ליל סדר ראשון בלי הבן: בטי וגבריאלה לא מסוגלות לציין את החג בביתן, נחמה החליטה שכל המשפחה תחגוג יחד, אורנה נזכרת בפרחים מפסח קודם, הכסא הריק לא נותן מנוח לעליזה ואצל איריס היו אמורים לציין יום הולדת לתאומים אבל עכשיו אחד מהם יישאר בן 23 לעד. אמהות ירושלמיות ששכלו את הבן ב"חרבות ברזל" מספרות על ההרגשה המטלטלת בחג הכי משפחתי וחושפות את המתכון שהילד הכי אהב לאכול בחג.
לחגוג מתוך אחדות
רוחמה, אמא של יוסי ז״ל
"אין לי ברירה את פסח אני אחגוג עם עצב, כאב ודמעות לצד שמחה. כמו שחגגנו את פורים", אומרת רוחמה הרשקוביץ, אמו של רס"מ במיל' יוסי הרשקוביץ, לוחם בגדוד 697 שבחטיבה 551 שנפל בגיל 44.
הרשקוביץ היה מנהל בית ספר פלך בנים בעיר והוא הניח אחריו אישה וחמישה ילדים. "אני ברגשות מעורבים. יוסי היה דומיננטי בבית", מספרת רוחמה. "בפסח אהב להתחפש לאליהו הנביא והיה מגיע עם הילדים שלו שהם מחופשים לעם ישראל ביציאת מצרים. הוא היה מכין חידונים לפסח ועשה המון שמחה בבית לכולנו.
"השנה אנחנו חוגגים באולם ברחוב ש"י עגנון. כל הילדים יבואו לשם ויש לנו חברים שנתנו לנו דירות להתארח בהן. אני בוכה ומתגעגעת. קשה להכיל את זה שיוסי לא יהיה. הוא מאוד אהב את פסח. הוא אכל ללא גלוטן ואנחנו קונים את המצות ללא גלוטן גם השנה בשבילו. תמיד בפסח אנחנו עושים טיול של המשפחה המורחבת בטבע ויוסי היה המדריך. גם השנה נעשה את זה והילדים הם שינהלו את הטיול. כי יוסי איננו".
לדבריה, בימים אלה כולם מגויסים להמשיך את צוואתו של בנה. "הוא כאב מאוד את מה שקרה ביום כיפור בכיכר דיזינגוף ואת הפילוג בעם הוא כאב באופן בלתי רגיל. כמנהל בית ספר רצה לעשות משהו עם התלמידים כדי לאחד את עם ישראל ובחר להנציח את אמיר חן ז"ל, הסייר של עיריית תל אביב שנרצח בפיגוע בדיזינגוף כשחתר למגע. המעשה שלו נגע לליבו של יוסי והוא פנה להוריו שהתגוררו בקיבוץ רעים, דיבר איתם ושאל אם הם מוכנים שהוא יכניס ספר תורה לזכרו. הוריו של אמיר התרגשו ואמרו שהם ישתתפו במיזם ואז הוא התחיל והתלמידים מכרו בקבוקים ואספו כסף. יוסי העלה את הרעיון והתחיל אבל לא הספיק להוציא אותו לפועל ואנחנו הגשמנו את הרצון שלו. יוסי הבטיח ואנחנו מקיימים. מאז שיוסי נהרג בבית הספר פועלים למען זה וספר התורה יוכנס לקיבוץ רעים על שמם של יוסי ואמיר. זו אחדות עם ישראל".
"תמיד השולחן
היה זורח"
עליזה, אמא של אלעד ז״ל
"הדחקנו את המחשבות על פסח עד לרגע האחרון", מודה עליזה, אמו של רס"ל אלעד ששון - לוחם ביחידת אגוז עוצבת קומנדו שהיה בן 21 בנופלו. "אנחנו נהיה בבית יחד עם המשפחה הגרעינית. האחים של אלעד רצו להתלכד יחד כל המשפחה".
אלעד ז"ל נפל ב-7 באוקטובר כאשר הוא וחבריו לצוות נקראו להציל את מוצב כיסופים מידי מחבלי החמאס שהשתלטו עליו. במשך שעות ארוכות הם נלחמו בגבורה תוך חירוף נפש, "מעטים מול רבים אכזרים עד נשימתם האחרונה כדי להציל את התצפיתניות ואת האזרחים שהתארחו בו", מספרת האם.
"אלעד היה ילד יפה תואר וצנוע. הוא חונן ביכולות ובכישרונות רבים. בזכות הסבלנות והתמדה הוא בנה את עצמו סביב גרעין מוצק של רצון עז וברור והקרין נוכחות שקטה ובוטחת. מגיל צעיר הוא גילה סקרנות בטבע האנושי וביופי הבריאה, אהב מוזיקה ולימד את עצמו לנגן על גיטרה חשמלית. הוא אהב קולנוע וספרות, בחר סרטים בקפדנות וארגון ערבי צפיה עם חברים. מגיל צעיר הוא קרא ספרי עיון. גם בזמן הפנוי המעט שהיה לו כחייל".
"אנחנו נוהגים לקרוא את ההגדה כל אחד בתורו ולעשות שמח. אלעד אהב את המשפחתיות, אהב תמיד את ימי שישי שכולנו יושבים לאכול יחד, לעשות קידוש ולדבר על פרשת השבוע. תמיד האחים הגדולים היו מגיעים והוא היה שואל כשהיה יוצא שבתות מי בא. היו אורחים וחברים של האורחים אצלנו, תמיד השולחן היה זורח ועכשיו אני בעיקר חושבת על הכיסא הריק".
עם התמונה מהחג האחרון
אורנה, אמא של נועם ז״ל
"בפסח האחרון נועם הגיע. הוא אפילו הספיק להסתפר ולקנות פרחים, הלך לעשות מצות, עזר בעסק המשפחתי וחזר אחר הצהריים. צילמנו אותו עם הפרחים. החג האחרון איתו היה כל כך שמח. הוא מאוד אוהב לאכול בשר ויום למחרת עשינו על האש והוא עמד על המנגל", נזכרת אורנה חבה אמו של סמ"ר נועם ז"ל. "נועם לא עשה הרבה חגים בבית כי הוא היה קרבי. השנה זה יהיה קשוח ועצוב. אני לא יודעת לדמיין את זה בלעדיו, כל יום בלעדיו זה חוסר ובחג עוד יותר".
נועם, בן למשפחת חבה עם המאפייה המפורסמת בשוק, היה בן הזקונים, "הוא היה הילד המפונק שכולם היו סביבו והעניקו לו חום ואהבה ללא גבולות, כולו שמחת חיים וחיוך כובש. היה לו לב ענק ומאחד, המון חברים הקיפו אותו. הוא ידע לכבד את ההורים ואת הסבא והסבתא. מתוך עזה הוא היה מתקשר כדי להרגיע. היו אומרים לו 'נועם, שמור על עצמך' והוא היה אומר 'אל תדאגו, אני שומר על עצמי וגם עליכם'. היה לו מורל גבוה גם שם בלב הלחימה. בגלל שהוא אוהב לאכול הוא היה מכין אוכל בבית: פסטות, מוקפץ, וגם שם בחנוכה הכין לחבר'ה ספינג', אורז, פיתות על המחבת, קובה טונה וקובה סלק. הוא היה ילד של אהבה, כל הזמן מחבק ומנשק. גם בגילו. הוא היה אוהד של בית"ר ירושלים ולא היה מפספס משחקים. גם מהצבא היה מגיע למשחקים".
לשולחן החג היא תגיש את המאכל שבנה הכי אהב בפסח, "בטוח אני אעשה את הכתף טלה עם כל הדברים הטובים. אני חושבת שאני אשאיר כיסא ריק סביב השולחן עבורו. כל הבית מלא תמונות שלו ותמיד שאנחנו אוכלים יש תמונה שמשקיפה בפינת אוכל. יהיה קשוח כי נועם הוא ילד עם המון שמחת חיים. תמיד חברים באים והולכים והוא הולך ובא ויש המון אקשן סביבו אז יהיה חוסר ענק".
שני כסאות ריקים
בטי, אמא של רועי ז"ל
"החג הזה יהיה מאוד קשה. מאוד", אומרת בטי, אמו של סמ"ר רועי דאוי ז"ל שנפל בקרב בצפון רצועת עזה ב-31.10 והוא בן 20 בלבד. "כשרועי יצא להילחם ב-7 באוקטובר ידעתי בתוכי שהוא לא חוזר. רועי נהרג חמישה ימים לפני יומולדת 21 ולפני שהוא נפל אספתי עבורו ברכות משחקני הפועל ומזמרים שהוא אהב שאיחלו לו מזל טוב. תוך כדי התחושה היתה חזקה ואמרתי לבחור שסייע לי שהברכה לא תגיע לרועי, הוא כעס אמר לי 'תפסיקי עם השטויות'".
בטי מספרת על קשר מיוחד בינה לבין בנה, "לפני שלוש שנים, רגע לפני הגיוס, רועי היה בבית ועזר לי בניקיונות לפסח. זה היה הפסח האחרון שהוא חגג איתנו בבית כי מאז הגיוס הוא היה בכל החגים בצבא", היא מספרת ומראה תמונות של בנה המחויך מקרצף את הבית. "רועי אהב כל חג ומאוד התחבר לאוכל. אני והבת שלי אוהבות לבשל ורועי אהב לאכול. הוא יה מגיע בשישי בבוקר עם ארגז הכביסה ומיד טועם מהסירים, לא מוותר על שום דבר".
על ההחלטה איך לחגוג השנה את פסח התחושות היו מעורבות, "אני לא הסכמתי לחגוג את פסח אצלנו בבית. מצד אחד, אם אני אעשה את החג אני לא מסוגלת לבשל מצד שני, אני לא מסוגלת שיבואו לכאן. אז ביקשתי שזה יהיה אצל גיסתי", היא אומרת בכאב.
"גם לגבי זה עדיין יש לי סימני שאלה כשאני מדמיינת את עצמי יושבת עם 30-40 איש שכולם מרימים לחיים כשאצלי יהיו שני כיסאות ריקים – לאליהו הנביא והכיסא של רועי. "אני אכין דברים שרועי אהב. אנחנו נשחזר בפסח המון מנות שעשינו כל השנים, אבל קשה לי להגיד חג שמח. אני לא שמחה".
יום הולדת עצוב
איריס, אמא של רועי
חג הפסח עבור משפחת נהרי יהיה לא פשוט מכיוון שבחג שני חל יום ההולדת של בנם, סרן רועי נהרי ז"ל, מפקד מחלקה בצנחנים שנפל ב-9 באוקטובר. הוא אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-24.
"רועי הוא אח תאום לבר, הוא נולד ראשון בהפרש של 13 דקות", מספרת האם איריס. "רועי היה יפה כלפי חוץ וכלפי פנים, לאורך כל הילדות שלו היו אומרים כמה הוא יפה. ילד עם לב ענק ונתינה רגיש, מצד אחד כל העולם עליו ומצד שני חברתי עם שקט פנימי, היה מוביל ומנהיג והיה עם היום חכם, צנוע, רציני ואחראי, היו לו גבולות פנימיים שלו.
"היה לו קשר מאוד מיוחד עם התאום שלו ועם שני אחיו הקטנים. הוא היה אח בכור במלוא מובן המילה ואני כאמא יכולתי להתייעץ ולדבר איתו. זו היתה מתנה לגדל אותו היתה לי זכות".
רועי ז"ל למד ביסודי בעין הרים ובתיכון בבויאר ושיחק כדורסל בהפועל ראשון, "כשהתחילו לדבר על הגיוס הוא החליט שהוא קרבי. הוא עשה גיבוש צנחנים ופרק את הכתף והלכתי איתו לרופא שאמר לו 'אתה לא תוכל להיות קרבי'. הוא היה מבואס והתלבט ואמר 'אין מצב'. אחרי שנה של ניתוח ושיקום הוא התגייס לצנחנים, בר התגייס לפניו במרץ ורועי באוגוסט ושניהם התגייסו לצנחנים ועברו לקצונה שנהם בגדוד 202".
"אני לא חושבת שאני אחגוג השנה", היא אומרת. "בשנים קודמות היינו חוגגים שנה עם המשפחה של רונן ושנה עם המשפחה שלי, אני מודה שהמשפחה ניסו לשכנע אותי לנסוע למדבר אם זה היה תלוי בי הייתי נוסעת אבל הילדים שלי אמרו שהם לא מוכנים להיפגש עם המשפחה המורחבת, הם לא רוצים לחגוג. חודש לאחר שרועי נהרג אבי נפטר. החג בלעדיו זה קשוח כי זה גם יום ההולדת שלו. נעשה ביומולדת טיול לזכרו, טיול הליכה באיזור המושב או בהר איתן עם החברים והמשפחה".
נחמה בנכדה הקטנה
גבריאלה, אמא של דוד ז״ל
"עוד לא החלטתי איך אני אחגוג", אומרת גבריאלה, אמו של רס"ן דוד שקורי ז"ל, סגן מפקד גדוד 601 בהנדסה הקרבית. "בבית שלי אני לא אחגוג. לא מסוגלת. עד היום בכל יום שישי יש כיסא שאני משאירה לדוד, עם כיפה וצלחת אבל בגלל שבפסח אני לא רוצה להיות בעצב אמרתי שבבית אני לא עושה".
כך או כך יציינו את החג כשזכרו של הבן יהיה נוכח מאוד, "תהיה הגדה לפסח עם התמונה של דוד והיא תהיה מונחת על הצלחת שלו, עם הכסא ריק והכיפה", מפרטת האם. "דוד הוא הבכור שלי, מלח הארץ, ילד פלא. הצטיין בכל מה שעשה מהגן", מספרת גבריאלה. "מגיל 6 עד סוף התיכון היה שחקן טניס מצטיין והשתתף בתחרויות בארץ ובחו"ל. אהוב על כולם, עם יכולות נתינה, צנוע. היו לו עיניים טובות ולא סתם הוא תרם את הקרניות שלו. אני נולדתי ב-7 בפברואר וקברתי אותו ב-7 בפברואר אומרים שדברים לא קורים סתם".
דוד, בן 30 בנופלו, שירת בצבא קבע. הוא נישא לדפנה ולזוג נולדה בת, יהלי, כיום בת שנה ושלושה חודשים, שאמנם עדיין צעירה מכדי לשיר את ארבע הקושיות אבל מהווה נחמה גדולה למשפחה.
לדברי גבריאלה מכיוון שבנה שירת בצבא תמיד היה ידוע אם יגיע לחג רק ברגע האחרון. השנה, למרבה הצער, איש כבר לא יחכה. "תמיד היה חשוב לנו לעשות משפחתי את החגים, וגם אם דוד היה חוגג עם המשפחה של אשתו היינו מגיעים אליהם. בימים האלה חוזרים אליי מאכלי חג שהוא אהב. את מרק הקניידלך הוא אהב מאוד והיה צוחק על המבטא שלי, לביבות תפוח אדמה. למרות העצב והכאב אנחנו אומרים תודה שיש את יהלי ויש המשכיות".
יהי זכרם ברוך
