולר
מנכ"ל צוות תוכנית אב לתחבורה
ירושלים מציבה שורת אתגרים מורכבים בכל הנוגע לתחבורה: זוהי עיר עתיקה, עם אוכלוסייה הטרוגנית וטופוגרפיה הררית, ואם כל זה לא מספיק - מדי יום מתרחשים בה אירועים בסדר גודל לאומי שמחייבים הסדרי תנועה ייחודיים.
האתגרים המורכבים האלה, יחד עם הדרישה הלאומית לתשתיות ראויות לתחבורה ציבורית, הובילו את משרד התחבורה ואת עיריית ירושלים, באמצעות צוות תוכנית אב לתחבורה, לתכנן ולקדם מערך תחבורה ציבורית כוללני שמורכב מחמישה קווים של רכבת קלה ומערך של אוטובוסים מזינים. את הפרויקטים השאפתניים בתחום התשתיות מבצעת חברת מוריה.
הצלחת הקו האדום, שהושק לפני כשמונה שנים והפך לחלק מהנוף הירושלמי, מעידה עד כמה נדרש מערך כזה בעיר ומה תהיה תרומתו. כדי להגיע ליעד שהצבנו לעצמנו בצוות תוכנית אב לתחבורה, מערך תחבורה מתקדם שמתבסס על רשת של רכבות קלות ומערך של אוטובוסים משלימים בתוך חמש שנים, עלינו לשנס מותניים ולבצע מספר משמעותי של פרויקטים בו־זמנית. ביניהם: הארכת הקו האדום להדסה בדרום ולנווה יעקב בצפון, עבודות תשתית לקו הירוק, הקמת חניון חשמלי שבו מקום ל־200 אוטובוסים חשמליים ירוקים, מסלול תחבורה ציבורית ברחוב ירמיהו, סלילת נתיב בלעדי לתחבורה ציבורית בציר שפע חיים, סלילת כביש 16 ממוצא ועד מחלף בייט, שם ייבנה חניון חנה וסע, בניית מסוף אוטובוסים בינעירוני בצומת רמות, ביצוע הפרדה מפלסית בדרך חברון-אשר וינר ועוד.
לצד כל אלה, אנו נערכים להרחבה משמעותית של שירותי האוטובוסים בעיר באמצעות הכנסת מפעילים חדשים לצד אגד, תכנון מחדש של כלל קווי האוטובוס ושיפור של תדירות הקווים וחוויית הנסיעה. מדובר בהשקעה של מאות מיליוני שקלים בתשתית התחבורה במטרופולין ירושלים, שמהווה סכום חסר תקדים בסדר גודל לאומי. כל אלה על מנת להפוך את ירושלים למטרופולין הראשון בישראל שייהנה מתחבורה ציבורית איכותית, אמינה, נגישה וירוקה.
לבסוף, הקושי וההכבדה על שגרת החיים של תושבי העיר והמבקרים בה אינם נסתרים מעינינו ואנחנו לא מקילים בהם ראש. עם זאת חשוב להבין כי מדובר בתהליך לא קל, שאומנם יימשך תקופת זמן משמעותית אבל לאחריו כולנו בעיר נהנה מתחבורה ציבורית מודרנית ואיכותית שתתרום לכל תחומי הפעילות בעיר, ויותר מכך - לאיכות החיים של תושביה.
שנה של פספוס | יוסי סעידוב
ממיייסדי '15 דקות' - ארגון צרכני תחבורה ציבורית
השנה הבאה היתה אמורה להיות שנת המהפך הגדול בתחום התחבורה בעיר, אבל במקום שתש"פ תהיה שנת פיתוח - היא הולכת להיות שנה של פספוס.
בשנה הבאה היתה אמורה להיכנס לביצוע רפורמת ענק בתחבורה הציבורית בעיר: הכפלת שירותי האוטובוסים, קווים מהירים לאזורי תעסוקה מהשכונות הגדולות בעיר, אוטובוסים חשמליים ומתקדמים ומסלולים על כביש בגין - שמשמש היום בחלקו קווים עירוניים בודדים. את הפקקים כולנו מרגישים בכל מקום כל הזמן. סלילה של כבישים ומחלפים נוספים לא יכולה לפתור את הבעיה - ולמעשה הוספת תשתיות לרכב פרטי מעלה את הביקוש לרכבים הפרטיים ולצידם את כמות הפקקים ואורכם. כביש בגין - פקוק רוב שעות היום, הכניסה והיציאה מהעיר - פקוקות רוב שעות היום, רחוב עזה - פקוק, היציאות מהשכונות - סתומות, ועבור חלק גדול מאיתנו הפקק מתחיל כבר ביציאה מהרחוב או אפילו ביציאה מהחניון.
הפתרון הוא הוספה של תשתיות ושירותי תחבורה ציבורית. במשך כמה חודשים בשנה האחרונה נראה היה שירושלים נוסעת לכיוון הנכון, אבל שורה של תקלות הוציאו את ירושלים מהמסלול. המכרז להכפלת שירותי התחבורה הציבורית קיבל אור אדום וצו מניעה מבית המשפט לעניינים מינהליים בעיר. החברות שמרכיבות את האוטובוסים עתרו נגד המכרז בטענה שהוא פוגע בפרנסתן - ואנחנו - נישאר תקועים.
גם כוונות משרד התחבורה להקצות נתיב תחבורה ציבורית בכביש בגין נתקלות בקשיים. במקום פשוט לפנות נתיב קיים לטובת האוטובוסים - מדיניות המשרד היא לסלול נת"צ, הוספה שכרוכה בתכנון, מימון וביצוע, וזה נראה רחוק. בינתיים נסתפק בסלילת נת"צ חלקי בלבד בכביש בגין, שמשרת דווקא את אלה שמגיעים מחוץ לעיר.
הפתרון פשוט: מנהיגות אמיצה שתאמר את 'האמת לתושבים ותקדם פתרונות של תחבורה ציבורית. למשל - הקצאת נת"צ בבגין כבר היום על חשבון נתיב קיים. אבל משה ליאון פועל לקידום חניה בחינם, מה שיעודד שימוש ברכב. יוסי חביליו - כמחזיק תיק החניה - מקדם פתרונות חניה על חשבון כל דבר שלא זז בעיר - ובכלל זה גם מדרכות. המשמעות היא הרסנית: לא רק שהפקקים יגדלו - אלא שנוסעי התחבורה הציבורית ייפגעו יותר. כאשר בשלושת התחומים המרכזיים יש נסיגה: קווים מהירים, נת"צים ותשתיות להולכי רגל - המשמעות היא יותר פקקים, יותר בזבוז זמן וכסף ויותר הולכי רגל שנפגעים ממכוניות.
סטטוס קוו מדכא | מצב העוני בעיר
מגדילים תקציב לדרי רחוב | אלחנן גרוסבוים
חבר מועצת העיר מטעם 'דגל התורה' ומחזיק תיק הרווחה
ראשית אני חייב לומר שזאת זכות ענקית להיות אחראי על תחום הרווחה בירושלים. עובדי העירייה במחלקה נותנים את הנשמה והלב שלהם 24 שעות ביממה. להיות עובד רווחה אומר להיות עם האצבע על הדופק בכל שעה ובכל רגע - אי אפשר פשוט ללכת הביתה ולשכוח עד למחרת. לפעמים יש מקרים שמחייבים טיפול דחוף. כרגע יש מספר פרויקטים שאפשר להגדיר אותם כמשמעותיים ביותר בתחום הרווחה, שנועדו להתמודד עם העוני והבעיות החברתיות בעיר.
בראש ובראשונה אנו מוציאים לפועל את תוכנית "אפיקי הצלחה", שמטרתה היא חילוץ משפחות מהעוני וחיזוק חוסנה הכלכלי של העיר.
במסגרת התוכנית אנו מפעילים סדנאות מקצועיות למשפחות ברווחה שכוללות: כלכלת המשפחה – ייעוץ אישי וקבוצתי לניהול נכון של ההוצאות וההכנסות, צרכנות נבונה וסדר עדיפויות נכון; קידום משפחות – הוצאה של משפחות ממצבי משבר ועוני, למצבים של חוסן כלכלי וצמיחה; אפיקי תעסוקה - נועד לסייע למחפשי עבודה או בעלי עסק עצמאי לשפר את מצבם הכלכלי. התוכנית נותנת מענה לתושבי מזרח העיר, נשים חרדיות ויוצאי אתיופיה; ומיצוי זכויות – ישנם 14 מרכזים ברחבי העיר שנועדו למצות זכויות אזרחיות מול הרשויות השונות כגון ביטוח לאומי, דיור, קשישים ועוד. בנוסף לכל זה, אנו מוציאים לפועל, בתקציב גדול, את תוכנית הנופשונים, שנותנת למשפחות שבהן יש ילדים עם צרכים מיוחדים 15 ימי נופש בשנה במימון העירייה. כלומר - אם המשפחה נאלצת להיעדר לתקופה מסוימת, העירייה מאפשרת לה לשלוח את הילד למסגרת חוץ ביתית. רק בחודש האחרון הוספנו מיליון שקל לתוכנית זו. במגזר החרדי אנו מפעילים את תוכנית נוח"ם – נוער חרדי מנותק. מדובר על טיפול בנוער נושר, העברת קורסים מקצועיים כגון רתכות, מכונאות רכב ועוד, שייתנו לאותו נוער כלים להשתלב כלכלית בחברה האזרחית.
אנחנו גם מגדילים את התקציב ליחידת דרי הרחוב, שמטרתה לאתר אנשים אלה בסיורי יום ולילה קבועים על ידי עובדים סוציאליים ולהציע להם מחסה בו יוכלו ללון ולקבל ארוחה חמה. בתוך מרכזי הקליטה הללו יחכו להם עובדים מקצועיים שיעזרו להם למצות זכויות בביטוח לאומי, משרד השיכון ועוד. אני סמוך ובטוח שבקדנציה הקרובה מחלקת הרווחה הולכת להעצים את השירותים שאנו נותנים לרווחת העיר.
אין מיטות, אין תשתיות, אין תנאים | גבי נחמני
מנכ"ל עמותת 'תנופה בקהילה', שפועלת בקרב משפחות מעוטות יכולת
בתור מי שפועל כבר 25 שנה בתוך העוני הירושלמי, אני יכול להגיד שלצערי הבעיה רק מתגברת בכל שנה ושנה. אנחנו פועלים בקרב משפחות מעוטות יכולת שנמצאות מתחת לקו העוני ובכל שנה כמות הפניות רק הולכת וגדלה. אנחנו פועלים ב־14 ערים במדינת ישראל, אך העבודה שאנחנו עושים בירושלים תופסת כמעט מחצית. כלומר - העוני בירושלים שווה ערך לעוני ב־13 ערים אחרות.
עמותת 'תנופה בקהילה' פועלת כבר 25 שנה בקרב משפחות מעוטות יכולת ומשרדיה ממוקמים ברחוב רשב"א בעיר. בעמותה פועלים כ־500 מתנדבים והיא כבר שיפצה יותר מ־2,000 בתים ברחבי ירושלים. השכונות שבהן יש לנו יותר עבודה הן קרית מנחם, עיר גנים, קטמונים, נווה יעקב ומקור ברוך. עיקר העבודה שלנו, שנעשית בהתנדבות מלאה, היא להגיע לבתים שאינם ראויים למגורים ולשפץ אותם מהיסוד. אנחנו מספקים גם אוכל, הנגשה ועוד שלל שירותים שנוגעים למשפחות עניות בעיר.
אף שכבר עברנו אלפי דירות במשך השנים, לעיתים אני מגיע לדירה ופשוט נדהם מהמצב שבו חיה אותה משפחה. ראיתי מקרים שבהם ילדים ישנים עם ההורים במיטה באופן קבוע, מהסיבה הפשוטה שאין חדרים או מיטות. ראיתי מקרים שבהם מחברים שפופרת של מקלחת לברז במטבח כי מערכת הצינורות רקובה עד היסוד, או מקרים שבהם ילדים שסיימו צבא ורוצים לצאת ללמוד לא יכולים כי הם צריכים להישאר בבית עם ההורים הסיעודיים שלהם.
בירושלים הבעיה רק הולכת ומתעצמת וכבר קשה לנו לעמוד בביקוש. בזמן הנוכחי יש עשרות דירות שהוגדרו בלתי ראויות למגורים, שמחכות לנו ופשוט אין לנו יכולת להגיע אליהן בזמן הקרוב. משמעות הדבר היא שעשרות משפחות ימשיכו לחיות בתנאים מזעזעים במשך זמן ארוך עד שנגיע אליהן.
הפתרון הוא התערבות המדינה. הרשויות צריכות להכניס את היד לכיס ובאמת להתערב בנושא. פניתי מספר פעמים למשרדים הרלוונטיים, אך כרגע אני לא רואה משהו באופק ולצערי המצב ימשיך להידרדר עם הזמן והעוני בירושלים רק ילך ויגדל.
הביא לדפוס ירון לופו מוסקוביץ', אלון לוי
