המחאה הירושלמית החדשה: לגל המחאות שעובר על העיר הצטרפה בשבוע שעבר מחאה קטנה ושקטה יותר ויוצאת דופן - בלב שכונת גאולה החרדית הפגינו בשבוע שעבר כ־30 נשים חרדיות, חברות קבוצת 'נחל"ה - נשים חרדיות לדיור הציבורי'. הנשים התארגנו מול ביתו של שר השיכון והבינוי הנכנס, הח"כ לשעבר יעקב ליצמן, שמתגורר בשכונה. אלא שעיקר פעולתן לא היתה דווקא נגדו - אלא כוונה גם לתושבי השכונה ותושבותיה שמחכים שנים לדיור הציבורי שהם זכאים לו.
"נוצר פה תא גרעיני של נשים, תושבות השכונות החרדיות, שבאות ועושות - בלב השכונה, עם השלטים שלנו ועם האמירה שלנו. זה מאוד לא מובן מאליו", מספרת מירי דוד, ממקימות הקבוצה ופעילה ב'פורום לדיור ציבורי' - שמלווה את קבוצת הנשים. "המטרה שלנו היא להגיע לציבור. לגרום לציבור החרדי להכיר יותר את המאבק על דיור ציבורי. בחרנו שלא לצעוק ולא להפגין כמו שהרבה הפגנות אחרות נראות. בכל זאת, זאת שכונה מאוד רגישה, יש פה הרבה קהילות ואת לא רוצה להתסיס אף אחד. אנחנו מקיימות מחאה שקטה".
בלונים וארטיקים
הנשים התמקמו בגן משחקים שנמצא מול ביתו של השר ליצמן. בין העצים נתלו מספר שלטי מחאה: "שומו שמיים - אין לנו בית!" נכתב על אחד מהם. בגן עצמו תלו הנשים בלונים וחילקו ארטיקים לילדי השכונה. בתוך זמן קצר פנתה למירי תושבת השכונה שרק עברה בגן ועצרה להתעניין. "משמיים נתקלתי בכן. גם אנחנו מקבלים סיוע בשכר דירה. לא ידעתי שיש נשים שעוסקות בזה", היא אומרת.
דוד היא אם לשישה, שהמתינה במשך ארבע שנים לקבל דירה בדיור הציבורי. תחילה ביקשה דוד, כמו משפחות חרדיות נוספות, לקבל דירה בשכונה חרדית, אך לאחר ארבע שנות המתנה, ומשהבינה שסיכוייה לקבל דירה באזור מגוריה הנוכחי אינם גבוהים, התפשרה על דירה בשכונת גילה. "עם הזמן הבנו שיהיה לנו קשה לקבל דירה בשכונת גאולה. אמרו לנו שהדירות פה יקרות הרבה יותר, שמחכים להן הרבה יותר זמן. בשלב מסוים התפשרנו.
"עבורי מדובר בעקירה למקום שעד היום אני לא מתאקלמת בו", מספרת דוד. "אנחנו עדיין נוסעים מהדירה 'הביתה'. יש לי שישה ילדים שלומדים במוסדות חינוך בגאולה, מרכז החיים שלנו הוא בשכונה, היום אנחנו חיים בסביבה שהיא לא הסביבה שלנו - ובה גם לא שמחו לראות אותנו נכנסים לבניין. אני מבינה מאוד משפחות שמסרבות לקבל דירות בשכונות שלא מתאימות לצרכים שלהן".
"אני ממתינה לדיור ציבורי כבר חמש שנים, והיום אני מספר 70 ברשימה", מספרת שרה דהן, חברה נוספת בקבוצת נחל"ה. "כרגע אני מקבלת סיוע בשכר הדירה ורוצה לקבל דירה כמה שיותר מהר.
"יש לי חמישה ילדים, הגדולה בת 16 והקטן בן שנתיים. רוב הילדים שלי לומדים בחינוך מיוחד בגלל בעיות שונות שמהן הם סובלים. שלושה מקבלים קצבה מביטוח לאומי.
"שמעתי דרך חברה שיש פורום של נשים למען דיור ציבורי, ואני חברה בקבוצה כבר שנה", מספרת דהן. "אנחנו מבקשות שיתחילו לשנות קריטריונים. הקריטריונים של הדיור הציבורי כיום נוקשים מדי. המשפחה שלי מרוויחה כרגע 9,000. מתוכם 5,000 יורדים על שכירות. ממה נשאר לי לחיות?"
מחאת הקשישות
מלכה (62), חברה נוספת בקבוצה, איבדה את זכאותה לדיור ציבורי כאשר ילדיה עברו את גיל 18. כיום היא נודדת בין דירות שונות שאותן היא שוכרת בכוחות עצמה, רובן חסרות את התנאים הבסיסיים ביותר. "אני אם לארבעה, הם כבר לא קטינים, ואני כבר לא זכאית לדיור ציבורי. היום אני חיה בחדרון קטנטן - הילדים לא יכולים לבוא להתארח אצלי. הם אמרו לי שהדירה לא מתאימה לאמא ולסבתא, אלא אולי לסטודנט.
"פניתי לקבל דיור ציבורי אחרי שהתגרשתי", מספרת מלכה. "אני מקבלת סיוע בשכר דירה בגובה של 700 שקל וקצבת נכות. על שכירות אני משלמת 2,100 שקל, ואני לא יכולה להרשות לעצמי במצבי דירה גדולה יותר. הכי כואב לי שאין לי פינה לארח בה את הבן שלי".
לצד מלכה הגיעו למחאה מספר נשים נוספות שנמצאות במצבה: ילדיהן בגרו, והן מצאו את עצמן מחוץ לרשימת הזכאות לדיור. "יש היום קריטריונים מאוד נוקשים לקבלת דירה. לאדם בגיל שלי אין אופציה לקבל דיור ציבורי. רק צעירים יותר שיש להם ילדים מתחת לגיל 18", מספרת מלכה.
קריאה לממשלה
רבות מחברות הקבוצה הגיעו לפעילות המחאה יחד עם ילדיהן, אלא שאחת מהן, רונה (שם בדוי), בת 20, הגיעה יחד עם אמה והצטרפה אף היא לפעילות. "הצטרפתי בעצמי לנחל"ה כי חשוב לי לספר איך זה לגדול להורים שמחכים לדיור ציבורי", מספרת רונה. "כילדה, זה מאוד קשה. תמיד חיים בשכירות, אף פעם אין לך בית. אסור לתלות תמונות על הקיר כי זה לא שלנו, מפחדים כל הזמן שהדירה לא תיפגע.
"היום כשאני בת 20 ועובדת בעצמי אני מפחדת לצאת לאכול עם חברות, או לקנות לעצמי בגד. ההורים כל הזמן מזכירים לי שהם לא יוכלו לעזור לי כלכלית, לא בחתונה ולא בשום דבר אחר. כל הזמן הפחד הזה של מה יהיה איתי כשאגדל ואף אחד לא יכול לעזור לי. אומרים שבגלל שאנחנו חרדים ולא תורמים למדינה מגיע לנו להגיע אחרי כולם, אבל אבא שלי שירת בקבע במג"ב בירושלים. היום כשהוא אבא לחמישה ילדים ולא יכול לעבוד בגלל בעיות בריאותיות, לא מסייעים לו".
כיום רונה מעבירה את מרבית המשכורת שהיא מרוויחה בעבודתה לטובת משפחתה, כאשר הוריה ממתינים עדיין לקבל דיור ציבורי. רונה היא הבת הבכורה, והיחידה מבין חמשת אחיה שכבר אינה קטינה. "לבר מצווה של אח שלי אני הייתי צריכה לשלם חלק מהאולם. אני לא כועסת על אף אחד אבל זה מאוד קשה לי. אמא שלי תמיד ניסתה לעבוד. היא קיבלה כל עבודה שנתנו לה, ועדיין לא היה לנו כסף. היינו רעבים בבית ספר, כעסו עלי כשהגעתי ללימודים עם חצאית של שבת ולא של סמינר, ולא רציתי לספר שזה כי אני לא יכולה לקנות חדשה".
דני גיגי, מקדם המדיניות ב'פורום הדיור הציבורי' מטעם ארגון 121: "ממשלת ישראל ממשיכה להתעלם מעשרות אלפי ממתינים לדיור ציבורי. יש תוכנית לשיקום הדיור הציבורי שאושרה בוועדה בין משרדית ואמורה לייצר עשרות אלפי דירות ציבוריות. יש דוחות של מבקר המדינה שקרא להגדיל בדחיפות את מלאי הדירות הציבוריות, ובינתיים שום דבר לא נעשה וישראל מדורגת במקום האחרון באירופה מבחינת מספר הדירות הציבוריות".
