זו היתה שנה לא פשוטה, שנה של מלחמה בה איבדה ירושלים עשרות מתושביה — אזרחים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון. יחד עם חדשות המלחמה, נאבקה העיר לנהל שגרה, גם תחת מצב החירום המתמשך.
מאבקים, אירועים, אנשים ויוזמות. הנה רשימה קטנה של האירועים היותר בולטים שסיקרנו השנה בעיר. ובואו נקווה שהשנה החדשה, תשפ״ה תהיה טובה יותר.
החג הכי שמח בצל המלחמה
ההתעקשות לקיים עדלאידע \\ מירב שלמה מלמד
בשיאה של מלחמת 'חרבות ברזל', בזמן שירושלים מתאבלת על נרצחיה, נופליה ושבוייה הנמקים בשביי החמאס, החליטה העירייה בצעד שעורר סערה שהכתה גלים בכל הארץ, לערוך קרנבל פורים ענק צוהל וססגוני. בעוד שחולון ותל אביב שמובילות בכל שננה חגיגות שמושכות אליהן מבקרים מכל רחבי הארץ החליטו לבטל, ההחלטה של עיר הבירה, שנחשפה לראשונה ב"ידיעות ירושלים", לחדש מסורת ישנה שהופסקה לפני שנים, דווקא בעיצומה של מלחמה ובעלות של מיליוני שקלים, נראתה לרבים כמו חוסר רגישות משווע.
בהתאם חטפה העירייה ביקורת מתושבים, ממשפחות חטופים וגם ממשפחות שכולות. 9,000 ירושלמים חתמו אפילו על עצומה שכינתה את האירוע "מופע אכזרי ופוצע של חוסר סולידריות".
מנגד, כמו כל דבר במחוזותינו בתקופה האחרונה, היו מי שדרשו לקיים את האירוע ולהראות לאויבים שלנו ששום דבר לא ישבור אותנו ושלמרות השבר אנחנו חיים, בועטים ורוקדים. אחרי מו"מ עם המתנגדים וסיכומים על הקדשת מקום לחללים והחטופים כמו גם מיתוג חדש לאירוע–תהלוכה במקום עדלאידע, המצעד צעד אבל הלקח נלמד. אירועי יום העצמאות כבר היו הרבה הרבה יותר סולידיים, כיאה לשנה שבה רבים איבדו את היקר להם מכל.
מירב שלמה מלמד
כל ישראל ערבים זה לזה
סיוע תושבים בהר הרצל \\ אבישג זוהר
אחרי חודשים ארוכים של תחושה כאילו אנו על סף מלחמת אזרחים, החודשים הראשונים של המלחמה הוציאו את הצד היפה והמאחד של העם. כל אחד עשה את מה שהוא יכול בצורה הטובה ביותר שלו. מאות מיזמים קמו ברחבי העיר ואלפי תושבים התנדבו לסייע ובעיקר להרגיש חלק. אחד המרגשים שהייתי עדה להם וזכיתי לסקר הוא מיזם 'מלווים בלוויות' אותו הקימו חוי ארנפלד מבית שמש וארגון 'נאווה', שגם בימים כתיקונם מסייע לאלמנות ולמשפחות השכול–ממש עכשיו ארנפלד והארגון מתכוננים לסעודות ראש השנה הדורות שאל שולחנם יסבו גם יתומים ואלמנות שנוספו למשפחת השכול.
רבים רבים מתושבי ירושלים והסביבה נהגו להגיע להר הרצל שראה מדי יום הלוויות רבות של חללי המלחמה ובהתנדבות גמורה חילקו לאבלים מים קרים, ספרי תהילים, כיפות ועוד. על הדרך הם השתתפו בהבאתם של גיבורי ישראל, אותם לא הכירו אישית, למנוחת עולמים. עבורי זו היתה שנה טעונה, לסקר את סיפורן של משפחות שכולות, של חיים קצרים כל כך שבאו אל קיצם ושל כאב גדול שנותר מאחור. מצד שני יש משהו במתיקות של העם שלנו שהוא נוגע ללב ובמיזמים האלה היתה נחמה שאנחנו יודעים להיות גם טובים זה לזה.
ביטחון עצמי
כיתות הכוננות החרדיות \\ אבישג זוהר
כתושבת רמות עד ממש לא מזמן, שכונה הסמוכה לקו התפר, מאורעות השבעה באוקטובר הכניסו אותי לחרדה קיומית, גדולה פי 2 לפחות מהרגילה. כמו רבים אחרים הייתי ערה לילות ארוכים. הגדלתי לעשות וישנתי בסלון עם בגדים ונעליים, מוכנה לקפוץ מכל רחש. כל כלב שנבח החריד אותי וגרם לי לתהות בחשש על מי הוא נובח.
ברמות כמו בשכונות חרדיות אחרות בעיר הגיבו באופן מפתיע מהר לאירועים והחליטו על הקמת כיתות כוננות שמורכבות מתושבי השכונה, אשר יפטרלו, יתנו מענה לכל חשש של אירוע ביטחוני ועל הדרך גם לאירועים פליליים. זו לא רק דרך טובה לגרום לתושבים תחושת ביטחון, אלא זה גם נתן תחושה שיש מי שהבינו שבמצב הקשה שנוצר עם גיוס מילואים מאסיבי וכמה חזיתות שבהם ישראל מתמודדת–אין מנוס מלקחת את יוזמת ההגנה לידיים.
לא שזה היה פשוט, בהתחלה התברר שאין מספיק תושבים בעלי רישיונות מתאימים לנשק בגלל אי השירות בצבא, אבל תוך זמן קצר גם זה הסתדר ומאז המלאכים של כיתות הכוננות עשו ועושים ככל יכולתם, מפטרלים, בולשים ומעדכנים את המשטרה, שלפעמים עושה יותר ולפעמים לא מספיק לצערנו.
בכלל, תחושת המעורבות ושותפות הגורל של הציבור החרדי עם שאר עם ישראל גדלה ובלטה לאחר הטבח הנורא בעוטף שהוכיח שהאויבים שלנו אינם מבדילים בינינו.
הקמת כיתות הכוננות, כמו גם ההתנדבות של חרדים רבים למאמץ בחזית ובעורף, הן צעדים בכיוון הנכון. כל שנותר עכשיו הוא לקוות שהפוליטיקה והציניות לא יפריעו כי זו לא קלישאה אלא אמת לאמיתה–רק ביחד ננצח.
בחירות תחת מלחמה
קואליציה מקיר לקיר \\ מירב שלמה מלמד
בפברואר 2023, בעיצומה של המלחמה המתחוללת בצפון ובדרום, רשם ראש עיריית ירושלים משה ליאון הישג בדמות ניצחון סוחף בבחירות עם 81.5% מהקולות. חברי מועצת העירייה, שעד אז לא תמיד עשו לו חיים קלים, יישרו קו עם רצון הבוחר וחרף האיומים לפני הבחירות עם מי יישבו ועם מי לא, התכנסו כולם לקואליציה רחבה.
כולם קיבלו כמובן תפקידים, בין אם בשכר ובין אם בתואר ובאחריות–מה שמוכיח שפוליטיקה זו אמנות וליאון עושה אותה נהדר. לא פחות מכך היתה זו ההבנה שחלחלה אצל רבים שישיבה באופוזיציה היא בעיקר לעשות הרבה רעש, אם יש כוח, וזהו. אין בה שום תועלת חוץ מלהעביר חמש שנים.
אלא שיש גם מפסידים–הציבור. מאז ההתכנסות לקואליציה מקיר לקיר חברי מועצה שנהגו להתייצב בחזית מאבקים, למחות, להעלות אותם לסדר היום הציבורי ולעיתים להצליח להניע את העירייה והעומד בראשה להזדרז ולפעול בעניינים, פשוט נאלמו דום. מתי בשנה האחרונה שמעתם את לורה ורטון, יוסי חביליו או אדיר שוורץ יוצאים בשצף קצף על משהו?
כך למשל, במשבר הצהרונים בחודש האחרון לא ראינו אף חבר מועצה מתגייס. לא ראינו אף אחד מהם זועק את זעקת מאות ההורים והילדים ההורים והילדים לא היה מי שיזעק את זעקתם. ספק גדול אם זה היה המצב לו היתה אופוזיציה.
גם את תפקיד יו"ר ועד הביקורת, שמאייש בדרך כלל חבר אופוזיציה, ממלא יו"ר נעם, עו"ד אלדד רבינוביץ, חבר בקואליציה בעצמו. אני תוהה כיצד אדם שאמור להיות חלק ממדיניות העירייה ולהצביע עימה יכול לבקר את התנהלותה.
לליאון עדיין נשאר כאב ראש אחד שמזכיר לו מעת לעת שהוא לא כל יכול, קוראים לו יוסי סעידוב, יו"ר מינהל גוננים (שאיננו חבר מועצה). בין השניים מתנהל כבר הרבה זמן, ובמיוחד לאורך השנה האחרונה, מאבק רווי יצרים. אבל במלחמה כמו במלחמה יש גם נפגעים וקרב הזה מי שמשלמים את המחיר הם התושבים והספקים. נו, לו רק היה בנמצא איזה חבר אופוזיציה שהיה יכול להתגייס לטובתם.
סרבנות החיסונים ומוות מיותר
מגיפת השעלת \\ יצחק טסלר
השנה האחרונה התחלקה אצלי בין מלחמה לשגרה. בצד של המלחמה עשיתי יותר מ-120 ימי מילואים. בצד השגרה היה סיקור ועריכת החדשות השוטפות, בהן מגיפת השעלת שהיכתה בירושלים והסביבה.
יש סיפורים שכעיתונאי שוברים את המחסום בין מקצועי לאישי. כך הרגשתי כשפורסם ששלושה תינוקות נפטרו משעלת. רבים חלו, אבל פעם אחר פעם הופתעתי לגלות דוחות של משרד הבריאות ושל הכנסת אשר חשפו את ההתנהגות חסרת האחריות של הקיצונים-החרדים בירושלים ובית שמש, אשר מתנגדים לחיסונים.
נכון, הבעיה לא התחילה היום. כשהקורונה השתוללה, כמות הקשישים החרדים שמתו אז היתה גדולה פי ארבעה בהשוואה לבני גילם החילונים. במגזר טענו שזה לא בגלל הסירוב להתחסן או ההתעקשות לקיים תפילות בבתי כנסת סגורים, אלא בגלל הצפיפות וחוסר הסברה. הפעם, כשרק התחילו הסימנים על מגיפת השעלת, משרד הבריאות ביצע קמפיין הסברה ייעודי למגזר החרדי, בירושלים ובית שמש, שהוביל לירידה בתחלואה. אלא שממש השבוע התברר שבהמשך חלה ירידה במאמצי ההסברה וכעת יש חשש מפני גלי הדבקה נוספים.
נכון גם שמתנגדי חיסונים יש בפרדס חנה ובעוד מגזרים ומקומות, ושרוב הציבור החרדי בירושלים מקפיד לחסן את הילדים. ועדיין, העובדה שיש קבוצה של אלפי קיצונים-חרדים, שנהנים מכל הזכויות, אבל במקביל מסרבים להתגייס לצה"ל ואפילו לחסן את ילדיהם, פשוט מקוממת ומרגיזה. הסירוב לחסן מרגיז מכולם, מכיוון שהסרבנים לא מסכנים רק את ילדיהם חסרי הישע שעבורם מחליטים הוריהם, אלא גם תינוקות ופעוטות שאסור להם לקבל חיסון מסיבות רפואיות שונות, ולא יכולים ליהנות מיתרונות "חיסון העדר". וכאשר נגרם מוות שניתן היה למנוע, זה מקומם אפילו יותר.
התאמה מהירה לכאוס
ההתגייסות של בעלי העסקים \\ חנית ריקן
שנת מלחמת 'חרבות ברזל' בכל הקשור לעסקים היתה דרמטית. ירושלים, עיר שהתיירות היא נדבך גדול מכלכלתה היומיומית, נעצרה בשבעה באוקטובר, הוכתה תדהמה למשך יומיים-שלושה, אבל הצליחה לעכל מהר מאוד את המתרחש והתאימה את עצמה בתוך ימים לכאוס שהתחולל. עשרות עסקים מקומיים, במיוחד בתחום ההסעדה, פתחו את המקררים ולקחו חלק בהכנת וחלוקת מזון לחיילים בשטח, לאבלים שישבו שבעה, למשפחות שסעדו את יקיריהן הפצועים בבתי החולים ולמפונים שמצאו בעיר הקודש מקלט.
ההתגייסות לא היתה במקרה, הרצון לתת היה עצום, "סוכות זה החג הכי חזק שלנו וביום של אחרי שמחת תורה המקררים היו מלאים", סיפר רמי כהן הבעלים של 'פיורי' במתחם התחנה, "אמרתי לעצמי שכל האוכל הזה לא יכול להישאר כאן ככה סתם. אני לא מגוייס למילואים ולכן התחלנו חמ"ל שהתעצם והתעצם למשך חודשים בתוך המלחמה. האמת שגם היום עדיין יש ביקושים ואנחנו מנסים לעזור כמה שאנחנו יכולים".
גם עסקים מקומיים בכל התחומים נתנו יד למאמץ, סידרתי גבות לעשרות נשים מפונות", סיפר יונתן דוד, הבעלים של 'פרידה בר גבות' בקניון מלחה, "עשינו להן טיפולים שונים בלי לקחת כסף כי הבנו את גודל השעה. היום אנחנו רואים את אותן נשים חזקות יותר ויוצרות מציאות שונה להן ולמשפחות שלהן".
למרות השגרה היחסית, מצבן של רוב העסקים עדיין לא חזר לקדמותו. במסעדות מדברים על ירידה של 20-30 אחוז בהכנסות, בעיקר בגלל חסרונם של תיירי החוץ. בקניונים מדווחים על ירידה של שליש במחזור. למרות זאת, לעומת ערים אחרות שבהן מסעדות למשל, בהן ותיקות ויוקרתיות, סגרו את שעריהן, ירושלים הצליחה להרים את הראש מעל המים.
תרמו לכך התגובה המהירה של בעלי העסקים, אבל גם המהלך המבריק של קמפיין ויצירת אירועים מתאימים שעודדו את הישראלים שהשמיים נסגרו עבורם לבחור בחופשה בבירה–הרוח הירושלמית האיתנה שוב ניצחה.
פרידה מאיש ירושלים
מותו הפתאומי של נשיא \\ קותי פונדמינסקי
לכתוב על שי דורון ז"ל, נשיא הקרן לירושלים, בלשון עבר נראה לי משונה. לא היינו חברים אישיים, אבל היתה לנו היכרות ארוכת שנים סביב היוזמות שקידם לטובת עיר הבירה. שנים ארוכות הוא ניהל את גן החיות התנכ"י, כאילו נולד והוכשר לתפקיד הזה. הוא אהב את הגן בכל ליבו, טיפח וקידם אותו והציב אותו כאטרקציה מובילה בארץ עם מספר המבקרים הגדול ביותר בשנה.
גם האקווריום היה בייבי של דורון. אמנם היו שם לא מעט קשיי לידה ואתגרים, דחיות בלוחות הזמנים, עיכובים מוצדקים ולא מוצדקים. כך למשל חלק מהדגים לא האקלמו ומתו, אבל בסוף הכל סודר ונפתח אקווריום מרשים, ברמה בינלאומית.
המינוי שלו לנשיא קרן ירושלים היה די מפתיע. למרות שדורון כבר היה בעל ניסיון בגיוס תרומות מחו"ל, רבים תהו האם האיש הלא מעונב יצליח לתפקיד הייצוגי.
שי, שבימי גן החיות העליזים העדיף לא להחזיק טלפון נייד, נאלץ להתפשר עבור התפקיד הרשמי החדש שדרש ממנו להיות זמין מסביב לשעון. היה לו קל לשכנע את התורמים מארה"ב, לונדון ואירופה בחשיבות המיזמים הירושלמים כי הוא אהב והכיר את הפרוייקטים מהשטח בצורה בלתי אמצעית.
הוא גם אהב לבקר במקומות אותם הקרן סייעה להקים ולהתרשם במו עיניו איך המיזם עובד ולבדוק במה ניתן לשפר. לעיתים הוא היה מוציא את כל המשרד לישיבה בחוץ. פעם אחת, לגמרי במקרה, הצטלבו דרכנו ב'קפה א.מ.ש' בבית הצייר, מתחת לגלריה ששיפצה הקרן ברחוב כ"ט בנובמבר. דורון ניהל בחצר הפנימית ישיבה עם כמה מאנשי משרדו. נופפנו אחד לשני לשלום בחיוך אבל אחרי רגע הוא אמר לצוותו, חצי בצחוק חצי ברצינות: 'בואו נעשה הפסקה קטנה, אתם הרי לא רוצים שכל התוכניות שלנו יפורסמו בשישי הקרוב ב"ידיעות ירושלים"'.
שי אהב את העיר בכל נימי נפשו. חייו אמנם הסתיימו בלונדון האפורה והמרוחקת, אבל יש נחמה בידיעה שזה קרה בזמן שעסק עד לרגע האחרון בפעילות למען ירושלים שלו.
נשארים בבית
הסגירה של אברהם הוסטל \\ קותי פונדמינסקי
במהלך שנה של מלחמה, כל ענפי הכלכלה והמשק בארץ חטפו מכה קשה, אבל מי שחטף הכי חזק היה ענף התיירות. חברות התעופה עצרו טיסות לשבועות ארוכים, התיירים מחו"ל שקיבלו ברשתות הזרות דיווחים דרמטיים (לפעמים קצת יותר מדי) העדיפו לחפש יעדים אחרים וגם תיירות הפנים היתה בעיקרה של מפונים מצפון ומדרום שבמידה רבה הצילו את בתי המלון מקריסה.
אבל לא מזלם של כולם שפר עליהם. בחודש יוני הודיעו ברשת המלונות 'אברהם הוסטל' שלנוכח המצב החליטו באופן זמני לסגור את המלון הירושלמי. המלון, שממוקם מאחורי כיכר הדוידקה, נפתח בשנת 2010 והיה למעשה המלון הראשון של הרשת המקורית שכיום פועלת גם בתל אביב ובאילת.
לי אישית עצוב קצת שדווקא הרשת הצעירה והרעננה הזו נאלצה לסגור את שעריה בעיר. מדובר ברשת שהפכה את בתי המלון שלה למקוריים ואיכותיים. הם כיוונו לתיירות עממית במחירים הוגנים–דבר ששוק המלונות בעיר משווע אליו.
כולי תקווה שהסגירה היא אכן זמנית ו"אברהם הוסטל" תחזור ותפעיל את המלון שלה בבירה, ובכלל שירושלים תחזור לתפוס את מקומה כעיר מלאה בתיירים מכל הסוגים והמינים.
מים סוערים
פתיחת הבריכה בהר חומה \\ רועי אלמן
בריכה אחת קטנה בירושלים זכתה במהלך השנה החולפת לשורה של כתבות בכלי תקשורת ארציים. כנראה שרק בעיר הבירה דבר כזה יכול לקרות, אבל כל הקרדיט כולו שייך למנהלת הקהילתי של שכונת הר חומה, שבחר לצאת למלחמה שהתוצאות שלה ידועות מראש.
בנית הבריכה החדשה בהר חומה הסתיימה כבר לפני שלוש שנים. אך עם פתיחתה, קיבלה הנהלת המינהל של השכונה החלטה שהבריכה תהיה סגורה בשבת – זאת למרות שהר חומה נחשבת לשכונה פלורליסטית בה מתגוררות אלפי משפחות חילוניות לצד משפחות דתיות ולמרות כי בירושלים קיים ססטוס קוו על פיו בריכות ציבוריות בעיר פתוחות בשבת.
במקום להתייצב לצדם של התושבים, עיריית ירושלים בחרה להישאר בצד ולהימנע מלהתערב – למרות שמדובר בבריכה ציבורית ששייכת לה. הציבור הפלורליסטי של השכונה יצא למאבק בהובלתו של סגן ראש העירייה יוסי חביליו, עורך דין במקצועו.
הנושא כצפוי עבר לבית המשפט, שם המנהל הקהילתי בחר להגן על ההחלטה שלו בטענה כי "אווירת השבת בשכונה מחייבת להימנע מפתיחת הבריכה בשבת וכי התושבים המעוניינים בשירותים מסוג זה יכולים לקבל מענה בשכונות אחרות בירושלים שבהן יש בריכות פתוחות״.
בינואר 2024 דחה בית המשפט העליון את העמדה הזו וקבע כי הבריכה בהר חומה תהיה פתוחה גם בימי שבת. "פעילות בריכות בשבת היא מציאות נתונה בשכונות מגורים בירושלים, לרבות כאלה שבהן מתגוררת גם אוכלוסייה דתית", כתבו שופטי העליון.
מעבר לתבוסה הידועה מראש שנחלה הנהלת המינהל, ההחלטה לצאת למאבק המיותר הזה בזבזה משאבים של המינהל עצמו ומעבר לכל – פגעה בתושבי השכונה שנאלצו לחכות שנים עד שיוכלו לעשות שימוש בבריכה שעמדה ריקה ללא סיבה.
חיים חדשים למרות הכל
לי פישמן אמא בגיל 53 \\ ידידה פרץ
בהתחלה הפוסט שפרסמה לי פישמן על הולדת בתה עבר לי ביעף למעלה בפיד. לקח עוד רגע עד שנפל האסימון, "מה זה היה?", מלמלתי לעצמי וגללתי אחורה. התמלאתי התרגשות. בגיל 53, זמרת הבית הלא רשמית של בית"ר ירושלים ילדה בת בכורה! "הו, זה סיפור!", חשבתי בהתלהבות.
כל הריון וכל ילד שנולד הוא נס, אבל החשיפה למסע המפרך בן עשור כמעט שעברה פישמן, עד שהגיעה למרבה השמחה לאמהות המיוחלת - עבורי זה היה הרבה יותר מעוד כותרת ושער. כי הסיפור של לי הוא סיפורן של נשים וזוגות רבים.
ישראל היא מדינה שמעודדת ילודה, משפחות גדולות הן אידיאל עבור רבים ואנשים מרגישים מאוד בנוח לשאול "נו, מה עם ילדים?", פעמים רבים בלי לדעת מה הם עוברים.
מהמפגש הפרטי שלי עם המחלקה לפוריות והפריה חוץ גופית אני זוכרת בעיקר את הנשים והזוגות שיושבים ומתפללים לבשורה טובה. ביני לבין עצמי הייתי קוראת לחדר ההמתנה "מסדרון הדמעות" - מהן של תסכול, מהן של כאב, מהן של חרדה ומהן של התרגשות ואושר.
המפגש עם מחלקת ivf חשף בפניי משהו שכל אישה צריכה לדעת בנוגע לקונספציה שמוכרים לנו על רפואה מתקדמת שמחוללת נפלאות ויודעת לגרום לכל אישה שרק רוצה, כמעט בכל גיל, ללדת תינוק. האמת הפשוטה היא שהגיל מכתיב את הקצב. הפוריות יורדת בכל שנה עוד קצת, ולכן כל אישה שחושבת על ילדים חייבת להיות מודעת למגבלות ולקבל בשלב מסוים החלטה אמיצה ומושכלת על "שימור פוריות".
בשנה שבה איבדנו כל כך הרבה אנשים טובים ויקרים, אנשים שהסיפורים ששמענו עליהם אחרי מותם גרמה לנו לתהות כמה טוב ועשייה שלהם הפסדנו בעולם הזה - הבאת ילדים היא אקט סמלי של התחדשות, של הליכה קדימה למרות הצער, של תיקון של מה שהשחיתו וגזלו המחבלים הארורים, של המשכיות. מעל לכל יש בה התגשמות של נבואת נחמה - ילדים וילדות המשחקים ברחובותינו. נכון, כשקמים באמצע הלילה להכין בקבוק לא ממש חושבים על זה ככה אבל אין ספק שבגדול ילדים הם שמחה.ֿ
