מלאי היסטוריה כרימון: שישי בצהריים, חורף שנת 93', הרבה לפני עידן הפייסבוק והטלפונים החכמים. אלה ימים של מועדון ה'אנדר' בכיכר ציון וה'פיתגורס'. אני חייל בחופשת סוף שבוע ובימי שישי בצהריים היה לי נוהל קבוע - נפגשים עם כל החברים ב'קפה רימון'. היינו אז צעירים ויפים וכל ההתרחשות התקיימה שם.
היית פוגש שם את כולם. יושבים, שותים בירה קרה, מדברים, ובעיקר מתכננים לאן יוצאים בערב. תמיד היה הצלם הקבוע שמסתובב עם כובע סומבררו גדול ומציע לעשות תמונה למזכרת. להזכירכם - אז לא היה סלפי. הלל פרקש הצעיר תמיד היה מסתובב באזור ומחלק הזמנות למסיבות, ושם בעצם היה המקום שבו ישבו כל מי שרצו לראות ולהיראות. שם אכלתי את מרק הבצל הראשון שלי ולמדתי להעריך ספגטי מוקרם. גם היום תראו פרלמנטים של ותיקי ירושלים, שופטים, פרופסורים ואנשי רוח שבאים לשתות ולאכול. וכמובן את המייסד, יוסף רימון, ורעייתו רגינה, שמסתובבים בין השולחנות.
יצאתי לבדוק את הסוד של המוסד הקולינרי הוותיק - ומצאתי את עצמי חוזר בזמן לנעוריי האבודים.
בשבי הירדנים
הסיפור מאחורי בית הקפה המיתולוגי מתחיל בשנות ה־40. יוסף רימון, יליד ירושלים, היה אז בן 13 ועבד במסעדת פועלים בעיר בשם 'עונג', שם למד לבשל. עם קום המדינה, בהיותו בן 17, התגייס יוסף לצבא, ועוד לפני כן התנדב בלח"י. במתקפה של הצבא הירדני, שבמהלכה נהרגו רבים מהפלוגה שלו, הוא נתפס ונלקח בשבי, שם ישב במשך שנה שלמה עד השחרור.
"כשהשתחררתי מהשבי קיבלתי במתנה אלה מיוחדת", הוא מספר, "ששימשה את מפקד הכלא ברבת עמון. בגלל שהייתי דובר ערבית שוטפת התחבבתי על מפקד הכלא ושימשתי שם טבח של הסגל. כשהמפקד שאל אותי איך בצבא הישראלי הפלגתי בסיפורים על תנאי השירות שכוללים סרטים, מסעדות ומשכורת גבוהה. בתגובה אמר לי המפקד הירדני שהוא רוצה להיות יהודי".
לאחר שהשתחרר מהשבי הירדני חזר יוסף לעבוד במסעדת 'עונג', שהיתה שייכת לשלמה בר שלום עוד מתקופת שלטון הטורקים. בר שלום היה כבר מבוגר והוא הציע ליוסף להיות שותף שווה שלו במסעדה.
הנשיא נבון והבורקס הספרדי
יום אחד, מספר רימון, הוא גילה שהבניין שממול למסעדה מוצע למכירה במחיר של 14 אלף לירות, סכום שהוא שווה ערך ל־14 מיליון שקל של ימינו, לדבריו. "החלטתי לרכוש את הבניין, שהיה בדמי מפתח, ולצורך זה יצאתי למסע גיוס כספים מאחיי", הוא נזכר. "גם לקחתי הלוואה מהבנק".
כך למעשה נרכש הבניין שבו שוכן קפה רימון עד היום. מסעדת 'עונג' ששכנה ממול הפכה להיות הקונדיטוריה שמשמשת את הקפה.
ליוסף יש סיפורים רבים על המקום. אחד מהם הוא על הנשיא לשעבר יצחק נבון, שהכיר במקום את אשתו אופירה. "גם כאשר הפך לנשיא", נזכר רימון, "הוא היה מקפיד להגיע עם משפחתו למסעדה לאכול בורקס ספרדי".
והיו מפורסמים רבים שעברו במסעדה: אחד מהם הוא ראש עיריית ניו יורק לשעבר, מייקל בלומברג. הוא סעד במקום ואחרי שבועיים שלח ליוסף מכתב תודה על האירוח, תמונה משותפת, וגם המלצה לסעוד במקום.
משפחת רימון פתחה את בית הקפה המיתולוגי בשנת 1953, דווקא כמסעדה בשרית מזרח אירופאית בשם 'מסעדת רימון', והמקום עבד יפה. בשנת 1984, בעקבות השינוי בביקוש ופתיחת המדרחוב, הוחלט לשנות את הייעוד וכך הפך המקום לבית קפה מודרני.
במהלך השנים הצטרפו לעסק בניו של יוסף: איתן (52), רונן (48) ויהב (44). כך למעשה הוא נשאר עסק משפחתי. עם השנים נוספו לסניף המקורי הסניפים בממילא ובבית שמש, וגם רימון הבשרי שסמוך לסניף הראשון.
החלום: סניף במיאמי
יהב, שעובד בעסק המשפחתי מגיל 13, עבר את רוב חייו בבית הקפה. "אתה יכול לראות איך מרכז העיר השתנה", הוא מספר. "היום יש תרבות בילוי יותר גבוהה וקהל צעיר יותר. גם הרכבת הקלה עשתה את העיר יותר קלילה".
איך אתה רואה את התחום היום?
"בעבר בתי הקפה היו בסטייל אירופאי קלאסי עם שירות אישי. היום הרבה מקומות שינו את כללי המשחק, אבל אני מרגיש שעדיין יש דרישה לחזור למקורות".
ואם כבר חזרה למקורות - אי אפשר בלי מנות הדגל של המקום. "יש כמובן את מרק העדשים המפורסם של יוסף, סלט חלומי בטטה, בלינצ'ס גבינה, ויש גם מנות חדשניות: פילה מוסר על פולנטה וחמאת עגבניות, טורטליני גבינות בשמנת וכמהין, בורגר טונה אדומה ופוקצ'ה סנט מור דבש ושקדים", הוא מספר.
אילו מנות לא יוצאות מהתפריט?
"מרק הבצל, מרק העדשים והספגטי המיתולוגי, וכן הניוקי סלק ברוטב שמנת פרמזן ופיסטוק".
תוכניות לעתיד?
"להגשים את החזון המשפחתי, להוביל את הז'אנר ולעשות דברים שמרגשים אותי. אם כבר להתרחב אז בצורה שתרגש אותי ותביא ערך מוסף. הפנטזיה שלי היא סניף מושקע במיאמי".
