בתיאטרון 'החאן' יעלה ב־9 בדצמבר המופע 'קפה עם חלב', הרצאה המלווה בהצגת יחיד שמתארת את האונס ואת הליך השיקום הארוך שעבר יוסי שטרית (53). "האונס הכפול שלי". במילים אלה הוא מתאר את הטרגדיה שמלווה אותו מאז ילדותו. "המשמעות של 'אונס כפול' היא האונס הנפשי שעברתי אחרי האונס הפיזי", הוא מסביר. "כשבאתי הביתה וסיפרתי להורים שלי, הם לא הכילו את זה ולא האמינו. התגובה שלהם גרמה לי להבין שאני צריך לסתום את הפה ולהמשיך הלאה".
"הריח נחרת לי בזיכרון"
הסיוט התחיל בחופש הגדול שבין כיתה ג' ל־ד', במהלך פעילות שגרתית בתנועת הנוער ברמת גן, היישוב שבו גרה משפחת שטרית. "במהלך פעולה שגרתית ביקש ממני רכז המדריכים עזרה והתלוויתי אליו לבניין הישן, הנטוש והשרוף של תנועת הנוער, שהיה ממוקם מעבר לכביש. הוא הכניס אותי לאחד החדרים וביצע בי את זממו. הוא היה מאוד גדול, גם בגיל וגם פיזית.
"כשחזרתי הביתה סיפרתי במקלחת לאחי, אז בן 14, מה קרה לי. הוא הציע לי לספר להורים. כשיצאנו מהמקלחת פגשתי אותם יושבים במטבח ושותים קפה שחור עם חלב. הריח הזה נחרת לי בזיכרון והפך להיות ריח שאני לא יכול לסבול עד היום. באופן מפתיע ומבהיל, גם כשחזרתי הביתה אחרי 30 שנה כדי לדבר איתם ולעשות איתם קלוז'ר על מה שקרה, הם ישבו באותה פינה ושתו קפה שחור עם חלב.
"התגובה של אבא שלי היתה לבקש מאח שלי לבדוק אם זה נכון בכך שישאל את הרכז אם זה באמת קרה. מייד ירדנו למטה, אלא שכמובן כבר לא היה שם אף אחד. מאותו הרגע הסיפור הזה נמחק – מבחינת ההורים שלי הוא לא עלה יותר על השולחן. ומבחינתי, בשלב מסוים זה כנראה נמחק לי מהזיכרון ולא חייתי את זה. אבל הייתי חי את החרדות, את התקפי החרדה, את חוסר הביטחון ואת חוסר האמון באנשים. הייתי לבד במלחמת הישרדות יומיומית. גם כילד, עם חוויות קשות של התקפי חרדה ונדודי שינה בלילות שלמים, אף אחד לא ידע כי לא שיתפתי. הבנתי שאסור לי לדבר. זה הוביל להידרדרות בכל תחום בחיים שלי. בבית הספר הפכתי להיות ליצן ומופרע, הלימודים בכלל לא עניינו אותי, בגרות לא היתה לי. רציתי רק לברוח מכל מיני מקומות. לצד זה, הפכתי לילד מאוד מקובל כי עשיתי בלגנים ושעשעתי את כולם, אבל אף אחד לא ידע ממני שום דבר.
"פשוט הייתי ילד רע, הייתי מרדן וגרמתי להם המון רע. היינו גרים קרוב לבית הספר ואמא שלי היתה צריכה להגיע פעמיים בשבוע לבית הספר כדי להתחנן בפני המנהלת להחזיר אותי לספסל הלימודים. עד כדי כך הייתי רע שרצו לשלוח אותי לבית ספר לילדים מופרעים. באופן מודע, התנכלתי להורים שלי כל הזמן. כל דבר שהייתי יכול לעשות כדי להפוך את החיים שלהם למרים, הייתי עושה, אבל לא זכרתי למה. כל שידעתי אז הוא שאני לא אוהב את ההורים שלי".
דפיקות לב, כאבים, סחרחורת
הטראומה גבתה מחיר פיזי ונפשי לא רק בזמן הילדות וההתבגרות אלא גם בהמשך. "כל דבר שעשיתי בחיי היה מלווה בהתקפי חרדה", אומר שטרית בכאב. "עד היום יש לי את זה. זה מתבטא בכך שאני קופא לפתע ולא מסוגל לעשות כלום, דפיקות לב מואצות, לחץ בחזה, כאבי שרירים, כאבי ראש, תחושה של סחרחורת לפני עילפון. אם זה נמשך הרבה זמן אז זה מוביל גם לחום גבוה, שלשולים, בחילות וכאבי בטן. המון פעמים בילדות הייתי שוכב ער במיטה לילות שלמים וסופר עד מאה הלוך חזור, הייתי יכול להעלות את זה בהדרגה עד לאלף. התחלתי לעשן בכיתה ז', ילד בן 12. הייתי עומד במרפסת בלילה ומעשן סיגריה אחרי סיגריה בשעה שתיים לפנות בוקר כי התעוררתי מאימה ולא הייתי מסוגל להירדם עוד".
בהיעדר תמיכה מההורים בנה שטרית לעצמו חומת תמיכה אנושית של חברים. "אחרי בית הספר הייתי שם את התיק בבית ובורח לחברים. לא הייתי נשאר בבית. הייתי משתדל לחזור אחרי שכולם ישנים. לא סבלתי אותם (את ההורים; א"פ) ולא רציתי לראות אותם. גם בצבא – השתדלתי שלא לחזור הביתה לשבתות וסופי שבוע".
הסדנה שגרמה למהפך
שטרית נשוי ואב לשלושה ילדים. הוא מתגורר ביישוב מתן שבשרון וכיום הוא עובד כמדריך ומאמן אישי. מתברר שלאורך השנים הוא נפגש עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים בניסיון לשקם את עצמו. "למדתי כמעט כל דבר שאפשר בתחום של הרפואה האלטרנטיבית והאימון. חיפשתי תשובה לחוסר האושר שלי בחיים. אמרתי למטפלים שאני מרגיש שקרה לי משהו, אבל לא הבנתי מה".
הפריצה הגיעה בגיל 36, כאשר השתתף בסדנה של שלושה ימים. "בשלב מסוים המרצה שאל מי רוצה לשתף משהו. רציתי לשתף את מה שאני מרגיש, שאני לא מבין מה עובר עלי. עליתי על הבמה מול 150 איש ובפינג־פונג של שאלות ותשובות פתאום זה פרץ לי מהפה בלי שאני אפילו יודע מה יוצא ממני. פתאום חזרו אלי כל התמונות, הריחות. פתאום הבנתי מה קרה ובמה נלחמתי".
כאמור, בעוד מספר ימים ירצה שטרית בתיאטרון החאן, בשילוב עם הצגת היחיד שבה מופיע השחקן אורי נועז, במחזה שכתב וביים יגאל לרנר. ההצגה מבוססת על הזיכרון של שטרית מהערב הנורא שבו בישר להוריו כיצד הותקף מינית ועל הדרך שבה הם הגיבו. "הקלוז'ר שלי בסיפור הזה הוא קודם כל סגירת מעגל עם כל האנשים שלא ידעו אבל הרגישו שיש משהו. הייתי שונא את עצמי כל החיים, אבל אנשים לא ידעו את זה. הילדים שלי היו בהצגה, אשתי, כל המשפחה שלי, כולל האחים והאחיות ובני דודים. גם כל החבר'ה. רוב האנשים לא ידעו מהסיפור. חבר הילדות שלי בא אלי בסוף ההצגה ושאל אותי איך ייתכן שלא סיפרתי לו. הוא היה בשוק. אמרתי לו שהוא היה סיפור הכיסוי הכי טוב שלי, כי היה לי לאן ללכת אחרי הלימודים. הייתי מתכנן לי את החיים כדי שלא לחזור הביתה. אחרי שההורים שלי חזרו מהעבודה בערך בחמש הייתי הולך לחברים אחרים והייתי אצלם עד מאוחר בלילה. ואם לא היה לי איפה להיות הייתי מסתובב ברחוב – יושב בגינה ומחכה שהשעות יעברו.
"התחלתי לעשן בכיתה ז', ילד בן 12. הייתי עומד במרפסת בלילה ומעשן סיגריה אחרי סיגריה בשעה שתיים לפנות בוקר כי התעוררתי מאימה ולאי הייתי מסוגל להירדם עוד"
"אבא שלי לא הספיק לראות את ההצגה כי הוא נפטר, אבל אמא שלי היתה בשוק - היא כבר ידעה, אבל הדברים התחברו לה בהצגה. היה לה מאוד קשה לראות את זה, אבל היא הבינה שזו הדרך שלי לפתוח דף חדש כדי לחיות את החיים כפי שאני רוצה. כיום כבר אין לי שום תרעומת כלפי ההורים שלי. ביום שחזרתי הביתה ועשיתי עם ההורים שלי את השיחה על מה שעבר עלי בילדות, נפלו החומות כי הבנתי. כבר הייתי אבא בן 38, גם היה בי משהו הרבה יותר רך כלפיהם – הם היו הסבא והסבתא של הילדים שלי. שנתיים אחרי הסדנה הגורלית ההיא עברתי תהליך משמעותי, והלכתי לדבר איתם. אבא שלי אמר לי שהוא פשוט לא הבין אותי, שהוא לא קלט לגמרי את מה שאני אומר ועל מה אני מתלונן. בשיחה ההיא הבנתי אותם, שזו היתה הפרימיטיביות שלהם".
"להקשיב, להאמין, לתמוך"
"אחד המסרים הגדולים של ההצגה הוא ללמוד להקשיב", אומר שטרית. "אחת הטענות שלי על החיים האלה היא שאף אחד לא ראה אותי ולא הקשיב לי. אם היו מקשיבים לי, מישהו היה מבין שמשהו לא בסדר. אבל במקום להקשיב לי הם הסיקו שאני לא בסדר, שאני לא רוצה ללמוד, שאני ילד רע. אף אחד לא עצר לחשוב איך יכול להיות שילד כל כך טוב הפך להיות מפלצת. הקטע של האונס הוא רגע אחד בהצגה, אבל אני שם את הדגש על החיים שאחרי, כי שם התרחש האונס האמיתי מבחינתי".
אז איך באמת אמורים הורים לסייע לילדים שלהם? לטענתו יש ארבעה שלבים חשובים וקריטיים שמאפשרים להורים לזהות מצוקה וגם לטפל בה בצורה נכונה.
"השלב הראשון הוא לזהות שינוי התנהגות, ללמוד להסתכל. כיום אני אבא ואני רואה את הילדים שלי. לראות את המימיקות, את ההבדלים בין יום ליום, לשים לב לדברים לא שגרתיים. השלב השני הוא להתחיל לדבר בבית, להתחיל לשתף את הילדים, שהילדים יידעו שהבית הוא מקום שאפשר לדבר בו בחופשיות ושלא מסוכן לבוא ולספר על דברים שקורים. בגלל התגובה של ההורים שלי לא הייתי משתף שום דבר, הייתי בונקר, לא את הטוב ולא את הרע, פשוט לא ידעתי לדבר על עצמי, כאילו איבדתי את זה. גם לא ידעתי להתרגש – לא בכיתי אף פעם, וגם כיום אני לא בוכה.
"השלב השלישי הוא להאמין לילדים ואחר כך לכל היתר. גם אם הילד שלכם הוא ברדקיסט, תקשיבו לו, תאמינו לו. יכול להיות שהוא עושה את זה מתוך סיבה. אל תיקחו אוטומטית את הצד של המבוגר. השלב האחרון - אם כבר מזהים שקרה משהו, לא להרפות משם. אסור לתת לילד להתמודד עם זה לבד. לשלוח אותו לפסיכיאטר זה לא מספיק. זו התמודדות יומיומית, שעה־שעה".
מוקדי סיוע לנפגעי תקיפה מינית: 1202 - מוקד לנשים - איגוד מרכזי הסיוע, 1203- מוקד לגברים - איגוד מרכזי הסיוע, 02-5328000 - מוקד סיוע לגברים דתיים, 02-6776573- מרכז בת עמי - הדסה, 02-6448844 - מרכז 'בית לין' לילדים ונוער.
