"שמונה שנים שלא דיברנו"
אהובה גזית (לוי), אימו של רס"ן עמנואל (מנו) לוי ז"ל
המכתב: "מנו בני בכורי, שמונה שנים עברו שלא דיברנו. לא הייתי מאמינה שזה אפשרי אבל המציאות עולה על כל דמיון. חודשיים לפני נפילתך קראנו בספר איוב. הגענו לפרק ה', פסוק 18: 'כי הוא יכאיב ויחבש, ימחץ וידיו תרפינה'. בהלווייתך הבנתי שבכך הקדוש ברוך הוא הכין אותי לקראת הבאות. ואז אמרתי לעצמי שאני חייבת לעבור ניסיון קשה זה, ותבוא החבישה - הנחמה מן הקדוש ברוך הוא. החבישה הגיעה. אוהבת, זוכרת, מתגעגעת מאוד ומצפה לפגוש אותך בנצח". אימא
על המכתב: "זה לא היה טבעי לי. באיזשהו מקום זה להיפתח בפני כולם ואני טיפוס לא כל כך פתוח. קשה לכתוב מכתב אישי שכולם יקראו. הייתי מעדיפה לספר לו, לדבר איתו, אבל אני מאמינה שהוא איתנו ויודע הכול. הוא פשוט רק נמצא בזמן אחר. בתי חלמה חלום שבו היא פוגשת אותו ומספרת לו שנולדו לה שני ילדים, והוא ענה לה בחלום: 'כן, אני יודע הכול'".
רס"ן עמנואל (מנו) לוי, נווט קרב, נהרג לפני שמונה שנים וחצי בהתרסקות מטוס במכתש רמון, במהלך טיסת אימון לילית שבה נהרג גם הטייס רס"ן עמיחי איטקיס. עמנואל התגייס לפלח"ן צנחנים, סיים קורס קצינים, ולקראת סיום שירות הקבע החליט להיכנס לקורס טיס. הוא השתתף במבצעים שונים ששיאם הפצצת הכור הגרעיני בסוריה, עת שימש קצין המבצעים שתכנן בין היתר את מסלול הטיסה ולקח חלק בתקיפה.
על היום ההוא: "זה היה הרגע הקשה בחיי. 11 בלילה, דפיקה בדלת, היינו בבית, לא כל כך התייחסנו לזה. לא עבר לי בראש אפילו לשנייה שזה איכשהו קשור למנו. היה לו אופי של שורד. מנו לקח על עצמו תפקיד של אבא בלי שאף אחד ביקש ממנו בכלל".
החיים שאחרי: "תמיד יש עצב, גם בשמחות. הכאב מלווה אותי. הוא אומנם לא חד כמו בהתחלה אבל נמצא שם. אני לומדת וקוראת המון מהכתובים וזה נותן לי המון כוח. אני גם מאמינה שאפגוש אותו, בעולם אחר, בעולם שבו אין דמעות. אמרתי לקדוש ברוך הוא קיבלנו מכה ואני מחכה לחבישה, ובאמת קיבלתי. נולדה לנו נכדה באותו היום שבו מנו נהרג ונולדו לנו במשפחה חמישה נכדים".
איפה הוא היה היום: "יכול להיות שכיום הוא היה עורך דין. זה מקצוע שמאוד מתאים לו. היתה לו יכולת ורבלית אדירה, ובילדותו עבר מבחני מחוננים".
"אתה חסר לי ברמה של כאב"
אירית שחר, אימו של סרן עמרי שחר ז"ל
המכתב: "אין יום שבו אתה לא חסר לי ברמה של כאב פיזי ממש. אין יום שבו אני לא מתרסקת לאלפי רסיסים ושבה וקמה מהעפר על מנת להתרסק שוב ושוב בהמשך. אין יום שבו אני לא זועקת וקוראת שוב ושוב בשמך, בתקווה שהפעם יבוא המענה. עמרי, הכול כמו קפא מאותו יום ארור שבו נודע לי על לכתך, קפא והמשיך, קפא והתקדם, וזה כל כך מוזר שאי אפשר להסביר את התחושה הזו שלכאורה סותרת, אבל זו עובדה. הכול ממשיך אבל עם זאת קפא לנצח בנקודת זמן אחת. עמרי שלי, אוהבת אותך כל כך, בכל מקום, בכל זמן, בכל מצב". אימא
על המכתב: "אני כל הזמן כותבת לו. גם בפייסבוק. זה פורק על הדף את העצב, הגעגוע, הכאב והכמיהה".
סרן שחר היה קצין בחיל הים ונהרג ב־2012 בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידו. עמרי סיים קורס חובלים והפך לקצין מצטיין. במהלך שירותו סיכל פיגוע שכלל חיסול שלושה מחבלים שניסו לחדור מעזה לישראל. ביוני 2012 בסיום אימון הסיירת שלו יצא לערב המפקדים המסורתי ובדרך חזרה לבסיס באשדוד הרכב התהפך. בתאונה נהרג גם סגן רפאל בובליל שנהג ברכב. מאז שנפל ביקשו ההורים להביא ילד מזרעו וניסו לקדם מאבק ציבורי, שלא צלח. הם נאבקו בבתי המשפט בבקשה לאשר להם לעשות שימוש בזרע שנשאב מגופו לאחר שנהרג. "הגענו עד לבית המשפט העליון, שלא נתן לנו אפילו זכות ערעור. אבל אני לא מתכוונת לוותר, יהיו לי נכדים ממנו".
על היום ההוא: "היינו בבית, שבע בבוקר, צלצול עקשני בדלת. לא הבנתי מי זה, הייתי בקומה למעלה, שאלתי את אשר בעלי מה קרה. הוא השתתק, לא דיבר. אמרו לי תרדי רוצים לדבר איתך, עמרי נהרג. זו פצצת אטום שיורדת על הבית. חורבן הבית".
החיים שאחרי: "זה לא קל בכלל. לחיות עם שק של כאב זה לא אנושי. לפעמים זה מכה בי כמה פעמים ביום. אני צריכה לתמוך בשאר הילדים שלי אבל אי אפשר לדעת מתי השבר הבא יתפוס אותך".
איפה הוא היה היום: "עמרי היה נשאר בצבא בתפקיד פיקודי בכיר בחיל הים. אני רואה אותו נשוי עם ילדים".
הפרויקט של נחמה אמזלג
המכתבים הם חלק מפרויקט רב שנים שיזמה נחמה אמזלג ציון, מפיקה ושדרנית ברדיו 'קול אדומים' שאחיה סמל דוד אמזלג ז"ל נפל כשהיתה בת 13, באסון הנ"ד ב־1977. את יום הזיכרון השנה בחרה אמזלג לייחד למיזם 'כמו בלדה' - קובץ מכתבים שהורים ואחים שכולים כתבו ליקיריהם אחרי נפילתם, באירוע שנערך לזכרם במעלה אדומים.
"לגעת בשכול זה לגעת בפצע מדמם ולחטט בו, וזה גם סוג של ריפוי", היא אומרת. "ביקשתי מהמשפחות לשבת ולכתוב. היו שאמרו בהתחלה לא, זה קשה, לא נעמוד בזה, אבל בסוף רובם כתבו".
"הרעיון מתבשל אצלי כבר חצי שנה. זה עמוק, טעון ומלא אמוציות. היתה התרגשות גם מצד ההורים, סוג של הכרת תודה שעומדים מאחוריהם. אני חושבת שיש בזה מזור להורים שהנה זוכרים אותם, להראות שלא שוכחים. אנחנו מדינה מטורפת שכל הזמן קורים בה דברים, אבל מבחינתי הזיכרון הוא יומיומי. הייתי מחוברת לאחי, ואני מאמינה שאם היה רואה את כל זה הוא היה גאה כי עשייה היתה חלק בלתי נפרד ממנו".
