"הקוביות לא מבדילות בין יהודי לערבי", מחייך עזמי איובי, בעלי 'היכל השש בש של עזמי' בעיר העתיקה, יום לאחר שהתקיימה שם לראשונה בהיסטוריה אליפות הרובע הנוצרי בשש בש בהשתתפות שמונים משתתפים יהודים וערבים. ממש מולו, בצד השני של שולחן המשחק, יושב דרור עמדי, מנכ"ל עמותת 'כולנא ירושלים' שיזמה את פרויקט 'דאבל ירושלמי' - תחרויות השש בש שמתקיימות בשכונות יהודיות וערביות בבירה, כאמצעי לקירוב בין העמים.
השניים לא שיחקו באליפות. איובי היה עסוק כל אותו זמן בלהשגיח על המקום ולמכור אחדות ממאות מערכות השש בש שהוא מחזיק בשלוש הקומות של ההיכל עבור לחובבי המשחק - שרובם הגיעו אליו לראשונה בחייהם. עמדי עסק מתוקף תפקידו בארגון התחרויות. רק עכשיו, יממה אחרי האירוע, בקומה השנייה של ההיכל, יכלו השניים לסכם את החוויה באופן הכי ראוי ונכון: במשחק ביניהם.
במשך כמה שניות איובי משקשק את הקוביות באגרופו, ואז פורש את אצבעותיו ושולח אותן להתגלגל על לוח העץ שמולו. האמת? לוח עץ הוא אולי לא תיאור הוגן מספיק לשולחן השש בש המפואר שהשניים משחקים עליו. מדובר במערכת שולחנית מתוחכמת למדי, שיכולה לשמש לכל סוגי משחקי השולחן באמצעות הסטה פשוטה אך מתוחכמת של כמה לוחות, ואפילו כשולחן קפה יקר.
"100 אלף שקל", אומר איובי, "זה מה שאני מבקש בשביל השולחן הזה. שולחן השש בש הכי יקר שיש לי בחנות".
הכי יקר אולי, אבל בהחלט לא כזה שמביא מזל - לפחות לא לאיובי. עמדי לא מהסס לנחם אותו בקול מלגלג על כל זריקת קוביות מאכזבת. בשש בש, מתברר, אין חברויות. המטרה מקדשת את האמצעים ולוחמה פסיכולוגית והורדת הביטחון העצמי של יריבך היא אמצעי חשוב ומשמעותי מאין כמוהו. איובי לא מגיב לפרובוקציות של עמדי, אבל מצמצם את עיניו באיום. עמדי, מצידו, לא מסתפק בכיפה המכסה את ראשו ומביא חיזוקים לנפש דווקא מהצד הערבי של ירושלים, בדמות חרוזי המסבחה שהוא מגלגל בידיו. "זה הספינר שלי", הוא צוחק.
לפחות עבורו הצירוף הזה של כיפה וחרוזי מסבחה מועיל מאין כמוהו, כי רק בשנייה האחרונה איובי ניצל מהפסד משפיל במארס טורקי, אותו תרחיש אימה של כל שחקן שש בש בכל מקום בעולם - המצב שבו הוא עדיין לא החל להוציא את האבנים שלו בזמן שיריבו כבר רוקן את כל הלוח שלו.
איובי בן ה־46 מתעשת ומזמין את עמדי למשחק נוסף. הפעם, הוא אומר לעמדי באיום לא מרומז, הוא ישחק על באמת. מה שקרה עד עכשיו זה בסך הכול חלק מהכנסת האורחים הערבית המפורסמת, שכרגע הסתיימה רשמית.
צלם בהיכל
במבט ראשון, תייר מזדמן ברחוב הנוצרים לא יבחין להבדל בין היכל השש בש של עזמי לבין חנויות המזכרות האחרות שמצויות למכביר ברובע הנוצרי - עד שייכנס פנימה. אבל מי שטורח להיכנס מגלה עולם שלם של מערכות שש בש בכל הגדלים, מכל הסוגים, ובכל המחירים. "יש לי עוד דברים כאן בחנות", איובי מסביר. "יש כיסאות, מנורות, שבריות (פגיונות ערביים; א"ק) וקופסאות תכשיטים, אבל כמו שאתה רואה הרוב אלה מערכות ושולחנות שש בש. זה מה שתמיד חלמתי עליו".
איובי: "ברור ששש בש יביא את השלום. אז מי יביא שלום? הפוליטיקאים? פה אין פוליטיקה. אתה נפגש עם אדם, לא חשוב אם הוא יהודי או ערבי, ומשחק איתו"
איובי, תושב שועפאט, נשוי ואב לחמש בנות ובן אחד, נולד בחברון ובגיל 15 עזב את ספסל הלימודים והחל לעבוד בחנות של אביו, שמתמחה במוצרי דת נוצריים, צמוד לחנותו הנוכחית. בגיל 26 הוא פתח את החנות שלו במקום חנות התכשיטים שהיתה שם קודם.
"ידעתי שאני רוצה לעשות משהו אחר", הוא נזכר, "אז החלטתי לפתוח חנות של דברים דמשקאיים בעבודת יד, בעיקר שש בש אבל לא רק. אנשים מחפשים דברים מיוחדים ואני נותן להם את זה. אלה לא המזכרות מהודו ומסין שיש בחנויות האחרות. מדי פעם אני נוסע לדמשק, ממלא מכולה ומעביר אותו לישראל דרך טורקיה".
ולמה שש בש?
"כי אני אוהב את זה ויודע שזה משחק שאנשים משתגעים עליו. אני זוכר איך בתור ילד איך הייתי מסתכל על אבא שלי, שהיה אלוף שש בש, משחק עם החברים והסוחרים האחרים. אחרי זה גם אני התחלתי לשחק. בהתחלה עם החברים שלי ואחר כך גם עם מבוגרים".
למה אתה לא יושב כמו סוחרים אחרים בפתח החנות ומזמין אנשים להיכנס?
"כי הפרנסה מאלוהים והחנות שלי לא כמו של אחרים. מי שמכיר יודע. לפחות מאה פעם ביום אני שומע שהחנות שלי הכי יפה בירושלים. מגיעים לכאן ישראלים, תיירים, עובדי שגרירויות. אני מקבל גם הזמנות מכל רחבי העולם. יש לי למשל לקוח מפנמה שכל חודשיים מבקש שאשלח לו מערכת חדשה, ויש גם אנשים בגרמניה. לא מזמן הייתי בחתונה של קרובי משפחה באלבמה בארצות הברית. הם אמרו לי לפתוח חנות שש בש אצלם והבטיחו שארוויח, לא כפול אלא משולש ממה שאני מרוויח כאן. אבל אני בחיים לא אעזוב את העיר העתיקה".
"עזמי קיים את הכתוב 'מעלים בקודש ואין מורידים'", מסביר בחיוך הדי גולדשמידט מ'דאבל ירושלמי'. "הוא סידר את החנות כך שהלוחות הפחות יוקרתיים מוצבים בקומה התחתונה, הלוחות הבינוניים בקומה האמצעית, ואילו ללוחות היוקרתיים ביותר, כולל זה של המאה אלף שקל, נשמר מקום של כבוד בקומה השלישית והעליונה. איובי אומר שעל פי האגדה, מי שירכוש את לוח הארז האגדי והיוקרתי מזלו יאיר לו פנים כל חייו והוא יוכל להטיל דאבל שש מתי שרק יחפוץ ולעולם לא ייצא לו 1:5 בפתיחת משחק, שזה כידוע נאחס".
הסוחרים השכנים שלך באים לכאן לשחק איתך?
"לפעמים כן, אבל בדרך כלל אנחנו הולכים לקצה הרחוב. יש שם שולחן שלצדו יושבים מעשנים נרגילה ושותים קפה. לפעמים לוקחים הפסקה והולכים לבית קפה שני רחובות מכאן במוריסטן. שם משחקים המקצוענים האמיתיים".
הרבה יותר ממשחק
אם בטורנירים של 'דאבל ירושלמי' שמתקיימים ברחבי העיר משחקים שש בש בלבד, בחנות של איובי ובבתי הקפה במוריסטן, רואים גם גרסאות אחרות של המשחק, כמו 31, מחבוסה ומג'נונה. לכל משחק חוקים מעט שונים ויחס שונה של מזל וטקטיקה.
"בשבוע הבא אני נוסע לאליפות העולם במונטה קרלו", מספר הדי גולדשמידט. "אני חייב לראות במו עיניי איך זה נראה. ייתכן שנזמין לגמר של 'דאבל ירושלמי' השנה את אלוף העולם בשש בש. מדובר באנשים שזה כל מה שהם עושים: משחקים שש בש לפרנסתם. יושבים, קוראים ספרים, עוברים על מהלכים ועל עמדות ומתכוננים כמו לפסיכומטרי. ראית למשל את הסרט על פלאפל? לא? אתה חייב".
אם אתם רוצים להבין במה מדובר, ועד כמה קהל הלקוחות של עזמי מונה בעצם מיליוני מכורים בכל רחבי העולם, מומלץ גם לכם לראות את הסרט הנפלא של בן בכר על מיכאל נתנזון, הידוע בכינוי פלאפל. פלאפל היה שחמטאי בינוני שהפך תוך שנתיים לשחקן השש בש המקצועי הטוב בעולם. בקהילת השש בש המקצועי כולם מכירים את פלאפל ורואים בו גורו, והוא לא מכיר שום דבר חוץ משש בש.
כמו המחשב 'כחול עמוק' בשחמט, יש לשש בש תוכנה שנקראת סנואי. סנואי היא האלוהים של המשחק, והיא קבעה שפלאפל הוא נומרו אונו - כי בכל הטלה הוא יבחר במסע הנכון ביותר. מכאן נולד אצל מעריציו הכינוי "קומפיוטר בריין" (מוח מחשב) - זה שזוכר כל מהלך במשחק.
עמדי: "דאבל ירושלמי נולד בעקבות מיזם אחר שייסדנו, בשם 'פשוט שרים', שבמסגרתו נפגשים יהודים וערבים לערבי שירה עם אמנים משני העמים. בשלב מסוים הרגשנו שזה אמנם נחמד, אבל לא מתקיים קשר אמיתי. רצינו שתהיה יותר אינטראקציה, יותר הזדמנות לפגוש את צד השני ולהכיר אותו"
"שש בש הוא בדיוק כמו שחמט", אומר פלאפל בסרט. "צריך תמיד לעשות את המסע הכי נכון". זהו סרט על החיים דרך המשחק. אתה צריך להיות טוב, ללמוד, להתמקצע, להעמיק, להקדיש למשחק ימים ואפילו שנים מהחיים שלך. כדי להרוויח אתה חייב להיות טוב יותר מהיריב, וכדי להתפרנס מזה אתה צריך להיות הרבה יותר טוב מהרבה יריבים. כמו ספורטאי, כמו גלדיאטור - זה או אתה או הוא, וזה חייב להיות אתה".
יש דאבל
פלאפל ושחקנים מקצוענים אחרים ברמתו לא הגיעו לאליפות ברובע הנוצרי, שנערכה בקומה השנייה רחבת הידיים של היכל השש בש של עזמי ביום רביעי שעבר, כך שהאווירה הייתה רגועה וידידותית, כמובן בעיקר בין המשחקים. הטורניר עצמו הוא חלק מסדרת אירועים שהרשות לפיתוח ירושלים עורכת בעיר העתיקה. קהל המשתתפים התחלק בשווה בין יהודים לערבים והפתיעה לרעה ההשתתפות המעטה של נשים בטורניר.
"אני דווקא לא מופתע", אומר איובי מניסיונו הפרטי בלבד. "לנשים אין סבלנות, ולשש בש דרושה המון סבלנות".
אתה לא באמת יכול להגיד את זה על נשים.
"האמת היא שאני אומר את זה בעיקר על אשתי", הוא צוחק. "אני זוכר שבזמן האינתיפאדה, כשהחנויות היו סגורות והיינו חייבים להישאר בבית, יום אחד השתעממתי וניסיתי ללמד את אשתי לשחק איתי שש בש. אחרי כמה ניסיונות היא התייאשה והלכה".
התמונה של זוגות יהודים וערבים חובשי כיפה או כאפייה, יושבים זה מול זה ומשחקים שש בש, היתה מחזה יפה ואופטימי מאין כמותו. אנשי 'דאבל ירושלמי' דאגו גם לכיבוד קל בדמות תה וקפה, ולאתנחתא מוזיקלית עם להקת 'צעדים' ממזרח ירושלים. "תן לסוחרים לנהל את העולם ותראה שלא יהיו מלחמות", נאנח איובי בהנאה למראה המחזה האידילי הזה. "תראה איזה יופי. הממשלות אשמות בכל הבלגן שיש, וגם אתם".
אנחנו?
"אתם. התקשורת, העיתונים, הפייסבוק. כל דבר כותבים ומנפחים, על כל דבר מוסיפים פלפל כדי שיהיה שורף יותר".
אז שש בש יכול להביא שלום?
"ברור. אז מי יביא שלום? הפוליטיקאים? בשש בש אין פוליטיקה. אתה נפגש עם אדם, לא חשוב אם הוא יהודי או ערבי, ומשחק איתו".
וזה בדיוק מה שחשבו עמדי, גולדשמיט וזקי ג'מאל מעמותת 'כולנא ירושלים', כשיזמו את פרויקט 'דאבל ירושלמי' לפני כשנה. "דאבל ירושלמי נולד בעקבות מיזם אחר שייסדנו, בשם 'פשוט שרים', שבמסגרתו נפגשים יהודים וערבים לערבי שירה יהודית וערבית עם אמנים משני העמים", אומר עמדי. "בשלב מסוים הרגשנו שזה אמנם נחמד, אבל לא מתקיים קשר אמיתי. רצינו שתהיה יותר אינטראקציה, יותר הזדמנות לפגוש את צד השני ולהכיר אותו".
אליפות הרובע
בחודשים האחרונים התקיימו בשכונות ירושלים השונות, ביניהן בית חנינא ובית צפאפה הערביות ותלפיות ושוק מחנה יהודה בצד היהודי של העיר, תחרויות שארגנו אנשי 'דאבל ירושלמי'. בסופן ייקבעו העולים לגמר הגדול שיתקיים באמצע אוגוסט מול חומות העיר העתיקה.
ככל שנקפו הדקות והצטמצם מספר המתחרים באליפות השש בש של הרובע הנוצרי, בקומה השנייה של היכל השש בש, הלך והתברר שלגמר עומד לעלות מועמד לא צפוי, דרורי יהושע. מי שהיה מנהל חטיבת הביניים של בית הספר הרטמן כשעמדי וגולשמידט למדו בו, הוא בהחלט לא שחקן השש בש הטיפוסי שהייתם מצפים לראות באליפות.
בעצם הוא לא שחקן שש בש טיפוסי. נקודה. מחנך ומורה לתלמוד במסגרות החינוך של מכון שלום הרטמן, ממקימי 'ממזרח שמש' ב'כל ישראל חברים', מנחה ומלווה בקהילות 'כל ישראל חברים'. אבל לשש בש יש חוקים משלו ויהושע מדגים את זה כשהוא מנצח בדרך לגמר את סלמן סוליימה, שרק שבועיים קודם לכן זכה באליפות בית צפאפה. "אני משחק מאז שהייתי ילד בשכונת הכורדים", צוחק יהושע, "שש בש היה עבורי תמיד מעבר למשחק. זה היה כרטיס הכניסה שלי לעולם המבוגרים. שש בש הוא דרך נהדרת להגשים את הדו־קיום. אני גאה שהבוגרים שלנו אחראים על הפרויקט הזה".
מה בשש בש עושה את זה?
"אני סבור שמדובר כאן במכנה המשותף הכי בולט בינינו, במזרח התיכון ובירושלים. הרי כולם אוהבים לשחק שש בש והמחיצות נופלות במשחק הזה. יש בו משהו משחרר והכללים ברורים מאוד. לצערי, כמו כל פולקלור מדובר במשחק שהתרבות הגבוהה נוטה לזלזל בו שלא בצדק. נוצרה לו תדמית מסוימת שהיא נחותה, וזה אמור להיות בדיוק להיפך. זה משחק מאוד אינטליגנטי וחכם".
סלמן סליימה בן ה־67 ממחנה הפליטים שועפאט לא מתרגש מהניצחון של יהושע עליו. "אני אנצח אותו כבר בגמר הגדול", מצהיר סליימה בביטחון של אדם שמערכת שש בש מקשטת את תמונת הווטסאפ שלו. "אני משחק שש בש משנת 1970 וראיתי כבר הכל. אני לא מתרגש מהפסד מקרי".
יהושע, הניצחון שינה משהו בחייך?
"זה משהו שבטוח ייכנס לקורות החיים שלי", הוא אומר בחיוך רחב. "זה באמת אחד ההישגים הכי גדולים שלי, גם כי ניצחתי בדרך את אלוף בית צפאפה. שגיתי קצת בגלל ההתרגשות, אבל קיבלתי המון תמיכה מהחבר'ה".
מתרגש לקראת הגמר?
"ברור. אני בונה את כל חופשת הקיץ שלי סביב הגמר הזה".
עזמי, עמדי וגודשטמיט. חולמים על
שש שש | צילום: רפי קוץ
הזוכים בטורניר. "יש משהו משחרר והכללים מאוד ברורים"
מתרכזים ומשחקים. "ללמוד להתמקצע, להעמיק"
שולחן המשחקים המיוחד. שווה מאה אלף שקל | צילום: שבי עמדי
צילום: יונתן קלימי ודוד יעקובובזה
