השנה החולפת היתה שנה מלווה באתגר שכמוהו עוד לא התמודדה מדינת ישראל - נגיף הקורונה. תכירו את הירושלמים שבלעדיהם השנה הזו היתה ניראית אחרת.
"כשאין עבודה - יש יותר אלימות בבית"
עובדת סוציאלית רייצ'ל שטרסמן־ברקוביץ
"יש גידול בדיווחים על אלימות בתוך המשפחה בתקופת הקורונה", אומרת רייצ'ל שטרסמן־ברקוביץ (29). היא עובדת סוציאלית שמטפלת במקרי אלימות במשפחה, במסגרת לשכת הרווחה בשכונת גונן.
מתברר שהמגפה הביאה לא רק לגידול במספר הפניות, אלא גם לעלייה בחומרת האלימות בתוך משפחות רבות שבהן היא טיפלה בעבר. "הקורונה טרפה את הקלפים. אם היו משפחות שעד עכשיו שרדו, המגפה הכניסה המון חוסר ודאות תעסוקתי וכלכלי. זה גרם להרבה משפחות ששרדו ותפקדו לחוות בלבול וקושי להמשיך לתפקד. אנשים שעד אז יצאו לעבודה שהיתה עבורם אי של שפיות מחוץ לבית, עכשיו הוא נעלם, והבית הוא לא מקום בטוח.
פוחדת להדביק את ההורים
"הקורונה הובילה להרבה פניות חדשות. אם בעבר הייתי מטפלת במקרה חדש של אלימות במשפחה בערך אחת לחודש – היום רואים הרבה יותר מקרים. גם במשפחות שבהן כבר היתה איזושהי רמה של אלימות – המצב החמיר. המצוקה עלתה, הקושי להיות עם הילדים בבית. גם המתח הכלכלי מעלה מתחים בתוך המשפחה. אנחנו שומעים על תכנים מאוד קשים בתוך הבתים".
עוד בחדשות:
בניגוד לרוב המשק, גם בשיא הסגר העובדות הסוציאליות נחשבו לעובדות חיוניות. "מצד אחד לא רציתי להפסיק לעבוד, חשבתי כל הזמן על המשפחות שאני עובדת איתן בשכונה. יש משהו מספק בלהיות עובדת חיונית ולהישאר בעשייה כל הזמן. מצד שני - אני כן חושבת גם על המשפחה הפרטית שלי ולא רוצה לסכן אותה. בסגר זה היה יותר קל כי כולם היו בסגר. עכשיו אני פוגשת את ההורים שלי למשל, וזה יותר קשה. כעובדת סוציאלית אני באמת נפגשת עם המון אנשים. יש מעגלי חשיפה מאוד גדולים".
מתברר שהמגפה הביאה איתה גם כמה נקודות אור. "משהו בהקצנה של הסיטואציה הוביל חלק מהנשים להעצים את עצמן ולפנות לשינוי החיים שלהן. הגיעה אלי אישה לא צעירה, וסיפרה שהיא חווה אלימות כבר המון שנים. היא החליטה עכשיו ללכת לטיפול. היא הבינה שהקורונה היא סף רתיחה, וזה מה שגרם לה לפעול. כעת היא בהליכי גירושין, יצאה מהבית, שוכרת דירה לבד. זה צעד שקשה מאוד לעשות והיא הצליחה לעשות אותו דווקא אחרי השנה הזאת".
מתעקשת ללמד למרות הסכנה
ליליאן לאופר, מורה בביה"ס לוריא למוזיקה ומחול
ליליאן לאופר (54) נמצאת בקבוצת סיכון כפולה – כחולת אסטמה וכחולה במחלה המטולוגית. למרות זאת, בחצי השנה האחרונה ממשיכה לאופר להגיע לבית הספר, לפגוש עשרות ילדים ביום וללמד אותם מוזיקה, פנים אל פנים.
"כשפרצה הקורונה קיבלתי הנחיות מאוד ברורות מהרופאה שלי - לא לצאת מהבית עד שהקורונה תחלוף, אחרת אני אהיה בסכנת חיים", היא מספרת. "בהתחלה הקשבתי לה. לאחר כחודשיים, כשפתחו את הלימודים בבתי הספר היסודיים, התלבטתי מאוד מה לעשות. פחדתי, אבל הבנתי שאני לא יכולה שלא לחזור. מאז אני יוצאת לבית הספר כל יום, וסופרת את הימים המוצלחים שבהם לא נדבקתי".
לאופר מלמדת מוזיקה שנים רבות, במספר מוסדות חינוך בעיר, ובהם בית הספר היסודי לוריא למוזיקה ולמחול ובאקדמיה למוזיקה ולמחול בעיר. "אני נוגעת בכל שכבות הגיל של התלמידים. מהגיל הרך, גנים וכיתה א' ועד לתואר ראשון". לטענתה, מהר מאוד היא הבינה שלימוד מוזיקה בזום או דרך הרשת לא יכול להשתוות ללמידה פנים אל פנים. "מוזיקה היא דבר שלא ניתן ללמד בהקלטה מראש. הריחוק פוגע בעשייה המוזיקלית. חשוב לי ללמוד במציאות ולא במסך".
אף שנחשפה למספר חולי קורונה ששהו בקרבתה, היא הצליחה לשמור על עצמה. "היו כל הזמן מקרים של כמעט, מקרים שבהם היו התפרצויות בבתי הספר שבהם אני מלמדת. אפילו הבת שלי היתה בבידוד, ואני מכירה לצערי שני נפטרים מקורונה".
אז איך בכל זאת מקטינים את הסיכון? היא כמובן נשארת עם מסכה לכל אורך היום, ומקפידה שתלמידיה ישמרו על כללי הריחוק.
"יש פחד. אבל אם אני רק אפחד אני לא אוכל לצאת. אם אני אקשיב לרופאה שלי אני לא אצא. מעבר להנאה שלי כמורה - אני גם לא יודעת כמה זמן זה יימשך. התקשרתי להסתדרות המורים כשנפתחו בתי הספר, ואמרו לי להשתמש בימי המחלה שלי. מורה שלא מוכן לסכן את חייו ונגמרו לו ימי המחלה – מה הוא אמור לעשות? מה משרד החינוך עושה?" תוהה לאופר.
"אני המפרנסת היחידה בבית. יש לי אופציה אחרת להתקיים? אני רואה מה שקורה לחברים שלי, הזמרים, הנגנים. הם לא יודעים מה יהיה מחר. מי ידאג לי אם אני לא אעבוד? אין לי אופציה אחרת".
החסיד שהחלים מקורונה ומתנדב
אהרל'ה פריד
"אני יודע מה זה להיות סגור לבד במחלקת קורונה", מספר אהרל'ה פריד, חסיד בעלזא, שכבר ארבעה חודשים מתנדב ומסייע לחולים שנדבקו במגפה. "זה ממש כמו להיכנס לבית סוהר כשאף אחד לא יכול להיכנס אליך, ואתה לא יכול לצאת החוצה לפרק זמן לא ידוע. אני אושפזתי במחלקה במשך חמישה ימים בלבד, וכבר הספקתי לפתח קלסטרופוביה, שעדיין תוקפת אותי מדי פעם".
הוא תושב קרית בעלז ופעיל במספר עמותות, שבמסגרתן הוא מסייע לחולים. לדבריו, התפרצות המגפה העלתה את הצורך לאפשר למתנדבים להיכנס למחלקות הקורונה ולסייע למאושפזים. הבעיה היתה שאת המתנדבים הרגילים איש לא רצה לסכן. כאשר התברר כי מי שחלו בקורונה כנראה לא יכולים להידבק בשנית, סוכם שהם יוכלו להיכנס למחלקה.
פריד: "כל הכבוד לפרופ' רוטשטיין, ולמנהל עין כרם, פרופ' יורם וייס, שמאפשרים למתנדבים להיכנס למחלקה. זה לא מובן מאליו. רק אתמול חולה קורונה שביקרתי כאשר היה מונשם ומורדם, סיפר ששמע אותי כשדיברתי אליו. הוא אמר שהוא לא יכול היה להגיב, אבל המילים שלי נתנו לו את הכוח להמשיך להילחם. זה מסוג הדברים שאנשים לא מודעים להם – כמה חשוב שתהיה לאותם אנשים תקשורת עם החוץ. אני לא מאחל את זה לאף אחד, אבל מי שנמצא שם מבין בדיוק על מה אני מדבר. אפשר לראות באופן ברור כיצד העיניים והפנים של החולים מוארות ברגע שמתנדב מן החוץ נכנס אליהם. זה ממש מחייה אותם מחדש.
"האשפוז במחלקה הוא לא ממש נעים ועלול להכניס אותך לפאניקה מסוימת. יש כאלה שיכולים גם להיכנס לדיכאון מכך שהם נמצאים הרבה ימים לבד בחדר סגור. המאושפזים לא מבקשים מהמתנדבים שום דבר מיוחד, רק נזקקים לנוכחות שלהם. זאת ההרגשה של כל המתנדבים - תחושת שליחות מדהימה".
מזרח ירושלים, הפגנות חרדים ומחאה בבלפור
איליה איוונוב, משמר הגבול
"אני יודע בכל יום שאני יכול למות", אומר רס״ר איליה איוונוב (23), מפקד בסיירת משמר הגבול (סמ"ג). ממפקדת משמר הגבול בבסיס יהודאי, השוכן בסמוך למטה הארצי, איוונוב ולוחמים יוצאים לפשיטות ליליות על כפרים במזרח העיר כדי לאתר מחבלים ועבריינים. באחד המקרים גם הושלך לעברו בלוק מגג בניין, ורק בנס הדבר לא הסתיים באסון, כמו בחודש מאי השנה, כשלוחם גולני נהרג בכפר יעבד שבשומרון מגוש שיש שנזרק עליו.
אבל הוא מודה בכנות שתש"פ היתה חריגה בכל פרמטר. "השנה האחרונה היתה משמעותית מאוד עבורי - סיימתי את קורס המ"כים והפכתי למפקד בסמ״ג. זו היתה שנה מטורפת. נכנסנו לתקופה של הפרות סדר אלימות וקשות בשכונות מזרח ירושלים. ברגע אחד אנחנו נהפכים ללוחמים מיומנים שמנווטים בתוך סמטאות צרות, מסיימים משמרת, מגיעים למטה, ואז מוקפצים מחדש להפרות סדר במאה שערים".
"כולם בורחים, אני נכנס"
בינואר 2014 אירע פיצוץ בשכונת גילה בעקבות דליפת גז. באירוע נהרגו אבי וגלית טופאן, יחד עם בנם בן השנתיים, יוסף. שכנתם, לינדה שוורץ, נפגעה קשה ומתה כעבור שבוע מפצעיה. באותו בניין התגורר איוונוב עם משפחתו. "הייתי רק בן 15 כאשר היה הפיצוץ. עזרתי לחלץ אנשים מהבניין. באותו רגע הבנתי שיש בי תכונות שאולי אין לאחרים. ברגע שכולם בורחים החוצה אני נכנס פנימה. אל המקום שאנשים מפחדים ממנו אני רוצה להגיע".
בשלוש השנים שלאחר מכן הוא התנדב במשטרה בתחנת 'מוריה', וכאשר הוא התגייס היה ברור לו איפה הוא מתכוון לשרת: "הבנתי שמג"ב זה המקום שאוכל לבטא בו את היכולות שלי. אני חי על שיחת טלפון. ברגע אחד אני יכול להיות במעצרים וברגע אחר בהפרות סדר או בתפיסת חוליות טרור ושהאזרח הפשוט יקום בבוקר בבטחה".
תן דוגמה לעומס שיש על היחידה שלכם?
״לפני חצי שנה, יום לפני שאני אמור לצאת לחופש - חוויתי את אחד הימים המורכבים והעמוסים. בתוך 48 שעות ביצעתי רצף של משמרות. התחלנו משמרת של שמונה שעות, באבטחה שוטפת בשער שכם. אני והלוחמים דרוכים, תחת שמש קופחת. חזרתי לבסיס ובערב הגיעה ליחידה מידע מודיעיני על מספר חשודים שאנחנו צריכים לעצור במזרח העיר. ביצענו את המשימה, ישנתי מספר שעות, ובבוקר כבר הייתי בפעילות נוספת עד הלילה".
אף שאיוונוב וחבריו רגילים למפגינים שלא ממש עוטפים אותם באהבה, לפני כשלושה חודשים הוא התקבל באירוע חריג במיוחד, כאשר הוזעק להפרת סדר אלימה בשכונת מאה שערים שבמהלכה הוא נדרס. "אני רגיל לקללות, לגידופים וליחס שהשוטרים 'זוכים' לו בשכונה, אבל האירוע הזה היה עמוק יותר עבורי - היתה שמחה וצהלה על כך שנדרסתי והייתי מוטל על הרצפה. היו מחיאות כפיים סוערות. זה האירוע שאני לא אשכח ולא חשבתי שדבר כזה יקרה. כשאני שרוע על הרצפה עשרות מפגינים שמחים וצוהלים. אבל גם אירועים מהסוג הזה צריך להכיל ולהתמודד איתם".
כשהוא נשאל אם חשב לנטוש את השירות בעקבות הפציעה, הוא אומר שהמחשבה אפילו לא עברה בראשו. "האירוע הזה המחיש לי כמה אני צריך להישאר ולהתמודד עם אירועים מהסוג הזה".
לאפשר פגישה עם חולה קורונה שעומד למות
רות מלכא, עובדת סוציאלית במחלקת קורונה
"מה שעוזר לנו להתמודד במצבי טראומה זה תמיכה ולהיות ביחד, אבל הקורונה מונעת את זה מאיתנו", אומרת רות מלכא (28). במסגרת תפקידה כעובדת סוציאלית במחלקת הקורונה של 'שערי צדק', כאשר חולה עומד למות היא מאפשרת לבני משפחתו להיפרד ממנו.
היא התחילה לעבוד מיד עם פתיחת המחלקה, בתחילת הגל הראשון. "באותה תקופה היה עומס גדול, והרבה פעמים הייתי נשארת מעבר לשעות העבודה הרגילות שלי. מטבע הדברים, כיוון שאתה עובד במחלקת הקורונה אין לך את העושר החברתי והמשפחתי שהיה לך לפני כן, אז כבר לא אכפת להישאר עוד קצת בעבודה ולהתגייס למען המלחמה הזאת".
בנוסף לעבודה השוטפת, היא גם כוננית, ופעמים רבות היא מוזעקת לבית החולים בשעות הערב או הלילה בגלל פטירה פתאומית או הידרדרות קשה במצבו של חולה. כאמור, היא גם מלווה בני משפחה שעומדים להיפרד מקרוב משפחה חולה. "הליווי כולל גם את המישור הפיזי וגם את המישור הרגשי. אנחנו מסבירים להם מהם הסיכונים ואת כל מה שכוללת הכניסה למחלקת קורונה. חוץ מזה, כשמודיעים לבן משפחה שהוא יכול להיכנס למחלקה, המשמעות היא שבן המשפחה במצב קשה, כי אנחנו מאפשרים להיכנס במצבי סוף חיים. זו בשורה קשה בפני עצמה וחשוב לעבד את זה". ההכנה חשובה מסיבה נוספת. בני המשפחה לא נפגשו עם הקרוב שלהם בתקופה שבה שהה במחלקה. "אנחנו מסבירים להם שהוא לא ייראה כרגיל, ומבקשים מהם להיזכר ברגעים היפים שלו ולא איך שהוא נראה עכשיו.
"לפעמים מדובר באנשים שכבר לא מתקשרים, אז אנחנו נזכרים ביחד עם בני המשפחה איך הם היו לפני המחלה. זה מפגש שהוא מאוד מרגש, וגם מאתגר, כי הם נכנסים ממוגנים לגמרי, ואסור להם לבכות או לנגב את הדמעות. גם לחבק את קרוב המשפחה ולרכון מעליו אסור. לראות את בן המשפחה הכי יקר לך מסיים את החיים שלו לבד, ואתה לא באמת איתו כי הקורונה מונעת את זה ממך, זה לא פשוט. צריך להתכונן לזה נפשית".
מה הקושי הגדול בתפקיד?
"ברמה המקצועית - אני לא יכולה להגיש את השירות שאני מכירה, כשאשה לא יכולה לחבק את קרובת משפחתה, או להניח עליה יד, כמו בשגרה. ברמה האישית - מה שעוזר להתמודד זה הקן האישי שלי, המשפחה, החברים, בן הזוג.
"בגל הראשון מצאתי את עצמי כשאני באבל הפרטי שלי - כשאח שלי בסגר בצבא חודשיים ואני רחוקה מבן הזוג שלי ואנחנו לא יכולים להיפגש. פתאום אין לך את מעגלי התמיכה שבדרך כלל יש לך. יש לי אחות שעובדת בשערי צדק במיון, והיינו נפגשות אפילו באופן יזום רק כדי להגיד שלום. כשהייתי מרוחקת מכולם, עזר לי שיש מישהי שקרובה אלי פיזית ונפשית, שאני שואבת ממנה כוח. היא הזכירה לי לרגע את החיים השפויים שלי, שיש לנו משפחה וחיים שבקרוב אחזור אליהם".
דואגת להורים, מתגעגעת לאחיינים
ד"ר אנסאם אלחטיב, דוגמת קורונה
אחרי שהיא מסירה את הביגוד שמגן עליה מקורונה, יש לא מעט חרדים שנדהמים לגלות מולם אשה חובשת חיג'אב. תכירו את ד"ר אנסאם אלחטיב (36), תושבת צור באהר. היא רופאת שיניים, מתמחה בהדסה עין כרם במחלקה לרפואת הפה ושיניים, ולפני כארבע שנים החלה להתנדב במד"א.
"כשעשיתי משמרות לילה זה היה קשה ומסוכן. אני גרה בכפר – לא כולם מבינים מה אני בדיוק עושה, וזה גם לא מובן מאליו שאשה ערבייה רווקה שלובשת חיג'אב תחזור הביתה בשעה 12 בלילה או תתחיל משמרת בשעה 11 בלילה. לא רואים את זה בעין טובה בכפר כי זה לא מקובל מבחינה חברתית".
לדבריה, את הכוח והאומץ היא שואבת מהוריה, שאיתם היא מתגוררת. הם אלה שתמכו בה ואמרו לה להתעלם מהלחשושים של השכנים ולעשות את מה שהיא מאמינה בו.
בחודש מרץ היא לקחה על עצמה אתגר חדש והחלה כדוגמת אנשים שחשודים כחולי קורונה. "בהתחלה זה היה מעט מורכב", היא מספרת, "גם כי לא ידעתי כמה זמן זה יימשך, וגם בגלל שאני לובשת חיג'אב".
אתגר נוסף הוא להתמודד עם חלק מהציבור החרדי בעיר. "אם הייתי נשלחת למקומות שבהם גרים דתיים, היו מסתכלים עלי בחשדנות. אבל אמרתי לעצמי שנשלחתי לעשות את הדגימות במקום הזה כי סומכים עלי שאני יכולה לעשות את זה בצורה הכי טובה שיש.
"אני מבינה שברושם ראשוני יכולים להיווצר כל מיני סטריאוטיפים, אבל נקודת האחיזה שלי היא בכך שאני לא מייצגת את אנסאם אלא את מד"א. מה שאני צריכה לעשות זה רק לבנות את הגשר ביני לבין האדם שמולי. הלאום לא חשוב אלא המטרה הסופית – הצלת חיים".
כדי לשבור את הקרח עם האנשים שהיא פוגשת, היא לא מזדהה כד"ר אלחטיב אלא מציגה את עצמה בשמה הפרטי. "אני רוצה לדבר לאנשים בגובה העיניים, תואר הכבוד לא רלוונטי כאן. אני תמיד גם מביעה חמלה והומניות, אף פעם לא מסתפקת ב'לפתוח פה', 'לפתוח אף'".
הקושי האמיתי שנלווה לעיסוק בקורונה הוא החשש להדביק אחרים, כשהיא חוזרת לביתה.
"ההורים שלי הם בקבוצת סיכון, ובמשך שלושה חודשים שמרתי מהם מרחק חברתי ונמנעתי לגמרי ממגע ישיר. רק בעיד אל־פיטר, לאחר שבועיים הפסקה מהעבודה, יכולתי להצטרף לשולחן החג. זה היה מרגש מאוד עבור כולנו. באחד הבתים שאליהם נשלחתי היו ילדים קטנים. הם היו בגיל של האחיינים שלי והתייחסתי אליהם ממש כמו אל האחיינים שבתקופה הזו של הקורונה אני לא מתראה איתם כלל. זה שבר אותי ובכיתי שם מאוד. כדי לפצות את עצמי על הזמן החסר עם האחיינים הקדשתי להם זמן ארוך יותר מהרגיל ועשיתי להם מעין 'שיעור' על הקורונה ודרכי ההתמגנות של הצוותים הרפואיים".
אי אפשר לפספס את ריח הגופות
דנו מונקוטוביץ', מתנדב בזק"א
כאשר מתגלה גופה של אדם שנפטר בנסיבות טבעיות, אף אחד לא יטפל בה, לא המשטרה וגם לא מד"א. מי שמוזמן למקום הוא דנו (דן) מונקוטוביץ' (50), חרדי תושב הר נוף, עובד ב'עזר מציון' וראש צוות ירושלים בארגון זק"א. הוא אב לשישה ילדים, ולפני 27 שנים החליט שלא להסתפק בהתנדבות במד"א. "כשהייתי מגיע לזירות ומד"א היו עוזבים, הייתי רואה שצריך להמשיך לטפל בגופות, אבל החובשים לא מטפלים בגופות. יש חשיבות לשמור על כבוד המת, אז ראיתי צורך להצטרף לחבר'ה שעובדים בזירה, אחרי שכולם הולכים".
כמו רוב אנשי זק"א, גם הוא מרבה לדבר בציניות. "לא מגיעים בתחילת שבוע ומקבלים תוכנית עבודה", הוא מחייך. "זה יכול לתפוס אותך בעבודה, עם הילדים, בטיול. אתה פתאום מקבל קריאה, ואז עוזב הכל ונוסע לשם. המשפחה והחברים כבר למדו לא לשאול מה ולאן, וגם לא לבקש פרטים כשאני חוזר".
בתקופה האחרונה הוא וחבריו טיפלו במקרים רבים של קשישים ערירים שמתו בביתם, וגופתם נמצאה כעבור מספר ימים, ולעיתים לאחר מספר שבועות. מתחילת השנה אירעו בירושלים 16 טרגדיות כאלה.
"מרגיז להגיע לאירוע כזה ולראות בניין פעיל ותוסס כשיש דירה אחת שהמוות מסתובב בה. שבבניין כזה יש בנאדם אחד שכל החיים שלו מסתכמים בזה שהוא על הרצפה ונרקב בזמן שכל הבניין סביבו חי כרגיל. לפעמים יש ריח נוראי בבניין ואתה לא מבין איך השכנים לא קלטו את זה. הריח כל כך חריף, אי אפשר לפספס את זה".
הוא מתעקש שהתופעה קיימת גם בשכונות מבוססות וגם בחלשות, ולכן הוא מבקש: "תרימו טלפון מדי פעם לשכנה, אני לא מדבר על להזמין לשבת. שלפחות יהיה להם את הטלפון שלכם באנשי קשר, כדי שיוכלו לפנות אליכם ברגעי מצוקה. יש מקרים שרואים גופות ליד הטלפון. הם ממש זחלו לכיוון הטלפון וכמה מטרים לפני שהגיעו - הם התמוטטו. היה השנה קשיש שנמצא שבוע לאחר שנפטר. הוא ישב מול הטלוויזיה והיו לו קשיי שמיעה, אז הוא שמע את הטלוויזיה בקולי קולות. כשנכנסנו לבניין מיד שמענו את הטלוויזיה שלו. שבוע היא בקולי קולות ולא מפסיקה. זה לא מעלה חשד?" הוא תוהה.
"כשאני חוזר הביתה אני מביא איתי את כל מה שעברתי שם. אני חוזר הביתה ומריח שהחולצה שלי בריח של מוות, אני מכניס אותה לכביסה ומוציא מהארון חולצה חדשה. לובש אותה ומריח שגם היא באותו ריח. אני חושב שאולי זה בגלל שנגעתי בה ולא שטפתי ידיים, אז אני נכנס להתקלח, ועדיין מריח את הריח. רק אז אתה מבין שזה פסיכולוגי, ויעברו יום־יומיים עד שזה יעבור לך".
לפני סיום מונקוטוביץ' מבקש מתושבי העיר לדפוק על דלת השכנים הקשישים ולשאול לשלומם. במקרים מסוימים זה אפילו יוכל להציל חיים, או לאפשר קבורה בכבוד.
מה תיקח על עצמך כלקח מהשנה האחרונה?
"להשאיר מפתח אצל השכן", הוא מסכם בציניות.
"הפחד נחלש כי המיגון מוכיח את עצמו"
ד"ר רמזי קורד, אחראי מחלקת קורונה
"בתחילת גל הקורונה לא ידענו למה אנחנו נכנסים", אומר ד"ר רמזי קורד (32), רופא מומחה בפנימית ובגריאטרייה, שמנהל בפועל את מחלקת הקורונה בשערי צדק מהיום הראשון שבו היא נפתחה. את ההתמחות שלו הוא סיים בסוף שנת 2019, ומיד החל לעבוד כרופא במחלקה פנימית בבית החולים. הוא תושב בית חנינא, נשוי ואב לשני ילדים.
כשהגיעה הקורונה החליט מיוזמתו לעבוד במחלקת הקורונה. "לא היינו בטוחים מה אנחנו בדיוק אמורים לעשות. אבל זה הסתדר והשתפר תוך כדי תנועה. התחלנו מהר מאוד ללמוד את המחלה עצמה - מה נמצא בגוף, מה זאת המחלה הזו, למה אנחנו מצפים מהחולה. פיתחנו הכל מאפס, מחלקה חדשה, נהלים חריגים של התמגנות, התפשטות, וכל הנהלים סביב מחלה זיהומית מידבקת. זו היתה עבודת חירום ועבדנו במתכונת של 12 שעות בכל משמרת. הקדשנו למחלקה הזו המון משמרות והרבה אנשי צוות".
בתוך זמן קצר הוחלט שהוא יהיה אחראי על המחלקה. כעת, חצי שנה אחרי, הוא מספר שהצוות התרגל לשגרת החירום ואפילו לחליפת המיגון האטומה, שבהתחלה היתה גורמת לכאבי ראש ולהרגשה כללית לא טובה אחרי כל משמרת במחלקה.
מקרה המוות הראשון במחלקה הוא אירוע שנחרת היטב בזכרונו. "אני ליוויתי את אריה אבן ז"ל, מרגע קבלתו במחלקה ועד לפטירתו. הוא היה איש מקסים, ומבחינה חיצונית לא נראה שהנגיף עלול לגרום לו למצב הקריסה שקרתה לו מאוחר יותר. היום אנחנו כבר יודעים שהמחלה מתנהגת 'לא טוב'. היא נותנת לחולה את ההרגשה שהוא בסך הכל בסדר ורק חלש מעט, בעוד היא מידרדרת בגופו - המדדים הרפואיים שלו לא טובים, רמת החמצן שלו בדם יורדת לחלוטין, והוא כלל לא מרגיש בזה.
"הפטירה הזאת היתה קשה מאוד גם לצוות. פתאום הבנו שאנחנו נכנסים למערכה מול נגיף שממש יכול להרוג אנשים. גם אחרי פטירתו, השיחות עם המשפחה והבקשות שלהם לראות אותו, להיפרד ממנו ולקיים הלוויה וטהרה שהם טבעיים בפטירת אדם, פתאום לא היו אפשריים".
מעבר לעבודה השוחקת, יש גם אתגר משפחתי. "כיום הפחד והחששות קצת נחלשו, כי המיגון שלנו מוכיח את עצמו, אבל בהתחלה נאלצנו להתנתק מהמשפחה. בשלושת החודשים הראשונים זה היה נתק מוחלט ממש. הילדים כל הזמן התגעגעו אלי. הילד הבכור שלי, בן 4, כל הזמן שאל אותי מה זה קורונה, ורצה לבוא איתי לבית החולים כדי לעזור לי להילחם בנגיף - 'בכדור הזה עם הקוצים'. זה היה לא פשוט להסביר לו למה הוא רואה את אבא פחות ולמה אני עובד שעות ארוכות.
"כיום, כשהבן שלי רואה מישהו בלי מסכה ברחוב, הוא הולך אליו וכועס עליו. חוץ מזה, אשתי היא הגיבורה האמיתית, היא עבדה כפול - גם בעבודה הרגילה שלה מרחוק וגם טיפלה בילדים, וכל זה לבד כשאין לה שום סיוע. העומס של בתי החולים הוא עכשיו בשיא שלו ואנחנו על הסף של המקסימום שאנחנו יכולים לעמוד בו. אני ממש מקווה שתושבי העיר יישמעו להוראות".
לעדכונים נוספים - חדשות ירושלים
