מזוועות השואה לרופאה הבכירה המבוגרת בארץ: מנהלת אגף הילדים המונשמים במרכז הרפואי הרצוג, פרופ' רנה גיל, תחגוג בעוד כחודש יום הולדת 89. אחרי ששרדה את זוועות השואה ועלתה לישראל, היא ממשיכה גם בגילה המתקדם לכהן בתפקיד הבכיר, בתמיכת בעלה יוסף בן ה־90, פרופ' (אמריטוס) לפיזיולוגיה של הצמח ואסטרוביולוגיה באוניברסיטה העברית.
פרופ' גיל שהיא למעשה הרופאה הבכירה הפעילה המבוגרת ביותר בישראל. "הייתי בדיוק בת שש כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 39'", סיפרה השבוע ל"ידיעות ירושלים". "אבא שלי הצליח לעבור את הגבול לרומניה כי הפולנים פתחו את הגבול לשלושה ימים. אני ואמא שלי נשארנו בפולין תחת השלטון הגרמני.
"את האקציה הראשונה שרדנו, ובאקציה השנייה כבר הייתי אצל סבתא שלי, עם אמא שלי, דודה שלי ובת דודתי, שקטנה ממני בארבע שנים. זכרנו שבבית הסמוך יש תקרה כפולה שיכולה לשמש כמחבוא, אז דוד שלי לקח אותנו לשם והגברת הפולנייה החביאה אותנו בעליית הגג, ושם בילינו שלושה ימים.
"לאחר מכן הלכנו בלילה מושלג שלושה קילומטרים לעיירת נופש אחרת ליד קרקוב, שם החביאו אותנו שתי נוצריות מבוגרות אדוקות, שברגע של חולשה הסכימו לקבל אותנו. נכנסנו לחדרון בעליית הגג שלהן בבית הנופש: סבתא שלי, דודה אלה, אמא שלי, אני, בת דודתי פושק'ה ובת דודתי אסתר. הנוצריות לא תיארו לעצמן ש'ייתקעו איתנו' 22 חודשים. צריך להבין את גודל הסכנה: הן גרו בעיירה קטנה שבה כולם מכירים היטב, ופתאום במקום לקנות כיכר לחם אחת הן קונות שלוש. כל רגע גם קיימת הסכנה שמישהו ישים לב וילשין. אז פעם בשבוע-שבועיים הן היו נוסעות לקרקוב הסמוכה כדי לקנות אוכל וכדי לפנות את הדליים המלאים ביציאות".
החיים בעליית גג
"התחבאנו אומנם בחדר קטן בעליית הגג, אבל עליית הגג עצמה היתה גדולה. לא היה לנו אור של ממש, רק פסים קטנים ודקים של קרניים נכנסו מהחרכים, הכל חצי חשוך. הפולנים באותה תקופה היו שומרים כל דבר, אפילו עיתונים. אז פורסמו בעיתונים היומיים סיפורי מתח בהמשכים. ישבתי עם העיתונים הללו, סידרתי אותם לפי הסדר וקראתי ברצף. מצאתי שם גם את כרכי הספר 'האסופית' מתורגם לפולנית. אני מכירה את הספרים הללו בעל פה עד עצם היום הזה כיוון שקראתי אותם שוב ושוב. כשהפולנייה היתה נוסעת לקרקוב לקנות אוכל, היא היתה מביאה איתה את העיתונים החדשים או איזה ספר, ועבורי זה היה ממש יום חג.
"החברה היחידה שלנו היו העכברים, שבאו לאכול לנו את הלחם. במשך היום לא נתנו להם להתקרב, אבל במשך הלילה הנשים היו תולות את הלחם על חוט כדי למנוע מהם להגיע אליו. חוץ מזה, לימדו אותי במחבוא לימודים פולניים ואת לוח הכפל. למעשה מי שהצילו אותנו היו האמהות. הן ניסו ככל האפשר להיאחז בחיים, ולו רק בשביל שהילדים ישרדו. אמא שלי היתה מקימה אותי ואת בנות דודתי בבוקר כדי לצחצח שיניים ולהתלבש ואחר כך גם לקרוא וללמוד. הוטלה עלי האחריות לעשות לבנות דודתי הקטנות 'בית ספר' וללמד אותן. איך אפשר לתאר שבשנת 41', כשכל אירופה כבושה וכשנראה שאין שום סיכוי שזה ייגמר אי פעם - היה להן הכוח הנפשי־הרוחני להמשיך לחיות ולהתאמץ לדאוג שאנחנו נקום בבוקר ונתעסק במשהו שיסיח את דעתנו מהנעשה סביבנו כדי להציל אותנו גם מדיכאון טוטאלי. מדובר גם בכוח האמונה בחיים - שנשרוד, אחרת מה היה הטעם להשקיע בחינוך ובהשכלה? החיוביות הזאת וכוח ההישרדות הזה - הכל היה בזכות הנשים הללו. זה כוח הגבורה האמיתי. במצב כזה שאין שום סיכוי ותחת סכנה גדולה הן שמרו על גחלת החיים".
הזיוף הגורלי
"אמא שלי היתה בלונדינית, ובשלב כלשהו החליטה לנסות את מזלה כדי להשיג מסמכים מזויפים אריים. אז אמא שלי ואני נסענו לוורשה לנסות להסתדר שם. אמא שלי אימצה לעצמה זהות של אלמנת קצין פולני 'שחור', שהיתה עבורה אליבי לבתה ה'שחורה'. הגענו לשם בפסח 43', בדיוק במרד גטו ורשה. היינו שם שישה שבועות, וזאת התקופה הכי קשה שלי מהמלחמה.
"היא השאירה אותי בחדר בבית מלון והזהירה אותי שאסור לי לצאת או לדבר עם אף אחד. במהלך היום היא ניסתה לסדר את עניין זיוף המסמכים עבורנו, לחפש עבודה כעוזרת בית ולחפש מקום לגור בו. הייתי יושבת לבדי בחדר במשך שש-שבע שעות בלי לדעת מה קורה בחוץ ועם חשש קיומי לגורלי אם אמא לא תחזור. היה בחדר שעון מטוטלת שנע מצד לצד וספר את השניות כמו בסרט אימה. עד היום אם אני נכנסת לבית ויש בו שעון מטוטלת אני בורחת. זה היה פשוט נורא.
"היה מקרה שנצרב בזכרוני שבו נכנסנו אמא ואני למסעדה כדי לאכול. פתאום ניגש לאמא איזה שיכור פולני ואמר לה שהילדה שלה (אני) יהודייה ושהוא לוקח אותי. אמא שלי בקור רוח יוצא מגדר הרגיל אמרה לו: 'אדוני שיכור. לך מפה בבקשה', והמשיכה בענייניה כאילו כלום לא קרה. האיש הסתלק מהמקום בלי שחשדם של הפולנים האחרים התעורר. כעבור שישה שבועות, שבהם ניסינו להסתדר, חזרנו למחבוא. אי אפשר היה להמשיך בחוץ כי פרץ מרד גטו ורשה, כולם ברחו וממש חיפשו את היהודים. אני עדיין זוכרת את העשן שהיתמר למרחוק מהגטו".
הצלה מופלאה
"בשנת 44' הרוסים התקרבו אל פולין והגרמנים התחילו לסגת. הגרמנים החליטו להחרים את בתי הנופש הגדולים, כמו אלה שהתחבאנו בהם. העמיסו אותנו על העגלה, הורידו אותנו במרכז שדרה גדולה באמצע קרקוב ואמרו לנו שלום. תארי איך היינו נראים אחרי 22 חודשים מבלי להסתפר ולהסתדר ומבלי לראות אור יום. בתוך רגע מישהו יכול לעלות על זה שאנחנו יהודים ולמסור אותנו. במהלך עבודתי בירושלים הכרתי את המונח 'נס גלוי'. זה מה שהיה לנו באותו יום. פתאום, כאילו משום מקום, נוצר לנו קשר באותו יום עם המחתרת הפולנית - גברת עם ילדה על הגב הופיעה, לקחה אותנו איתה וחילקה אותנו לשני בתים שבהם הסתתרו גם יהודים נוספים. פתאום הכל הסתדר. את סבתא שלי, אמא שלי, בת דודה שלי ואותי הסתירו באיזה חדרון בבית של איזה קונסיירג' (שומר בניין) של בניין מאוד יפה שבו היו גרים הקצינים הגרמנים. המחתרת הזו נתנה לקונסיירג' הזה כסף גם כדי להסתיר אותנו וגם כדי לקנות לנו אוכל. שם הסתתרנו כמה חודשים עד ינואר 45'. אז נכנסו הרוסים לפולין והגרמנים הסתלקו".
הבחירה בחיים
לפרופ' גיל יש שני ילדים וחמישה נכדים, ומתברר שכבר בילדותה היא ידעה כי תזכה להציל חיים. "בגיל 12, עוד בפולניה, החלטתי שאני רוצה להיות רופאה. כיום ההיסטוריה שלי משפיעה על העבודה שלי. אני מטפלת בילדים שלכאורה אין להם סיכוי להמשיך לחיות. אורך החיים הממוצע שלהם הוא בערך חמש שנים, סטטיסטית.
"יש לנו במחלקה בית ספר, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה. איכות החיים שהם כן יחיו חשובה לנו. לכן להשקיע בילדים האלה חשוב יותר בעיניי מאשר הארכת חייהם, וזה מה שאנחנו עושים. בבית הספר שלנו לא מלמדים אותם מתמטיקה, אבל מלמדים אותם ליהנות מהחיים. פעם הגיעו אלינו תורמים שהביאו איתם כיסאות גלגלים. אמרתי להם שאני האדם שהכי יכול להעריך את העובדה ששמים ילד על כיסא גלגלים ומוציאים אותו למרפסת, כי לי עצמי לא היתה הזכות הזאת. 22 חודשים לא הייתי יכולה להתקרב לחלון. בחוץ לארץ להורים לילדים כאלה יש את האופציה להפסיק את ההנשמה. לנו אין אופציה כזאת כיהודים. אני 16 שנה עובדת במחלקה הזאת ב'הרצוג'".
פרופ' גיל מתייחסת גם לקדושת החיים במחלקה הקשה: "עוד לא היה לי זוג של הורים שאמרו להפסיק להנשים את הילד. "כשעבדתי בהשתלמויות שלי בחו"ל היתה אופציה במקרים מסוימים לא להמשיך הנשמה. אצלנו אין אופציה כזאת, ועם זה אני שלמה, למרות שיש אנשים שחושבים שאני לא נורמלית, וזה כנראה בגלל הרקע שלי".
פורסם לראשונה: 07:39, 28.04.22
