תושבי רחוב בלפור והרחובות הסמוכים מורגלים מזה עשרות שנים להפגנות, מחאות, סירנות וחסימות כבישים, אך עם התגברות המחאה בחודשים האחרונים מאז החל משפטו של נתניהו — הם כבר אובדי עצות. מצד אחד, מפגיני השמאל. מצד שני, מפגיני הימין תומכיו של נתניהו. המכנה המשותף לשניהם: מערכות הגברה עוצמתיות והרבה, אבל הרבה רעש.
אביבה (67) היא תושבת ותיקה של הרחוב כך שהיא למודת אירועים קשים החרוטים לרעה בהיסטוריה הירושלמית, עם זאת היא מתארת את ההפגנות הנוכחיות כאירוע שקשה לה להתאושש ממנו.
"זה פשוט לא נגמר, ואי אפשר גם לדעת כמה זמן זה יימשך. כשנוצרים מצבים שבהם שתי קבוצות מפגינות אחת כנגד השניה זה ממש בלתי נסבל, לפעמים הם כמעט מגיעים למכות. אני בסטרס מהמצב הזה. עברתי אירועים של פיגועים ממש פה, בסמוך לבית שלי. הגוף שלי כבר פגוע מבחינה נפשית - אני קופצת מכל רעש פתאומי.
"בהפגנות הללו עושים שימוש מופרז בכלים שמשמיעים רעש כמו רמקולים, תופים וחצוצרות. זה מחריש אוזניים. חוץ מזה, מדובר לרוב בצעירים חמומי מוח ואנרגטיים במיוחד. בליל שבת האחרון הם הפגינו עד השעה 8 וחצי ללא הפסקה. ישבתי לאכול ארוחת שבת כשאני בוכה. למחרת כבר ברחתי אל חברה".
"כבר שישה שבועות שאנחנו סובלים. אין לנו יום, ואין לילה. הם יכולים להמשיך לצעוק גם בשעה אחת עשרה ושתים עשרה בלילה. אנחנו פשוט לא יכולים לישון גם כשהחלונות אטומים לגמרי".
לטענתה, בהתחלה המפגינים היו ממשיכים עם הקריאות גם לאחר כניסת השבת. כאשר ניסתה לפנות אליהם וביקשה מהם שקט, הם אמרו לה להתלונן עליהם במשטרה. "אין לך לאן לברוח, הצעקות והקריאות האלה נכנסים לך אל תוך הבית. בשבוע שעבר ברחתי באחד הלילות לישון אצל חברה".
"זו שכונת מגורים שגרים בה המון תושבים מבוגרים", מספרת טובי שוסטר (83) "אנחנו סובלים מהרעש עד אמצע הלילה, ובנוסף לכל, כל האיזור נראה כמו מזבלה. המון לכלוך שמייצרים המפגינים ולא מנקים אחריהם.
"החלק הכי גרוע הוא של אלה שמגיעים עם רכבים ולאו הזדהות עם המאבק של המפגינים לכאורה, צופרים ללא הפסקה ברעש נורא. פעמים רבות הם עושים שימוש במגפון סתם, לשיר שירים. זאת טרדה נוראית. אני לא יודעת איך הגופים האמונים על החוק מאפשרים את זה אחרי השעה 11 בלילה ואפילו בשבת".
