רגע לפני השנה החדשה, כתבי ״ידיעות ירושלים״ ו-mynet מביאים את סיפורם של הגיבורים השקטים והמקומיים של עיר הבירה. לא שמעתם עליהם יותר מדי בכותרות, את הפנים שלהם לא ראיתם, אבל עכשיו הם נחשפים. כל אחד בתחומו, הפך את השנה הזו בירושלים — לטובה יותר.
"מהחלטה להתאבד היא הגיעה לחתונה"
איתן פסקר, מנהל יחידת הנוער העובד במינהל הקהילתי 'לב העיר' ומנהל בית מדרש 'לב העיר'
גיל: 37.
מצב משפחתי: רווק.
למה הוא ברשימה: פתח קבוצת פייסבוק בשם 'צריכים משו???', המונה יותר מרבע מיליון איש בישראל. המטרה: לאחד את העם סביב עזרה הדדית. ניתן לבקש סיוע בכל תחום: עצה, סיוע כלכלי או מקצועי. "כל עניין ודבר שדורש את עזרת הזולת ותורם לאיחוד בין חלקי העם השונים. כל עזרה חיובית שלא גורמת לקרע".
הרגע שאזכור כל החיים מהתפקיד: "הקבוצה הצילה פעם חיים של מישהי. יום אחד קיבלתי הודעה ממישהי מאוחר מאוד בלילה. אמרה שהיא רוצה להגיד תודה לקבוצה. אחרי שיחה קלה היא רמזה לי שבקרוב כבר לא תהיה פה, ואמרה עוד כמה דברים אובדניים. ניסיתי להבין במה מדובר, וסירבתי לסיים את ההתכתבות מחשש שהיא תעשה משהו לעצמה. ההתכתבות המשיכה גם לשיחת טלפון ודיברנו כל הלילה. בסביבות חמש לפנות בוקר היא הודתה בפניי שהיא החליטה לשים קץ לחייה באותו ערב בעקבות דברים קשים שעברה בחייה, אלא שלפני כן רצתה להודות למישהו. את התודה החליטה לומר לקבוצת הפייסבוק כי התרגשה מהעזרה הכנה בין החברים בה. כך היא הגיעה אליי, כמנהל הקבוצה.
"בעקבות השיחה שלנו היא ויתרה על נטילת חייה. אחרי השיחה הפניתי אותה לגורמים מקצועיים. לאחר כשלוש-ארבע שנים קיבלתי ממנה הודעה שמגיע לה מזל טוב על אירוסיה. הגעתי לחתונה, וזו למעשה היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה. כיום היא כותבת ספר על ההתמודדויות שלה".
אם לא הייתי בתפקיד הזה, מה הייתי עושה: "הייתי מחפש משהו אחר שיעזור לחיבור ואיחוד בעם ישראל, שיגרום לנו לראות את הטוב שבתוכנו. יש לי עכשיו מיזם חדש, 'לשון הטוב מדבר אלי', שמטרתו לצאת מהמדיה אל השטח באמצעות דוכנים ברחובות ולהפיץ אהבה על ידי לשון טובה וגישה חיובית אל אנשים. אני רואה איך זה מדבר אל כולם, והמיזם מתרחב לעוד מקומות בארץ. זה חוצה את כל המגזרים ומחבר ביניהם".
מי יגלם אותי בסרט על חיי: "ראסל קרואו, ששיחק גם ב'גלדיאטור'. אני מאמין שאני עוסק היום ב'ביטחון פנים'. אני אומנם לא איש מוסד ולא איש שב"כ, אבל ביטחון הפנים הגדול יותר הוא המרקם הפנימי שלנו כחברה. לאהוב אחד את השנים באמת - על זה אני נלחם".
"הייאוש היכה בי מכל כיוון"
דרור עמדי, מייסד ומנכ"ל שותף בעמותת 'כולנא ירושלים'
גיל: 35.
מצב משפחתי: נשוי ואב לשניים.
למה הוא ברשימה: במסגרת 'כולנא ירושלים', שנוסדה ב־2016, מקיימים מפגשים בין ערבים ליהודים בעיר, במגמה לצמצם פערים בין מזרח העיר למערבה. בקיץ האחרון היו מחנות אימונים בכדורגל ל־1,600 ילדים וילדות ערבים ויהודים, בשייח' ג'ראח ובקטמונים, בשיתוף 'ריאל מדריד', ששלחה למשך חודש שני מאמנים מאקדמיית הכדורגל שלהם. בנוסף השנה נפתחה 'הקונסוליה של כולנא' באבו־תור, במקום ששימש בעבר כקונסוליה האיראנית. במקום התקיימו יותר מ־30 אירועים, ובהם חגיגת מימונה ואיפטר משותפת, והשנה הם גם זכו לתמיכה של העירייה.
הרגע שאזכור כל החיים מהתפקיד: "בתחילת השנה הגעתי לשועפאט עם כאמל, חבר ושותף שלי ב'כולנא' שגר במחנה, במטרה לאתר מקום שיוכל לארח אירוע למשפחות. במשך שעתיים של נסיעה בתנאי שטח קשים הייאוש היכה בי מכל כיוון. אין בכל המחנה, בשכונה הכי גדולה בעיר מבחינת תושבים, ולו גן משחקים אחד לילדים. הבנתי שיש כאן מציאות שאי אפשר להבין ולא צריך לקבל. מאז התחלנו להוציא סיורים מודרכים בשטחי המחנה ליותר מ־100 תושבים ממערב העיר. סיורים בלי סיסמאות - פשוט לראות את המצב כפי שהוא באמת, בעיר שלנו, רבע שעה נסיעה ממרכז העיר. התגובות של כל מי שמגיע לסיורים פוקחי העיניים הללו הן חזקות מאוד מבחינה רגשית, ואני מקווה מאוד שבשנת תשפ"ג נזכה לקיים אירועי תרבות במחנה שועפאט וביתר שכונות מזרח העיר. מבחינתי חיים משותפים זה לא רק אירועים גדולים ויפים שבהם ערבים ויהודים מבלים יחד, אלא גם דאגה לצרכים הכי בסיסיים של תושבי מזרח העיר".
אם לא הייתי בתפקיד הזה, מה הייתי עושה: "עושה יותר למען הטבע האורבני בירושלים. מתמסר למאבק לטובת ציפורי השיר המתמעטות בעירנו, פועל לטובת הצבת תיבות קינון בכל השכונות ולהעלאת המודעות לחשיבות העניין. בנוסף הייתי מנסה לתת פייט גם לאילנטוסים, שהם עצים מקוללים שמאז שהביאו אותם בטעות לירושלים הם הורסים כל חלקה טובה בשיטתיות, ויש צורך גדול להוביל מהלך שיטתי בניסיון לעקור אותם ולעצור את מסע ההתפשטות שלהם".
מי יגלם אותי בסרט על חיי: "לא בטוח שיש הצדקה לסרט הזה, אבל אם חייבים אז עידן עמדי. ממילא שואלים אותי הרבה עליו בגלל שאנחנו מאותה משפחה ומאותו כפר. הוא מקסים ומוכשר ויש בו פשטות וכנות, ואולי נוכל לעשות גירסה ירושלמית קצת יותר אופטימית ל'פאודה'".
"אצל הפליטים מאוקראינה היה שקט של בהלה"
דניאל גינזבורג־לויתן, מנהלת מערכת 'השילוח', מסייעת לפליטים מאוקראינה
גיל: 38.
מצב משפחתי: נשואה.
למה היא ברשימה: "יש לי חברים באוקראינה - הנושא קרוב אליי וההורים שלי יוצאי ברית המועצות. כשהחלו להגיע לירושלים פליטים מהמלחמה עם רוסיה, אחותי התקשרה אליי ואמרה: 'במלון לידך יש פליטים וצריך לסייע בתרגום'. חשבתי שאגיע לכמה שעות, עד שיגיעו גורמים מקצועיים. לאט התחילו גורמים ציבוריים לסייע - לקחת אותם לבנק, לביטוח לאומי, ובמשך שבעה חודשים אני צמודה לצורכיהם, לעזור להם החל מרכישת ביגוד, מציאת דירה, לשלוח את הילדים לכיתות א'. הם הפכו להיות המשפחה שלי. מדובר בעשרות פליטים. התחושה שלי שהמשפחה שלי גדלה בעוד עשרות אנשים. בעירייה יש מחלקת מתנדבים שלא ידעתי על קיומה, ופתאום הגיעו אנשים שבאו לעזור לי לעזור להם. בשיא התקופה הייתי משקיעה בזה עשר שעות, ובעבודה איפשרו לי לעבוד בלילות ובשעות לא שגרתיות".
הרגע שאזכור כל החיים מהתפקיד: "המפגש הראשון שלי עם הפליטים - באתי לשם, וזה היה כמו תחנה של רכבת רפאים. הרבה נשים, ילדים ומבוגרים ומעט גברים. כולם בדממה, ואני לא רגילה לזה בתור ישראלית. הם ישבו על מזוודות טרולי קטנות והיה שקט של בהלה. זה היה מלחיץ, כי בישראל חמישה אנשים מייצרים רעש של 20 ופה עשרות משפחות - ילדים שנצמדים לאמא ולא בוכים, או שבוכים בשקט. התחלתי לתרגם. אמרתי להם ברוסית ואוקראינית אם הם צריכים משהו והם באו אליי. התחלתי לטפל להם בדברים בסיסים, כרטיסי סים של טלפון ואוכל. התחלתי לבדוק מי יכול להביא להם אוכל וצרכים בסיסיים, כמו מחסור בתחתונים. אישה מבוגרת ניצולת שואה ישבה בצד ורעדה מקור כי היא ברחה עם סנדלים. היה צריך לחבר אותם לטוב הלב של בני האדם - למצוא אנשים שיתרמו במידה הנכונה. לשבת ולתת חיבוק הכי אמיתי בעולם. הם היו כל כך מבוהלים, וברמה רגשית - חיבוק היה משהו שהוא הכרחי עבורם".
אם לא הייתי בתפקיד הזה, מה הייתי עושה: "ממלאת את עצמי בשעות עבודה ויוצאת לבלות יותר, ומספיקה לקרוא ספרים".
מי יגלם אותי בסרט על חיי: "ציפי שביט. אני פשוט מעריצה אותה, כי גם אני צוחקת מכל דבר, הכוח להצחיק ולבדר ולהסתכל על העולם בצורה חיובית, וזה לחלוטין ציפי שביט. גדלתי עליה ובזכות ההומור שלה יש לי הרבה הומור. כשהייתי ילדה עברתי חרם. אהבתי לראות טלוויזיה כי השחקנים היו חברים שלי. והיתה שם ציפי שביט שהופיעה בחלק מהפרקים, והצחוק שלה היה עבורי דמות לחיקוי".
"אחרי חשיפת רוצח הזוג כדורי, הבת פרצה בבכי"
רפ"ק סטס קובלסקי (בתמונה: מצד ימין), מפקד פלוגה נ"ז בעוטף ירושלים
גיל: 35.
מצב משפחתי: נשוי + 2.
רס"ר אמיר ג'ואמיס, לוחם מג"ב בעוטף ירושלים
גיל: 26.
מצב משפחתי: רווק.
למה הם ברשימה: "ב־21 במרץ, במהלך פעילות מבצעית בסמוך לשכונת דאחייה, זיהינו חשוד שהחל במנוסה. לאחר מרדף קצר נעצר החשוד - ואסים אסעיד, תושב חברון. במהלך חקירתו התברר כי הוא זה שביצע את ניסיון הרצח של הדר בצלאל, את רצח בני הזוג כדורי ז״ל בשנת 2019 וכן רצח וניסיון רצח השנה של שני אזרחים ממולדובה".
אם לא הייתי בתפקיד הזה, מה הייתי עושה: קובלסקי: "עוסק בתחום החינוך". ג'ואמיס: "שחקן כדורגל במכבי חיפה".
מי יגלם אותי בסרט על חיי: קובלסקי: "דוויין ג'ונסון. גדול בממדיו מצד אחד ומאוד רגיש מצד שני". ג'ואמיס: "אני עצמי".
"איתרנו נעדר רגע לפני שהיה מאוחר מדי"
יענקלה קסירר, עוזר מנכ"ל ומנהל מדיה במינהל הקהילתי פסגת זאב
גיל: 28.
מצב משפחתי: רווק.
למה הוא ברשימה: "את רוב שעות הפנאי שלי אני מקדיש להתנדבות ולעשייה קהילתית. אני מתנדב במשטרת ישראל, מתנדב ביחידת הנוער של השכונה, וב־2017 הקמתי יחידה קהילתית לסיוע באיתור נעדרים".
הרגע שאזכור כל החיים מהתפקיד: "בפברואר הקפיצו גם אותי ואת חבריי ליחידה לאיתור נעדר. בסיוע גשש וכלבן איתרנו אותו, ובזכות הקבוצה היה כבר פרמדיק במקום שהעניק לו טיפול רפואי ממש לפני שהיה מאוחר מדי".
אם לא הייתי בתפקיד הזה, מה הייתי עושה: "עובד בתחום הנוער או הביטחון".
מי יגלם אותי בסרט על חיי: "דביר בנדק".
"אני הולך לנחם חמש משפחות ביום"
אברהם כהן, מתנדב כמנחם אבלים מטעם חברה קדישא 'קהילת ירושלים'
גיל: 84.
מצב משפחתי: נשוי, אב לארבעה וסב ל־18 נכדים וגם לנינים.
למה הוא ברשימה: משה שמעון, מנכ"ל חברה קדישא קהילת ירושלים: "אברהם כהן מייצג בפעילותו את כל הטוב שיש בעם ישראל. בשקט ובצנעה הוא בחר לסייע לאנשים ברגעים הקשים של חייהם ללא כל תמורה".
כהן: "כמעט בכל יום אני מקבל בפקס הודעות מ'חברה קדישא' על הלוויות. אני מתקשר למשפחה האבלה ושואל אם הם רוצים שינחמו אותם. בדרך כלל אני נענה בחיוב ואז אני יוצא לדרך.
"אני עושה את זה למעלה מ־20 שנה, עם הפסקה של הקורונה. יש לי נהג מ'חברה קדישא' שלוקח אותי מהבית, אנחנו עושים את הסיבוב. יש משפחות שאתה מגיע לנחם ואתה רואה שהאדם יושב לבד שבעה. היתה שבעה אצל אישה שאמא שלה נפטרה. היא גרה עם האמא. הייתי שם וממש הפגתי את בדידותה. אחד משלבי האבל הוא הכחשה, וגם אם הנפטר היה חולה מאוד וידעו שאלו הימים האחרונים, תמיד הרגעים הראשונים של האבל הם הרגעים הקשים ביותר. בשירות הצבאי הייתי מודיע על נפגעים. הייתי הולך למשפחה להודיע וזה קשה. צריך לעשות את זה, אין ברירה. צריך לזרוק את הפצצה בבית.
"כיום, המקסימום שאני הולך זה חמש משפחות ביום. אני מגביל את עצמי לשעות ניחומים בין 10:00 ועד 13:00. יש משפחות שלא רוצות שינחמו אותן, ויש גם מקרים שאני לא יכול להגיע לנחם, כי זה קשה מדי. אני מבין לפי מודעת האבל כמו ילד צעיר שנפטר, התאבדויות, תאונות דרכים של צעירים, או מקרים קיצוניים".
הרגע שאזכור כל החיים מהתפקיד: "ניחמתי משפחה לאחר מות האם. כשהגעתי לכתובת נזכרתי שהייתי שם לפני 30 שנה בזמן ששימשתי בצבא כמודיע נפגעים ובישרתי להם על נפילת הבן. התחושה היתה קשה, וכשישבתי עם המשפחה לא אמרתי להם דבר. בזמן שבאתי לצאת מהבית אמרתי לבת המשפחה שהייתי אצלם לפני 30 שנה לבשר על מות אחיה".
אם לא הייתי בתפקיד הזה, מה הייתי עושה: "הייתי שומע יותר שיעורי תורה".
מי יגלם אותי בסרט על חיי: "אני לא מכיר שחקנים, אני לא רואה סרטים ולכן אני לא יכול לענות על כך".
"אני זוכרת מי נולד באמבטיה ומי בסלון"
סימא פרקש, עובדת בהייטק ומתנדבת ב'איחוד הצלה'
גיל: 40.
מצב משפחתי: גרושה ואם לחמישה ילדים.
למה היא ברשימה: פרקש עלתה מקנדה ב־2008 והחליטה להתנדב ב'איחוד הצלה' ב־2016. "כל הזמן רציתי לעסוק בתחום רפואי, אבל לא היה לי זמן לחזור ללימודים. יום אחד ראיתי שאישה בקהילה שלי מתנדבת ב'איחוד הצלה', אז הצטרפתי גם כן. אני מתקדמת כל הזמן מבחינת התפקיד שלי ב'איחוד'. אני עושה קורסים כדי לקדם את התחום הזה בחיים שלי. עשיתי קורס חובש בכיר, קורס לקיחת דמים. נרשמתי עכשיו לקורס פרמדיקים. אני רוצה להפוך את זה ליותר משמעותי בחיי. אני אוהבת לעזור לאנשים ומרגישה שאם יש לי את הכוחות והיכולות לעשות את זה, אני חייבת לעשות את זה".
הרגע שאזכור כל החיים מהתפקיד: "הייתי בכמעט 10 לידות שהתרחשו מולי. אני יודעת שיש יותר גברים בתחום ההצלה, ושמתי לב שעבור נשים, להיות בלידה במצב לחוץ כזה, הן מעדיפות אישה לידן. גם בגלל האינטימיות של הסיטואציה וגם כי הן מבינות טוב יותר את התהליך הגופני שהן עוברות.
"להיות חלק מלידה זה מאוד מרגש. לשמחתי, הלידות שהייתי מעורבת בהן היו בשכונה שלי, כך שאני רואה את הילדים האלה גדלים בשכונה ומשחקים. אני יודעת בדיוק שהילד הזה נולד באמבטיה הביתית, וההוא בסלון. זה מרגש אותי. גם הילדים שלי מאוד מעורבים ומעודדים אותי להתנדב כשהם שומעים את הקריאות במכשיר הקשר. הם אומרים לי לצאת להצלה כשהם שומעים שהאירוע מתרחש קרוב למקום השהות שלנו".
אם לא הייתי בתפקיד הזה, מה הייתי עושה: "מנסה להיכנס לתחום הזה - אולי לימודי רפואה בשעות אחרי הצהריים. החלום שלי היה להיות רופאה מנתחת בארץ".
מי יגלם אותי בסרט על חיי: "סנדרה בולוק".
