כמעט לכל אחד יש את הפלאפל המיתולוגי של ילדותו, ואם תשאלו אנשים מהו הפלאפל הכי טעים רובם יספרו על דוכן פלאפל זה או אחר מצעירותם, וגם יגנו עליו בחירוף נפש. הסיבה האמיתית היא שיש לנו זיכרון קולינרי נוסטלגי, וזה כבר נושא למחקר בחוגים לחקר המוח או מדעי ההתנהגות באוניברסיטה.
לי באופן אישי יש רגש מיוחד ונוסטלגי לפלאפל שלמה בשכונת הבוכרים. כנראה זה כיוון שגדלתי באזור, וזה היה הפלאפל של ילדותי. אני זוכר את שלמה ז"ל עומד בדוכן בחלוק לבן, מטגן כדורי פלאפל ומכין מנות ללקוחות, שבאותה תקופה עמדו בחוץ. הוא היה מגיש את המנות מהחלון, והריח שריחף משם היה מגביר את פעילות בלוטות הטעם. הייתי מחכה בחוסר סבלנות לתורי, ומדי פעם מציץ בשעון כי כולם ידעו שבשעה שתיים בדיוק שלמה סוגר את החלון ואין סיכוי לאכול מהמנה הכל כך מיוחדת.
הכמיהה הזאת לפלאפל של שלמה כמעט קיפחה את חיי: בילדותי היתה לאבי חנות מכולת ברחוב יחזקאל, ממש מול שוק הבוכרים. צהריים אחד ביקשתי מאבי כסף כדי לרכוש מנת פלאפל אצל שלמה. השעה הייתה רבע לשתיים ואני רצתי בכביש כדי להגיע לפני ששלמה יסגור את הדוכן. מרוב שמיהרתי, לא הסתכלתי שמאלה וימינה לבדוק אם מגיעות מכוניות, וככה מצאתי את עצמי מאושפז בבית חולים למשך חודש עם ארבעה שברים בקרסול ועוד שלושה חודשים של גבס וטיפולי פיזיותרפיה. אכן, האהבה כואבת.
"הרב עובדיה יוסף היה ידיד אישי של אבא ונהג לשלוח את העוזר שלו שיקנה לו מנות פלאפל. כל עוד אבא היה חי לא היתה למקום תעודת כשרות, אך רבני השכונה, כולל האשכנזים שבהם, נתנו היתר לאכול שם ללא חשש"
השבוע חזרתי לשם מלא התרגשות, מקווה לשחזר את אותן תחושות של ימי ילדותי. אמנם החלון כבר לא קיים ושלמה כבר הלך לעולמו, אך הריח והטעם נשארו. וככה ישבתי לשיחה מרגשת מאוד עם הבן של שלמה, שי צדוק, שסיפר לי את הסיפור המופלא של הפלאפל המשפחתי ברחוב מוסיוף 9 בשכונת הבוכרים.
פלאפל בעגלה עם פרימוס
שלמה צדוק נולד בשנת 1925 בעיר צנעה בתימן. הוא התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל בעוני רב עם אימו. בשנת 1939, כשהיה בן 14, אסף רב הקהילה אותו ועוד כמה יתומים ושלח אותם לעיר עדן, שם עבד צדוק בשזירת חוטי כסף בבית מלאכה ליצור גביעים. במשך שלוש שנים הוא עבד ואסף כסף, שאותו שמר בפחים.
בשנת 1942 הוא נשלח לארץ בעליית הנוער והגיע למחנה עלייה בקיבוץ ליד כרכור. את פחי הכסף הוא השאיר בתימן, מכיוון שאמרו לו שאסור להעלות אותם לאונייה, אחרת היא תטבע. צדוק האמין לזה.
כשהגיע לקיבוץ בגיל 17 גזרו לו שם פאה אחת, ואילו על השנייה הוא עוד הצליח לשמור כשבעה חודשים בתקווה שהפאה השנייה תגדל מחדש. אחרי חצי שנה בקיבוץ הוא הגיע לירושלים והתגייס לאצ"ל. הוא פעל רבות כדי להעלות את אימו לארץ, אך הרשויות התנגדו מכיוון שסירבו להעלות אלמנות. לכן רק לאחר שאימו התחתנה בנישואים פיקטיביים לצעיר תימני, היא הצליחה להגיע לירושלים והתאחדה עם בנה בשכונת בית ישראל.
צדוק הגיע לפלאפל בזכות אימו, שעבדה כמנקה של חדר בבית בשכונה שבו טיגנו כדורי פלאפל ומכרו אותם בתוך פחים, ללא פיתות וסלט כפי שנהוג היום. האם לימדה את בנה להכין את עיסת הפלאפל וכעבור זמן קצר, בשנת 1946, הוא החל להסתובב עם עגלה ופרימוס בשכונת הבוכרים, ממש מול החנות של היום, ומכר כדורי פלאפל. עם קום המדינה קיבל צדוק מענק מהצבא על שירותו באצ"ל ורכש חצי חנות מפחח שעבד שם, ופתח את חנות הפלאפל עם החלון לרחוב.
צדוק, שהיה ממשפחה מיוחסת בתימן ודור שביעי למערי"ץ הרב יחיא צאלח שהיה גדול רבני תימן, שודך לברכה, בתו של הרב שלום הלוי, והיה נשוי לה עשרים שנה עד שנפטרה. לזוג לא היו ילדים, וכמה שנים לאחר מכן התחתן צדוק עם חביבה שהיתה צעירה ממנו ב־17 שנה. לזוג נולדו חמישה ילדים, שגדלו סביב החנות בבוכרים.
אחד מהם, שי צדוק התכוון להמשיך בקריירה צבאית כקצין אחרי שירותו הסדיר, אולם אז התחיל לעבוד עם אביו בחנות ונשאר שם כבר קרוב לשלושים שנה. "לאבא היה כלל שהילדים קודם כל ילמדו ויעשו בגרות ורק לאחר מכן, אם ירצו, הם יוכלו להצטרף לעסק המשפחתי", מספר הבן. "כיום יש שתי חנויות של 'שלמה פלאפל' - החנות המקורית בשכונת הבוכרים שאני מנהל, וחנות נוספת בגבעת שאול שמנהל אחי יובל".
אתה זוכר למה בעצם אבא שלך היה סוגר את החנות בשתיים בצהריים?
"הוא תמיד היה אומר שמקום שעובד עד מאוחר אין זמן לנקות כמו שצריך, וצריך גם זמן להקדיש למשפחה וללימוד תורה".
המנה של מרן
הרבה סיפורים נקשרו למקום בעשרות שנות פעילותו, אבל שי זוכר בעיקר את הסיפור שסיפר לו על כך שבשנות ה־50, כשהמצב הכלכלי היה קשה מאוד, היו לפלאפל שלו שני תורים: תור אחד של אלה שמשלמים ותור שני של אלה שקיבלו את המנות בחינם. "אבא היה מכין מנה ללקוח מהתור הראשון ומנה ללקוח מהתור השני.
"הרב עובדיה יוסף היה ידיד אישי של אבא ונהג לשלוח את העוזר שלו שיקנה לו מנות פלאפל. כל עוד אבא היה חי לא היתה למקום תעודת כשרות, אך רבני השכונה, כולל האשכנזים שבהם, נתנו היתר לאכול שם ללא חשש. בכלל, אבא הקפיד על חומרי הגלם ועל איכות הסחורה וטריותה. כשהיו מגיעים ארגזי הירקות אבא היה בודק עגבנייה עגבנייה ולא היה מוכן לקבל סחורה פגומה. זה מה שלמדנו ממנו.
"כשהתחלתי לעבוד במקום, במשך כמה שנים אבא לא נתן לי לטגן כדורים ואפילו לא להכין את העיסה. הוא תמיד אמר לי: אתה תלמד לאט לאט. והנה, בשנת החמישים למדינה עשה דודו טופז ז"ל בתוכנית 'הראשון בבידור' את תחרות הפלאפל הכי טעים במדינה וזכינו במקום הראשון. היום מגיעים לפה גם בנים ונכדים של לקוחות קבועים מכל רחבי הארץ. כמעט שאין לקוחות שהם עוברי אורח, אלא מגיעים במיוחד למקום".
מה לדעתך הסוד של הפלאפל?
"קודם כל המתכון המקורי של אבא, ובעיקר איכות וטריות. אני לעולם לא מטגן פלאפל מראש, אלה רק כשבא לקוח. הפלאפל אצלנו עשוי ממאה אחוז חומוס, בלי קמח או פירורי לחם. חוץ מזה, אני חולה שליטה ועושה הכל בעצמי. אני מתחיל לעבוד בחמש בבוקר ומעולם לא נתתי למישהו אחר להכין את החומר של הפלאפל. חשוב שיהיו טחינה טובה, ירקות טריים ופיתות עבות וטריות. למען האמת, הרבה פעמים הציעו לי למכור זיכיונות ולהקים סניפים, אך לא מצאתי בזה עניין. ימים יגידו ובורא עולם יכוון אותי לדרך הנכונה".
× × ×
כמעט בלתי אפשרי לכתוב על מוסד שקיים למעלה משבעים שנה. יש הרבה סיפורים והרבה מעשי חסד שעשה שלמה צדוק בצנעה, ותמיד הקדיש את עצמו לקהילה וללימוד תורה. אשרי המכובד אשר מכבד את הבריות. לי נשאר רק להתמוגג על הפלאפל של ימי ילדותי. אין פעם שאני עובר בשכונת הבוכרים ולא בא לי לאכול מנת פלאפל של שלמה. שהסוד הגדול שלה הוא בפשטות: הכול תמיד טרי וחם, בלי רטבים מיוחדים או סלטים מסובכים. פלאפל־פיתה־טחינה וסלט ירקות טרי. נכון והכי טעים בעולם. כולי תקווה שהמוסד הזה יהיה קיים עוד שנים רבות ואני עוד אגיע לשם עם נכדיי ואיזכר בערגה בימי ילדותי.
