אם השגרה היא מדבר, האדרנלין בשביל 'יעיו' הוא נווה המדבר. יש לו משרד עורכי דין שמונה 15 פרקליטים בירושלים ובתל אביב, הוא מופיע בכל שבוע בבית המשפט העליון כשהוא מייצג לקוחות ענק בתחומי הרשלנות הרפואית והנזיקין, ובאופן כללי מנהל סדר יום עמוס במיוחד של ליטיגטור אזרחי מהשורה הראשונה בישראל. אחרים אולי ייסחפו אל תוך השגרה וייתנו לה להשתלט על נפשם, אבל עו"ד יעקב 'יעיו' אבימור מתנהל קצת אחרת. אל תיתנו לדמות המעונבת לבלבל אתכם. כשהוא יוצא מהמשרד או מבית המשפט הוא נכנס לתוך עולם של אדרנלין וריגושים חדשים כל הזמן - דוהר על האופנוע הענק שלו, צונח ממטוסים, גולש באלפים, רץ קילומטרים, וכדי לאפשר לנפשו להוציא קצת בחזרה ממה שספגה, הוא גם כותב שירה. ספר השירים השני שלו, 'את לי עוגן', יוצא לאור בימים אלו, ואף הושק השבוע בחסות לשכת עורכי הדין בבית הלשכה בתל אביב.
תיאטרון ושירה בבית המשפט
"כשאני מדבר בבית המשפט אני משתמש בשלושה אלמנטים", הוא פורש את שיטתו, "ליטיגציה, שירה ותיאטרון. אי אפשר להופיע רק עם היבשושיות של טיעונים משפטיים צרים. השירה היא תמצות רגשות, ובליטיגציה אתה פונה גם לנפשו של השופט. מובן שאתה משלב את זה עם קצת דברים מעבר, מה שנקרא מטה־טיעון. זה מעין תיאטרון שאתה מביא בו גם שירה, וכמובן את החלק המקצועי שלך. השילוב הזה עשה אותי למה שאני היום, ואני בהחלט בקדמת העניין".
לדבריו של אבימור, הוא נחשב לליטיגטור בכיר במיוחד לא רק בקרב הלקוחות והתקשורת אלא גם זוכה להערכה רבה מהשופטים בבית המשפט העליון. בהשקת ספר השירה החדש שלו השבוע נשא דברים ראש לשכת עורכי הדין אפי נווה, אך גם השופטת העליונה אילה פרוקצ'ה, שדיברה על הקשר בין שירה למשפט. "הופעתי לפני פרוקצ'ה 20 שנה בעליון, והיא תמיד ראתה בי משהו מיוחד", הוא מספר. "גם רובינשטיין כתב לי מילים יפות, וגם נאור כתבה לי כשהוצאתי את הספר הקודם".
'את לי עוגן' מונה כ־80 שירים וזהו הספר השני של אבימור (71). לפני כשלוש שנים התפרסם ספר השירה הראשון שלו, 'ועקבותיי אותיר בחול'. "בין לבין הוצאתי תקליט שבו אומנים שרים משירי, כשהמוזיקאים עמוס צימרמן ויובל מרון הלחינו את השירים", הוא מספר.
אני והאופנוע
חומות היסוסיו נגוזו,
התמוסס בתוכה והם אחד.
רוכב הוא לתוך עתידו
ריח פרדסים באפו (מתוך
'רכיבה אל העתיד')
"אני עושה המון ספורט", מעיד על עצמו אבימור. "אני משחק טניס פעמיים בשבוע, אני רץ בשבתות עשרה קילומטר, אני זקוק לאדרנלין כמו לסם. יש לי צ'ופר 1,800 סמ"ק, סוג של הארלי דייווידסון, ופעם בכמה זמן אני פשוט לוקח את האופנוע ונוסע. באוסטרליה לפני כמה שנים נסעתי איזה אלפיים קילומטר על אופנועים עם חבר. עכשיו אני מתכנן לנסוע עם האופנוע ליוון ההררית. אני עושה גם סקי, ועשיתי הרבה צניחה חופשית. 'מדבר השגרה', זה בדיוק הסיפור. השגרה הורסת את נפש האדם. צריך גם את האדרנלין הזה, אופנוע, צניחה, את הלחלוחית".
את האופנוע בנו עבורו ב'אומנות אחזקת האופנוע'. "יש כאלה שבעה בארץ, לא יותר. כשהייתי ילד הוגדרתי היפר־אקטיבי", הוא מסביר. "הייתי צריך משהו מאתגר והאופנוע מבחינתי הוא כזה. אני רוכב על אופנועים כבר מגיל 14, ואני אוהב את זה. אני בייקר, ללא ספק. כשאני רוכב על האופנוע, הרעש הזה, העוצמה - אני שר לפעמים מרוב שאני מבסוט", הוא משתף.
ילדות באפריקה הצרפתית
ואין סימן חיים
בלב מדבר השגרה.
מאיים הוא לאכֵּל
כל חלקה טובה
של לחלוחית חבויה...
(מתוך 'מדבר השגרה')
אבימור נולד בירושלים בשנת 1946, למשפחה שכבר היתה שבעה דורות לפניו בארץ ישראל. "סבא של סבא שלי הוא מבוני מאה שערים", הוא מתגאה, "וגם היה איזשהו קשר לריבלינים. נולדתי שבועיים אחרי הפיצוץ במלון המלך דוד, שם דודי יהודה מצא את מותו. הצד שלו של המשפחה רצה שיקראו לי על שמו, והצד השני, הייקי, רצה שיקראו לי יעקב, על שמו של בן משפחה שנרצח בשואה. כך מיעקב ויהודה יצא 'יעיו', וכך כולם קוראים לי", הוא מספר.
הוא גדל ברחביה, וכשהיה בן 13, אביו, הדיפלומט שמעון אבימור, נשלח לאפריקה ואיתו המשפחה. "אבי היה שגריר בכמה מדינות באפריקה, ביניהן סנגל וגבון. למדתי שם בבית ספר צרפתי, וכך נחשפתי לתרבות הצרפתית, וכמובן גם לתרבות האפריקאית", הוא מספר. "באפריקה למדתי לאהוב את התרבות הצרפתית, פשוט נשביתי בה. יש כאלה שחשבו ששירים שלי מהספר הראשון הם בהשראת בודלר (שארל). עד היום אני קורא ספרים בצרפתית, וכשעבדתי בחו"ל גם ייצגתי בצרפתית. לא התנתקתי ממנה אף פעם. הצרפתית ללא ספק מביאה לידי ביטוי את הרומנטיקן שבי. עם כל הקשיחות בבית המשפט, יש לי איזה קטע מאוד רומנטי, שחוזר אל העבר. אני ממש רומנטיקן חולה", הוא צוחק.
אחרי ארבע שנים באפריקה החליט להגיע לפריז לשנה נוספת של לימודים, שנפסקה מוקדם מהצפוי עקב חזרתו של אבימור ארצה לקראת גיוסו לצה"ל במלחמת ששת הימים. הוא התגייס לשריון, ומספר שנים לאחר מכן מונה לתפקיד קצין הסתרה אוגדתי, שבו שירת במלחמת יום הכיפורים בסיני.
"היתה לנו במלחמה אפיזודה אחת שנתקלנו בסוג של מארב מצרי, ונפלו הרבה חבר'ה מהחטיבה. הייתי שם באיזשהו חפ"ק וזה השאיר לי רושם מה שנקרא. זה עורר אצלי הרבה מאוד רגשות, ורצון לכתוב דברים, מעבר לעבודה היומיומית כעורך דין. כתבתי כמה וכמה שירים תוך כדי וגם אחרי המלחמה. בשלב מסוים חשבתי שהם לא מספיק טובים ואת חלקם לצערי השמדתי. הצטערתי על זה מאוד. אחרי תקופה התחלתי לכתוב שירה באופן קבוע בשעות הקטנות של הלילה. יש הרבה מאוד עבודה במשרד וזה ממש יונק אותך פנימה", הוא מסביר.
שירי מאבק נגד הזמן
אף שהוא כותב כבר יותר מ־40 שנה, רק בשנים האחרונות החליט אבימור לפרסם סוף סוף את שיריו. "היתה לי המון ביקורת על עצמי. הייתי באמת משורר מגירה. בכל מיני אירועים הייתי קורא איזה שיר, ואמרו לי: 'תשמע, השירה שלך היא בהחלט ברמה טובה', ובעצם נתנו לי דחיפות להוציא את זה החוצה. כשהרגשתי שאני קצת יכול להשתחרר יותר מהכבלים של העבודה, התחלתי לעבוד על פרסום השירים", הוא מספר. "מובן שאני לא עושה את זה כדי להרוויח מזה. את הכסף שאקבל אני רוצה לתרום לעמותה. עוד לא החלטתי איזו. זו פרנסה לנפש ולא יותר מזה".
"מה שעובר אצלי בשירה כחוט השני זה המאבק נגד הזמן שחולף", הוא אומר. "זה מאבק סיזיפי, והאקסטרים הוא ניסיון לעצור אותו, אפילו לשנייה. אני כותב הרבה נגד השגרה, ויש לי גם כמה שירי אהבה. אני מאוד רומנטי בהסתכלות שלי".
פרט לשנים בחו"ל, אבימור התגורר כל שנותיו ברחביה, ובשנים האחרונות במבשרת ציון. "אני לגמרי מרגיש את המשמעות של ירושלים", הוא מספר. "היא נמצאת בשיר אחד לפחות מהספר החדש. היא ממזגת משהו שמתאים לי לאופי, את הניגודים, ולכן אני חי איתה נורא בשלום. האווירה שיש בה היא אווירה שמאתגרת אותי, לכן אני אוהב אותה".
אבימור נשוי באושר, אב לארבע בנות וסב לשמונה נכדים, שהאחרון ביניהם נולד ממש לאחרונה. "היה לי משבר גדול. בנכד הראשון התעקשתי שיקרא לי 'יעיו' בכינוי שלי, ולא סבא. זה לא כל כך הלך והיום כל הנכדים קוראים לי סבא".
בגיל 71 הוא מוכן לגלות שהוא כבר לא קופץ ממטוסים. "אבל אני עושה הרבה סקי", הוא ממהר להדגיש. "עד היום אני עושה את הדברים היותר קשים בספורט. אני עדיין צריך כל הזמן להריח את האדרנלין, עדיין צריך כל הזמן ריגושים. הדבר הכי חשוב זה למצות את החיים עד הקצה, לנצל את הרגע ולא לחכות למחר. זו תורת החיים. אני משתדל לחיות לפי זה. אני לא רוצה להיכנס לשום קופסה".
