במשך שלושה חודשים רחובות תל אביב היו הכתובת שלו, הספסלים היו חדרי השינה שלו והעייפות והתשישות היו חבריו הצמודים. קצת לפני פרוץ הקורונה החליט אוריה קרבסי מירושלים להפוך להומלס. הוא עזב את בית משפחתו (וילה בעין כרם בירושלים), לא סיפר לחבריו לאן נעלם ועבר לחיות במקום הכי נמוך בתל אביב כשהוא משאיר אחריו חברים דואגים. עכשיו, אחרי החוויה המטלטלת הזו, הוא כותב על זה ספר.
המניע למשימה המיוחדת שלקח על עצמו קרבסי (30) היה חרדה חברתית אותה חווה כילד. "בבית הספר הרגשתי שונה ואחר. באותה תקופה התחלתי לכתוב במחברת שלי את המשפט 'למה דווקא אני שונה'. באחת הפעמים אחותי שיר, שיש לה מוגבלות שכלית, דפקה לי בדלת וביקשה שאפתח. התבוננתי בה וחשבתי כמה שאני אוהב את אחותי, ושהיא כל כך יפה בעיניי, ככה, כמו שהיא. בבת אחת זה היכה בי. הגעתי למסקנה שלהיות שונה זה בעצם להיות מיוחד. בנקודה הזאת החלטתי להיות מיוחד. החלטתי לכתוב ספר שבו אבליט את השונות שלי".
לדברי קרבסי , ההחלטה להיות הומלס נבעה מהבחירה בדרך מיוחדת ובלתי קונבנציונאלית לחיות. "החלטתי שאני רוצה לחקור את עצמי ולבדוק האם אכשל, האם צריך לפחד מכישלון כמו שרוב האנשים מפחדים ממנו. ככה הגעתי לרחובות, עם מחברות שבהן אוכל לתעד את החוויות האותנטיות שלי. כיום אני יכול לומר בלב שלם שזו הייתה אחת התקופות המאושרות בחיי".
הלילה הראשון
בלילה הראשון בחר קרבסי, שנפרד מהשם אוריה והפך לאריאל, לישון בחוף הים. "חשבתי שזה יהיה מגניב לישון מול הים, אבל אין שם ספסלים ולא ממש צל וכשעלתה השמש, היא היכתה בי בעוצמה וזה היה זוועה. הייתי על שעת שינה אחת. בלילה השני הלכתי לרחוב מקביל כדי שיהיה משהו שיסתיר לי את השמש בבוקר. מצאתי איזה ספסל ליד תחנת אוטובוס וראיתי שיש מצלמת אבטחה שצופה על ספסל הזה וזה הרגיע אותי. החלטתי שזה יהיה הספסל הקבוע שלי".
כשעזב את עין כרם, החברים הקרובים לא הבינו לאן נעלם. "החברים האלה, שמלווים אותי מכיתה א', לא ידעו מה קורה איתי במשך שלושה חודשים. בחרתי אסטרטגית לעשות את פרויקט ההומלס בתקופה שהם טסו להודו ולדרום אמריקה. אמרתי להם שגם אני עושה 'טיול אחרי צבא' אבל מסוג אחר. להורים שלי כמובן סיפרתי. התגובה שלהם הייתה פחד, היה להם מאוד קשה. הם אמרו לי בכנות שהם מעדיפים שלא אעשה את זה, אבל אמרו לי גם שהם מבינים שאני עושה את זה ממקום של אמנות וסקרנות, ושאני אדם בוגר ובוחר מה לעשות בחיי".
החיים ברחוב דרשו מקרבסי לפעול לפי כללי בטיחות. "לא הלכתי למקומות מסוכנים כמו דרום תל אביב לדוגמא, לא מצאתי היגיון בזה. עם ההומלסים שנפגשתי היה לי כלל שאני פוגש אותם רק ברחובות מאוד פומביים כמו דיזנגוף, קינג ג'ורג', אלנבי. לא הייתי נכנס איתם אף פעם לשום פארק. למרות שהייתי יושב איתם שעות, כשהגיעה השעה עשר בלילה, הייתי עוזב אותם. אחרי שרכשתי את אמונם, התברר לי שבערך בשעות האלה הם עושים המון סמים".
מה אורזים
אל הרחוב לקח איתו קרבסי מחברות, מברשת שיניים ומשחת שיניים בלבד. ההורים, מצדם, התעקשו גם על טלפון. "באופן אישי לא רציתי את זה, אבל ההורים שלי אמרו שיש גבול ובסוף הגענו להסכם שאקח איתי טלפון ואפעיל אותו פעם ביום, רק כדי לשלוח הודעה ולעדכן להם שהכל בסדר איתי. בתקופה הזאת גזרתי על עצמי 'צום מבנים' - מאוד השתדלתי לא להיכנס למבנים, היחיד שנכנסתי אליו היה am:pm, הייתי קונה שם כל יום לחמניה ופסטרמה".
את הכסף שקיבל מנדבות חילק בין שאר ההומלסים והוציא כסף פרטי בסכום זהה בשביל לקנות אוכל. "הרגשתי שלא נעים לי לקחת מאנשים כסף ולהשתמש בו לצרכים שלי. זה הרגיש לי גניבה לקחת את הכסף הזה ולהשתמש בו, כי אני במהות שלי לא הומלס, ומי שנתן לי אותו, מבחינתו אני כן".
יאוש ובדידות
למרות שזה נשמע לא הגיוני, החוויות מהרחוב נחרתו בו, למרות הכל, כזכרונות טובים. "זו הייתה תקופה מאושרת, אבל אחרי 20 וקצת ימים הרגשתי שמה ששובר אותי זו העייפות התמידית. לא ישנתי טוב על ספסל ברחוב. לאדם 'רגיל' יש הפוגות, הוא נכנס למבנים ומצטנן מהמזגן, אבל הומלסים לא נכנסים למבנים. אם כן, אז אולי למבנים נטושים, ואני לא רציתי להיכנס לשם. עייפות וחום משפיעים על עוד דברים, פתאום היה לי מאוד מסובך לכתוב.
"מעבר לזה, יש תחושות קשות של בדידות, היו לי גם הרבה רגעים של שיעמום ולא הצלחתי לפתור את זה. גם אם קרה משהו שייאש אותי, לא הייתי יכול 'לברוח' לטלוויזיה או לשיחה עם חבר. התחושה היא שהרגשות מציפים אותך ואין מנוס מזה. אני זוכר שניסיתי להירגע ולא ידעתי מה לעשות. כאוריה הייתי פותח מחברת ובונה תוכנית לגבי איך לפתור את המצב הרגשי הזה, כאריאל ההומלס, מישהו נתן לי בקבוק של אלכוהול והיה לי רצון לשקוע לתוך המצב הזה. לטבוע בייאוש. ישבתי על ספסל, שתיתי אלכוהול ונכנסתי לדמות עד הסוף. זה היה קשוח".
עם העייפות הגיעו הפחדים שהציפו אותו. "צמח לי זקן ארוך, לראשונה בחיי, וזה גרם לי לחוש את תחושת הזמן החולף. התחלתי לפחד מהזקנה ובעקבות זה גם מכך שלא אמצא אהבה. היה לי תרחיש שיותר הפחיד אותי, שכדי להיות מאושר באמת תמיד אהיה חייב בת זוג, והפחיד אותי לחשוב שאני תלוי באחרים בשביל האושר שלי".
השלמה עם המצב
תחושת שבר עמוקה הגיעה, כך לדבריו, אחרי כמעט שלושה חודשים. "ישבתי עם שני הומלסים שנוצר בינינו חיבור. פתאום אחד מהם שאל אותי אם יש משהו ממכר בלהיות דר רחוב. השאלה הזו היממה אותי. פרצתי בבכי אמרתי לו שבחיים שלי לא הרגשתי כל כך מחובר לעצמי בכל כך הרבה צורות, כמו עכשיו. אמרתי לו גם שאני יודע שברגע שכבר לא אהיה הומלס ויהיה לי סטטוס, לא אוכל להיות 'כל יכול'. כהומלס אני יכול לעשות מה שאני רוצה ולהגיד מה שאני רוצה באופן מאוד ישיר. זה כי אדם ללא סטטוס נתפס בעיני האנשים כפסיכולוג הכי טוב שיש, והם אוהבים את זה".
קראו גם:
קרבסי הרגיש שהוא דווקא אוהב את אורח החיים הזה. "באותו רגע חשבתי על אחותי שיר ועל ההורים שלי, והבנתי שרק בשבילם לא אשאר בסיטואציה הזאת. כי מבחינתי להיות הומלס, זה סופר מסתדר יופי. הרגשתי שהכישלון הרבה יותר חופשי מהצלחה. יש משהו בלהיכשל שמאפשר הרבה יותר מקום להצלחה אחריו, כי כבר נפלת לקרקע, לאן אתה יכול עוד ליפול, מפה אתה יכול רק לעלות. בסיטואציות חברתיות יש איזה פחד להיתפס כחריג, וכשאתה משתחרר מזה ופועל כחריג, אתה מבין שזה לא כזה נורא. אם זה כבר קרה לי, אני כבר יכול להיות הכל".
על השאלה האם יחזור על החוויה הזו שוב, ענה: "את הספר הראשון אני מסיים כרגע. אם יהיה עוד ספר, יש מצב שאחזור על זה שוב".
