כשמיכל מילרד מסתובבת בשוק קמפיו די פיורי בין דוכני הירקות הצבעוניים נראה כאילו היא נולדה שם, ולא בארץ. כאילו מאז ומתמיד הסתובבה בין סמטאות השוק והפיאצות הסמוכות ולא עבדה במטבחים הענקיים של מלון ממילא כמנהלת מחלקת הקונדיטוריה.
את ההמלצה לפגוש את מיכל ולערוך איתה סיור קולינרי נתנה לנו קרן קדוש. "היא משהו מיוחד", אמרה לנו. אז בביקור האחרון ברומא החלטנו לצאת לסיור גם איתה. למילרד ידע מטורף על האוכל האיטלקי, חומרי הגלם, ההיסטוריה, ובעיקר התרבות האמיתית של רומא. במקביל לסיורים היא מחזיקה את בלוג האוכל Eatingtheworld ודף אינסטגרם ששומט את הלסת לצופים בו.
רומא־יפן־ירושלים
חייה של מילרד, שחוגגת השבוע 40, חובקים עולם. יפן, קהיר, רומא, פריז, קופנהגן, קנקון, הג'ונגלים, לאס נובס, וזו רשימה חלקית מתוך 48 מדינות. בין הטיולים גם למדה קונדיטוריה בפריז, התמחתה במסעדת 'מסה' של אביב משה הירושלמי ובהרודס בתל אביב, והיתה שפית קונדיטורית של מלון ממילא.
מילרד בת יחידה להורים שהתגרשו כשהיתה בת שנתיים ומאז חיה עם אמה. את התיכון העבירה בעיקר בנסיעות הלוך ושוב לתל אביב, שם למדה בויצ"ו צרפת במגמת אומנות. את אחיה למחצה פגשה כשהוא היה בן 18.
"חבר טוב הפנה אותי לשף של מלון ממילא. הגעתי לריאיון עבודה וממשפחת אקירוב ביקשו שאכין ארוחת בוקר מלווה במאפים, פטיפורים וכמה קינוחים אישיים. יומיים עבדתי עם הצוות של המלון, ובסופו של דבר קיבלתי טלפון: 'חווה אקירוב התאהבה. התקבלת'"
אחרי הצבא נסעה לרומא, שם למדה חמש שנים וחצי אדריכלות פנים. "לא ידעתי לבשל כלום בתקופה ההיא ברומא", היא משחזרת. "בתור ילדה שנאתי בכלל לאכול. את הידע במטבח, החשיפה לחומרי גלם והטעמים קיבלתי מאימא של חברה איטלקייה שלי, רוזריה, שהכניסה אותי למטבח, ודי חוויתי איתה את מהות האוכל האיטלקי".
חווה אקירוב התאהבה
בסיום הלימודים נסעה מילרד לקהיר. אחרי שנה, חיפשה מילרד יעד חדש. פריז היתה הנקודה הבאה להמשיך ולהתמקצע באדריכלות, אבל הנחיתה שם טרפה את כל הקלפים. "המטרה היתה ללמוד עיצוב. אבל אז מצאתי את עצמי עומדת מול החלון של חנות השוקולד של פטריק רוג'ר ומסתכלת על הפסל של 'האיש החושב' של רודן. זהו, התאהבתי. אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות: לקחת את האהבה שלי ליופי, אסתטיקה, טעמים, דיוק וללמוד קונדיטוריה. וזה מה שהיה".
האהבה הזו בחנות השוקולד הולידה שנתיים של לימודי קונדיטוריה ב־ l'è notre בפריז. כשסיימה את לימודיה בארץ הבאגט התפנתה מילרד לסטאז' התובעני. במקום להישאר בפריז היא נסעה ליפן ועשתה את ההתמחות שלה במסעדת המישלן Narisawa, שהוכרזה אחת מ־12 המסעדות הטובות בעולם. כשסיימה שם חיפשה עבודה בארץ. "חבר טוב הפנה אותי לשף של מלון ממילא. הגעתי לריאיון עבודה ומשפחת אקירוב ביקשו שאכין ארוחת בוקר מלווה במאפים, פטיפורים וכמה קינוחים אישיים, מה שמכנים היום ארוחת טעימות. יומיים שלמים עבדתי עם הצוות של המלון, ובסופו של דבר קיבלתי טלפון שאמר 'חווה אקירוב התאהבה. התקבלת'".
איך היו החיים בירושלים?
"המעבר באותה תקופה לירושלים היה לי מאוד קשה. לעזוב את פריז ולהגיע לעיר מאוד מאוד שונה מאורח החיים שאליו הייתי רגילה. אומנם מצאתי דירה מהממת ממש מול מחנה יהודה, אבל עניין התרבות היה שונה וגם העבודה הקשה.
"העבודה בממילא היתה בית הספר הכי טוב שהיה לי בקריירה. זו הפעם הראשונה שעבדתי במלון, מסות גדולות של עשייה, ומובן שכך גם הכרתי את עולם הכשרות מקרוב, כמו למשל כשהכנתי קרואסון לפי כל הכללים הצרפתיים הנוקשים שהיה פרווה. שם גם למדתי להחליף את השמנת במחיות פרי ותחליפי חלב.
"הדבר גם עזר לי אחר כך לארח ולעשות פרויקטים בהולנד ובפירנצה לקהילה היהודית דתית. בכלל, בירושלים פגשתי אנשים מדהימים שהפכו למשפחה, כמו קרן קדוש. אחד הדברים המרגשים שעשיתי בעבודה הזו ולא אשכח לעולם היתה עוגת יומולדת שאפיתי לשמעון פרס".
יש הבדל בקולונריה בארץ לרומא?
"יש הבדל בעבודה בין הארץ לכאן. כאן יש כבוד עצום למקצוע. בארץ כולם רוצים להיות שפים גדולים. כל מי שסיים לימודים חושב שהוא יכול לפתוח מסעדה. הם לא מבינים שהמטבח והקונדיטוריה בפרט זאת עבודה קשה של שעות על הרגליים, שמתחילים בלקלף תפוחים, לשקול ולעבוד נקי ומסודר. לכן אין מספיק טבחים וקונדיטורים".
רומא, אהובתי
את רומא מילרד מציינת בשתי פעימות בחייה. "רגע לפני גיל 40 חוויתי משבר אישי שגרם לי להחליט לחזור ולהגשים חלום ישן", היא מספרת על החזרה ועל עסק הסיורים שהקימה בשתי ידיה. "לחזור לרומא ולחלוק את האהבה הענקית שיש לי לעיר הזאת, למנטליות, לאוכל, לשפה ולאיטלקים עם התייר הישראלי. ארזתי מזוודה ויצאתי לחוויה שלא היה לי מושג אם תהיה הצלחה או לא. זה התחיל מסוף שבוע ברומא וסוף שבוע בארץ. לאט לאט החלה היענות לסיורי האוכל שלי, והיום זה כבר מרגיש על קרקע יציבה".
צריך הרבה מאוד אומץ, ובכלל, למה דווקא סיורים?
"אומץ יש לי. נפרדתי מהמשפחה והגעתי לרומא 20 שנה בדיוק אחרי שעזבתי אותה. הסיורים שלי מתקיימים בקבוצות קטנות, כי אני מאמינה שאוכל זה משהו מאוד אינטימי ולכן סיור בקבוצה גדולה מאבד מהחוויה.
"אני לוקחת את הישראלים שמגיעים להכיר את עולם הקפה העשיר, קונדיטוריות מקומיות, שווקים של אוכל, גלידות, פיצות ופסטות. יש סיורי בוקר וערב, כי רומא שונה ב־180 מעלות בין הבוקר לערב. בכלל קרה לא פעם בסיורים שאני לוקחת את המטיילים למקומות קטנים ומיוחדים והם אומרים לי שעברו באותם מקומות, ולא נכנסו לשם כי חשבו שהמקום לא מעניין.
"המטבח הרומאי המקומי עשיר בתבשילים וירקות ואני חושפת אותם למטבח שונה ממה שהם מכירים של פסטה ופיצה. מה גם שהישראלים פה תמיד הולכים כמו עדר לאותן שתי מסעדות שכולם ממליצים עליהן. הם מפחדים לנסות וללכת לאיבוד בסמטאות ולהיכנס דווקא למקומות לא שגרתיים".
אז חייבים גם לנצל את הידע שלך. מה חובה פה?
"הספולייטלה, שהוא מאפה סיציליאני במקור. פסטות נהדרות וביניהן רביולי קטנים ממולאים גבינה ברוטב דלעות ושמן זית, שזה מעדן. תבשילים רומאים כמו זנב שור, טריפה -תבשיל חלקי פנים ברוטב עגבניות, וכמובן הארטישוק היהודי".
ואם היית עורכת סיור בירושלים, איך הוא היה נראה?
"קודם כל ביקור אצל קדוש, אחר כך אנה בבית אנה טיכו, קובה אצל רחמו, פיתה אצל דוויני וחצ'אפורי".
ומה את הכי אוהבת לאכול?
"עוגות שמרים וגלידה. הטעמים מועדפים עלי הם הפיסטוק, הפטל הטרי, הג'נדויה, האשכולית האדומה והקינמון"".
ולסיום, רומא או ישראל?
"הרצון שלי הוא להישאר כאן. רומא ואיטליה גורמים לי לקום בבוקר עם חיוך של אושר".







