מתחם הספורט בבית הספר בויאר היה השבוע שונה מהרגיל. התלמידים עם החולצות הירוקות אמנם רצו והתאמנו כהרגלם, אך משהו, או יותר נכון מישהו, היה חסר. אחרי 31 שנים, שנת הלימודים הנוכחית בתיכון הירושלמי נפתחה ללא יורם מנחם, מורה הספורט המיתולוגי של מוסד החינוך, ואולי בעצם של ירושלים כולה.
הסיבה הלא תיאמן לפיטורים: "את יפה ומושכת"
גן עם 'שירותים מיוחדים': 2 אסלות, בלי הפרדה
"היום נפרדתי מבויאר לאחר 31 שנות הוראה מרתקות וכל כך מהנות", כתב מנחם בפוסט הפרידה שלו שפרסם בפייסבוק. "הקו המשותף שפגשתי לאורך השנים היה איכות התלמידים: הצנועים, הערכיים, בעלי המוטיבציה הגבוהה והשואפים למצוינות. זאת היתה זכות גדולה ללמד אתכם ולספוג מכם כל כך הרבה ערכים ותובנות. אני יוצא לדרך חדשה בתחושה שקיבלתי מהמוסד המדהים הזה הרבה יותר משנתתי".
ברזומה של מנחם יש יותר מ־6,000 בוגרות ובוגרים, קרוב ל־50 אלף שעות הוראה וזכויות יוצרים על עשרות משפטי מחץ לחיים. "מורה לחינוך גופני הוא הדמות הכי חשובה בבית ספר", הוא קובע נחרצות בריאיון פרידה מיוחד. "המחברות של הפיסיקה, ההיסטוריה והכימיה הולכות לבוידם, אבל לגוף יש עוד עשרות שנים של תחזוקה".
ערכים דרך הספורט
"אדם לא אמור להחמיא לעצמו", פותח מנחם את הריאיון, "ואני לא מתכוון להתחיל בזה עכשיו, אבל כשפתחתי את הפייסבוק וראיתי את מאות התגובות של תלמידים שלי לשעבר, את הרגשות שהפרישה שלי עוררה באנשים שהם היום הורים לילדים, מנכ"לים של חברות גדולות או אנשי ציבור בכירים, הייתי צריך לתפוס את עצמי כדי להבין שזה אמיתי".
מנחם לא מסתיר התרגשותו מצונאמי התגובות לפוסט הפרישה שלו. "לא האמנתי שככה נגעתי באנשים", הוא מודה. "ב-31 השנים שהייתי בבויאר לרגע לא אמרתי או עשיתי משהו מתוך מחשבה של 'מה יגידו עליי' - רק ניסיתי לתת לתלמידים כלים לחיים. השיטפון של התגובות שאני מקבל בימים האחרונים מעיד שכנראה בכל זאת עשיתי משהו נכון".
את ימיו הראשונים כמורה לחינוך גופני בבית הספר מנחם זוכר היטב. "ב-1985, כשהייתי רק בן 24, בוגר תואר לחינוך גופני בוינגייט, נכנסתי לראיון אצל צבי גלאון, מנהל בית הספר באותם ימים. הוא נתן לי חוברת שהיה כתוב עליה 'נפש בריאה בגוף בריא' ואמר לי שמבחינת בית הספר זו לא רק סיסמא על דף אלא דרך חיים, והוא מצפה ממני לצקת לתוכה תוכן. הוא נתן לי חיבוק גדול, ומאז, במשך יותר משלושה עשורים, כל ראשון בספטמבר היה בשבילי חגיגה".
מנחם נחשב בעיני דורות של ירושלמים לאגדה, אך מסתבר כי גם למורה המיתולוגי ישנן דמויות מהן שאב השראה והיוו עבורו, בתחילת דרכו כמורה, מודל להערצה ולחיקוי. "בגיל 6 חלמתי להיות צנחן ומורה לספורט – ולשמחתי הגשמתי את שני החלומות, בעיקר בזכות שני אנשים", מספר מנחם. "הראשון זה חיים, המורה של בבית הספר 'אגרון' שהיה זה שהעניק לי את האהבה המדהימה לספורט, והשני זה מקסים, שהיה המורה לחינוך גופני בבויאר כשהגעתי לבית הספר. הוא המנטור שלי לחיים, האדם הכי חשוב שהכרתי בחיי אחרי ההורים שלי. הוא הכניס בי, צבר ממוצא מרוקאי, את הנוקשות הרוסית, את התובנה הכי בסיסית שמשמעת היא הערובה, בה' הידיעה, להצלחה".
אתה מודע לעובדה שיצא לך שם של מורה שלא מתעסקים איתו.
"בהחלט. אצלי שיעור חינוך גופני זה דבר קדוש. אני דורש מהתלמידים לעבוד קשה, להיות ממושמעים ולשמור על החוקים. ילד מאחר – לא משתתף בשיעור. מי שמחסיר שיעור – מחויב להשלים אותו. מי שברח באמצע שיעור – מיד שלילי בתעודה. אלו המקלות. מצד שני יש גם גזרים. מי שהולך לחוג ספורטיבי מחוץ לבית הספר – מקבל בונוס, כך גם מי שגורם להורים שלו להפסיק לעשן, מוריד את הקולה מהשולחן בארוחת שישי בערב או סוחב איתו את אמא או אבא למרוץ. הכל נובע מההבנה וההכרה שהתפקיד החשוב ביותר שלי הוא להשתמש בספורט כדי להקנות ערכים אנושיים בסיסיים".
כשמנחם שומע על מורים לספורט שנותנים לתלמידים כדור והופכים את שיעור החינוך הגופני לסוג של 'שיעור חופשי', הוא זועם. "זה מרתיח אותי", הוא אומר. "יש מורים לחינוך גופני שאוהבים להיות ראש קטן ושאף אחד לא מפקח עליהם. זה חלק מהעובדה שאין בישראל תרבות ספורט. עצוב, אבל נכון. הם לא מבינים שמורה לחינוך גופני הוא הדמות הכי חשובה בבית ספר. אחרי 40 שעות מול תלמידים כל שבוע אני יכול לנתח אינטליגנציה של הגוף. זיהיתי תלמידים עם נטיות להתאבדות או בנות שסובלות מאנורקסיה. מורה לספרות או למתמטיקה יכול לעמוד מול כיתה שלוש שעות, ורק אם הוא מוציא תלמיד החוצה הוא רואה שהוא צולע. אני יכול להסתכל על מישהו שרץ בים ולדעת מה מטריד אותו בחיים".
הרגשת שבית הספר חולק איתך את תפיסת העולם הזו?
"בהחלט. מגיע להנהלת בויאר ולצוות המורים קרדיט ענק. הם הבינו שאנחנו, המורים לחינו
