מי אני? "בן 76 בקרוב. נשוי, אב לארבעה בנים, סבא לנכדים ונכדות".
למה ירושלים? "בשנת 1976 בחרנו לגור שנה אחת ברחוב רד"ק בירושלים, במסגרת שנת שבתון. מאז השאיפה היתה לחזור לעיר האהובה עלינו, ולפני כשבע שנים הגשמנו את החלום".
הדבר הכי משוגע שעשית בעיר? "אני פנסיונר כראש המסלול לאומנות במכללה האקדמית לחינוך 'תלפיות' בחולון. עד הקורונה הייתי ראש המדור לאומנות במשרד התרבות וחבר המועצה לתרבות. אני אומן שעוסק בשיח היהודי-ישראלי. והדבר הכי משוגע שעשיתי זה שאני משתגע על ירושלים ממש, כל רגע".
מה הכי גרוע כאן? "אני גר ברחוב מרכזי. לא רואה מגרעות, חוץ מהרעש".
עם מי היית רוצה לשבת לדרינק? "דרינק לא, אבל קפה טוב, עם אחד הנביאים שהתנבאו על העיר הזו, ולהודות בפניו שהחזון הפך למציאות, שאנחנו חלק ממנה".
מקום סודי בעיר? "פעמים רבות אפשר לראות אותי מצייר את הנוף המופלא בטיילת ארמון הנציב ברחבת הדשא של אולמי 'עולמיא'. בעבודותיי אני מציג חזון מיוחד של החלום הציוני שאינו נבוך ואינו מתנצל. המשוררת חוה פנחס־כהן הגדירה אותי בזמנו כדמות הבולטת ביותר בפעילות למען הפרחת השממה האומנותית בציבור הציוני־דתי".
איך ירושלים תיראה בעוד 20 שנה? "אני לא נביא, אבל יכול לנחש שהעיר תמשיך להיות היפה והנקייה בעולם. אני מקווה שנראה בה יותר פסלים, כמו שני הפסלים שלי בקניון מלחה".
