ה'בירמן', הבר המוזיקלי שבו ניגנו בכל ערב מוזיקה חיה מיטב אומני ירושלים, סגר את שעריו ביום חמישי שעבר, לאחר כ־15 שנות פעילות. והוא עשה זאת בדרך הכי צבעונית שיש: מסיסת סיום עם צעירים ומבוגרים ואומנים מהעבר וההווה. אלו נפרדגו מהבר בדמעות והודו על ההזדמנות שקיבלו במקום. השבוע התיישבו מנהל ה'בירמן' דן בירון ואשתו העיתונאית שרי רז, לשיחה על הפאב המוזיקלי שהפך לאחד האייקונים התרבותיים הבולטים בעיר.
רז נזכרת איך הכל החל: "דן היה גדול הבימאים בטלוויזיה. אחרי שיצא לפנסיה היו לו הצעות של בימוי, ובכל זאת הוא החליט לפתוח מקום מיוחד במינו".
בירון: "אני אוהב מוזיקה. רציתי לעשות מקום שתהיה בו כל ערב הופעה חיה. המקום הזה היה לפני כן של הבן שלי, אורי. כשהוא עבר לתל אביב החלטתי להיכנס לנעליו, לשנות אותו ולעשות אותו כלבבי. במקום הזה בכל ערב במשך 15 שנה, למעט ימי שישי, היתה הופעה חיה של מוזיקה ממיטב האומנים מירושלים, אבל גם מתל אביב וחיפה ואפילו מחו"ל. הופיעו כאן אומנים ידועי שם, גדולים כל אחד בתחומו. כל סוגי המוזיקה: הרבה ג'אז, מוזיקה בלקנית, פולקלור, מוזיקה מקסיקנית ולטינית, טנגו, לפעמים מוזיקה ערבית. מעולם לא הבאתי לכאן מישהו שלא ראיתי ושמעתי קודם וידעתי שהוא בעל איכות גבוהה".
רז: "המעניין הוא שהגיעו לכאן כל מיני צעירים שלמדו באקדמיה (למוזיקה; א"פ) בתחילת דרכם שמאז התקדמו משמעותית. דן עודד וגידל אותם. הם באמת היו הגאונים שבנגנים. גם הם התייצבו כאן במסיבת הסיום, מזילים דמעות וכואבים את סגירת המקום".
בירון: "אני שומר את המודעות של כל ההופעות שהיו ב'בירמן' אי פעם. אפילו השירותים מלאים במודעות של הופעות ישנות, כולן כתובות בכתב ידי".
בפנסיה חיית את החלום?
בירון: "בימי הביניים הקיסר או המלך היה מזמין אליו לארמון פעם בחודש את הנגנים הכי טובים שהוא יכול לארגן, היה יושב ועושה קונצרט לו ולחברים שלו. אני ישבתי כאן 15 שנה וכל ערב שמעתי כאן קונצרט".
רז: "כל השנים דן רצה לפתוח בר כי כשהיינו צעירים היה לו בר שקראו לו 'פוספוס' ברחוב יואל סלומון, מעין דיסקוטק כזה, שגם שם היו הופעות. היו מגיעים לשם כל הגדולים של תל אביב, כמו דן בן אמוץ ועמוס קינן. הוא ניהל אותו שנתיים עד שהתחילה הטלוויזיה. אז התחלנו לעבוד ואמרתי לו - לא יהיו יותר ברים, מועדונים ושום דבר. כך היה והתמסרנו לעבודה בטלוויזיה. כשדן הגיע לפנסיה וסיים עם העבודה בטלוויזיה - אמרתי שאם הוא הגיע לגיל הזה אוותר לו. אז ויתרתי לו, והיו לי ערבים חופשיים לעשות מה שאני רוצה. עובדה שאנחנו מחזיקים מעמד. אנחנו נשואים 57 שנים".
אירועים מרגשים שאתם זוכרים?
בירון: "מ'הבירמן' יצאו לפחות עשרה זוגות שהכירו כאן, עובדים שלי שהכירו ונישאו. המון אנשים התחילו כאן את הזוגיות שלהם. גם הבת שלנו הכירה כאן את נגן הקלרינט שאיתו היא התחתנה לבסוף".
שרי: "עוד משהו היה כאן - ערבי ציור בכל יום ראשון. הם נקראו 'ירושומון', הלחמה של המילים ירושלים, 'רישום' והסרט היפני 'רשומון'. הדוגמניות היו בדרך כלל המלצריות או חברות של המלצריות, בלבוש מלא, וציירות מקצועיות היו מגיעות ומציירות".
הרגעים הקשים?
בירון: "הימים שבהם היה שלג או גשם שוטף ולמרות זאת לא הפסקתי את ההופעות, אפילו שלא בא אף אחד. היינו מקיימים את ההופעות בכל מזג אוויר".
רז: "או כשהמשטרה היתה באה בשעה 12:00 בלילה בימי חמישי ועוצרת את כל השמחה באמצע. הם בלהט הנגינה וצריכים לעצור כי איזה שכן התלונן".
בירון: "אבל הרגעים הקשים ביותר היו בקורונה, שהרסה את העסקים. אני לא מוסד שיש לו גב פיננסי. את הכל מימנתי מכיסי מהפנסיה של רשות השידור. אבל אנחנו לא נפסיק לנגן. אי אפשר להפסיק אותי. יום שאני לא מנגן בו אני לא מרגיש טוב. אני מנגן לפעמים גם באמצע הלילה".
רז (צוחקת): "טוב שיש לנו בית גדול".
"ת'כלס, גדלתי שם"
איתי אמיר, קוטרבסיסט ויוצר מוזיקאי
"הגעתי לירושלים כדי לעשות את התואר הראשון שלי באקדמיה למוזיקה לפני כשמונה שנים. במהלך הלימודים הבנתי שהמקום ללכת לנגן בו הוא ה'בירמן', ועם הזמן הוא הפך לסוג של בית שני. מהמון סיבות – ראשית בגלל שהסצנה בו היא הרבה יותר כנה וקטנה. יש שם משהו שלא ראיתי בשום מקום בשום מועדון גאז' שהייתי בו בארץ. תכל'ס, גדלתי שם מבחינת המוזיקה שלי, מבחינת ג'אז בעיר. כבר סיימתי את התואר והתחלתי ללמד ובאתי לשם ממקום אחר – הייתי פותח שם המון ג'אמים שהם בדרך כלל כל הדור הצעיר והסצנה הצעירה של ירושלים. ראיתי לאורך השנים ממש דורות של ילדים גדלים שם ב'בירמן' ומתפתחים שם. פשוט ראיתי איך הבר הזה נתן מקום ובמה לסצנה שלמה של מוזיקאים בירושלים.
"אני חושב שה'בירמן' בסופו של דבר הוא גם דן, מי שעמד מאחוריו, שהוא באמת כיבד את המוזיקאים. תמיד היינו יכולים לנגן מה שאנחנו רוצים. אף אחד לא אמר לנו לנגן שמח יותר או לאט יותר. תמיד גם כשבאנו לשבת שם קיבלנו חיבוק חם.
"רק בשבת האחרונה יצאתי למרכז העיר ולא היה לי איפה לשבת כי ה'בירמן' נסגר. אני מקווה שיקום משהו שהוא מעבר לדבר הזה, שהוא בא לא מתוך מקום של לעשות כסף אלא מתוך מקום של לתת במה ומקום חם למוזיקאים בעיר הזאת, ויש בה המון מהם".
"בהחלט חבל"
דורי בן זאב, פזמונאי וזמר
"אנחנו מדברים על אישיות שהמהות שלה בעצם היא תקשורת בין אנושית. מעבר להיותו מוזיקאי, איש תרבות ואיש אומנות, הבנאדם הוא ממקימי הטלוויזיה, מוותיקי הרדיו, ומה שהוא עשה ב'בירמן' זה המשך ישיר של עוצמה תקשורתית-חברתית בלתי רגילה, תרבות לשמה. דן התברך בבלתי אמצעיות כזאת – עבדנו יחד ב'עוד להיט' וב'עמק הנהר האדום' ועשינו דברים גדולים מאוד לתרבות הישראלית, באמת דברים משמעותיים. בעצם האומץ והיכולת שלו, הבנאדם פשוט גיבור – גיבור תרבות מה שנקרא".
סיומה של תקופה?
"דן אין לו תקופה. בכל מקום שהוא נמצא וכל דבר שהוא עושה, תמיד זה חי וקיים ותמיד הוא מושך סביבו אנשים טובים. זה בהחלט חבל, אבל אני רואה מולי בנאדם שאני לא חושב שייקח זמן רב עד שיפתח מקום חדש. ואם לא יפתח – יעשה הופעות. אני רוצה להודות לו על כל התקופה שהוא עשה את ה'בירמן' הזה, כי זה באמת הכניס חיים ותרבות ביחד במקום שרק דן יכול לעשותו ככזה. איש גדול, מיוחד במינו, ויש אחד כזה בדורנו".
"קסם של פאב"
אילן בר לביא, גיטריסט בלהקת 'רדיו לונה' שהופיעה ב'בירמן'
"אנחנו מאוד עצובים שזה נסגר אבל גם מבינים אותו. אנחנו שמחים ועצובים בשבילו באותה מידה. הכרתי את בת הזוג שלי ב'בירמן' ואנחנו כבר 13 שנה ביחד. אנחנו אוהבים מאוד את דן, וזה מקום שנתן לנו לגדול מוזיקלית, נתן לנו במה בכל שבוע במשך כשלוש שנים, ולא רק לנו. הוא עזר מאוד למוזיקאים בירושלים. לכולם נתן הזדמנות כדי להתפתח ולהצליח. הייתי סך הכל בן 19-18 והוא נתן לנו במה. אף מקום אחר לא היה נותן לנו ככה להופיע, אז אנחנו מאוד מעריכים את דן על זה. ה'בירמן' גם היה מחבר בין המון אנשים בירושלים – מבוגרים, צעירים, חרדים, חילונים. כולם היו באים – זה היה הקסם של הפאב המיוחד הזה. המוזיקה היתה הפקטור שהדביק את כולם.
"גם העובדה שהוא נתן במה לחבר'ה צעירים ללא תשלום משכה המון חבר'ה לבוא למקום וליהנות מהמוזיקה שעושים חברים שלהם ולהיחשף לנגינה מסוגים שונים. לא היה ולא יהיה עוד מקום כמו ה'בירמן', אבל ננסה לקחת את האווירה של המקום הזה למקומות אחרים. אולי נצליח".
"עצוב שזה נסגר"
רז סקלס, גיטריסט ומנהל מגמת מוזיקה בתיכון לאומנויות
"בשנות חיי הג'אז שלי ניגנתי במקומות רבים, וכאשר אני חושב על 'בירמן' עולה בעיניי דמותו של של דן בירון יושב או עומד או מסתובב בין השולחנות ומקשיב היטב לכל צליל שמנוגן על ידי ההרכב שמנגן. אהבת המוזיקה והג'אז של בירון מדהימה והוא תמיד עודד את ההרכבים במילים, שתייה ואוכל. האווירה במקום היתה חופשית, והיא אפשרה מפגש בין תלמידי המוזיקה שלי לבין תלמידים אחרים וגם סטודנטים למוזיקה. נהניתי מאוד לנגן בב'בירמן'. חבל, עצוב שה'בירמן' נסגר, אבל כנראה זה הגורל של מקום כזה שאין לו מספיק תמיכת קהל או ספונסר".
"מקום ייחודי"
פרופ' תמר רז נחום, כימאית תיאורית, רקטורית מכללת עזריאלי (ורקדנית)
"בשבילי 'בירמן' זה הבית של להקת הסטודנטים של ירושלים. בכל יום חמישי ניגנה שם התזמורת של הלהקה, ואני במשך שנים הייתי המנהלת האומנותית של הלהקה ורקדנית בלהקה. המקום הזה החיה את המוזיקה. זה היה מקום שהוא כל כך ייחודי בירושלים, שיש בו מוזיקה חיה בתוך בר, מקום שהיה פתוח לכל מוזיקאי. דני בירון הוא הדמות החיה מאחורי הדבר התוסס הזה.
"זה היה מקום שידעתי בוודאות שבכל פעם שאגיע אליו יהיה לי כיף, נעים ומשמח. היו תקופות שהייתי מגיעה אליו ממש כל חמישי, ויש תקופות שפחות. כששמעתי על הסגירה של הבר נורא קיוויתי שיימצא מישהו שייקח את זה מדן ויסכים לנהל אותו במקומו. זה נורא עצוב. אין שום תחליף למקום הזה בירושלים, הוא אחד יחיד ומיוחד. כמו שבירון תמיד אומר: סוף הוא תמיד התחלה, ואני מקווה שזו תהיה התחלה של משהו אחר".
