מה הדבר הכי מיוחד שחווית בעיר?
"חורף 1992. שלג. גרתי אז בגבעת שאול ועבדתי בכנסת. ללכת בתוך כל הלבן הזה ולראות אנשים שואלים אחד את השני אם הם צריכים עזרה. מכוניות תקועות בכביש, לראות את הערבות ההדדית ואת הביחד. כולם למען כולם. זו דאגה שאתה יכול לראות רק בירושלים. זה מספר את הסיפור של העיר הזו ושל התושבים המיוחדים שגרים בה".
למה ירושלים?
"עברתי לירושלים כיוון שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה ונשארתי בעקבות האהבה (באוניברסיטה פגשתי והתאהבתי באשתי וכן בעיר עצמה). בירושלים, אף שהיא עיר גדולה, יש אווירה אינטימית. יש בה את כל השירותים אבל יש כאן משהו אחר ביחס לערים גדולות אחרות. כאן כולם מכירים את כולם. זו לא באמת עיר של מיליון תושבים, אלא רק כמספר רשמי. אני עובד במרכז (בין היתר חבר בהנהלת מכון 'וינגייט', המועצה הלאומית לספורט ועוד) ותמיד כשאני אומר שאני ירושלמי, מסתכלים עליי אחרת".
מה הסוד הירושלמי שלך?
"כשאתה נוסע לאורך החומות אתה מבין באיזה מקום מיוחד וחשוב אתה נמצא. מקום שמיליארדי אנשים חולמים ונכספים אליו ועבורך נמצא בטווח יד. המחשבה שאנשים מכל פינה בגלובוס היו מתחלפים איתי ברגע".
עם מי הייתי רוצה לשבת לדרינק?
"בן ציון דינור. היה שר החינוך, פרופ' להיסטוריה באוניברסיטה העברית. הוא גדל במשפחה חב"דניקית ואף הוכשר לרבנות, נעשה בהמשך לציוני, למד באוניברסיטה ועלה לארץ. יזם את חקיקתם של כמה חוקים משמעותיים במדינה: חוק החינוך הממלכתי, שלפיו החינוך הממלכתי בישראל יועבר לידי המדינה ויבטל את הזרמים המפלגתיים בחינוך, יזם את חוק זיכרון השואה והגבורה - 'יד ושם' וכן זכה בפרס ישראל".
מה הכי גרוע כאן?
"שאין לנו חוף ים. חוסר הסבלנות והסובלנות לשונה. אין קבלה של האחר, בעיקר על רקע דתי. העובדה שאני שומע ש'שם יש רק חרדים' ו'פה יש רק ערבים' - מתסכלת אותי. הסיכוי שלנו כחברה בישראל בכלל ובמיוחד בירושלים היא שנלמד לחיות אחד עם השני. אנחנו מנסים לשנות את זה דרך ארגון ההורים, כדי שהילדים של כולנו ירוויחו מזה. כנשיא התאחדות 'אילת' - ארגון הגג של ענפי הספורט התחרותיים הלא אולימפיים בישראל - הייתי שמח אם יותר ירושלמים היו לוקחים חלק בענפי הספורט הנהדרים שלנו, מייצגים את המדינה בכבוד ומגיעים להישגים הבינלאומיים הגבוהים ביותר".
אז מה הלאה?
"הייתי שמח אם היו פה יותר צעירים, חילונים וציוניים דתיים. יותר דירות שיגרמו לצעירים להישאר כאן. מקווה שההיי־טק ימשיך ויתפתח וחברות גדולות נוספות יתמקמו בעיר. אני מקווה לראות יותר חיבורים חוצי מגזרים. היום יש ניתוק בין מזרח העיר למערב העיר ואף עם החרדים. כולם גרים יחד - אך לא באמת כפי שצריך להיות. כיו"ר ארגון הורים אני יכול להעיד שאין כמעט מפגשים בין בתי ספר מהמגזרים השונים. אנחנו מפחדים אחד מהשני. ככל שהילדים יכירו מגיל צעיר את השונה והאחר, כך כשיהפכו למבוגרים – ההיכרות והחיבור יסלקו את השנאה והפחד'".
