בדיוק השבוע לפני עשרים שנה נולדה שרי סינגר מחדש, כאשר חייה ניצלו אחרי שנפצעה קשה בפיגוע התאבדות בקו 14א', שבו נרצחו 17 אנשים ונפצעו למעלה ממאה. "ישבה לידי בחורה ולידה עמד החבר שלה", היא משחזרת השבוע. "אחר כך קראתי בעיתון שהם בדיוק התארסו. ליד הבחור עמד המחבל. שנים אחר כך ד"ר אבי ריבקינד (שהקים וניהל את חדר הטראומה; א"פ) סיפר לי שהם לא היו בטוחים שאני אשרוד את הפציעות שלי בגלל המצב הגרוע של האנשים שהיו סביבי".
5 צפייה בגלריה
מימין: הללי וייס, פרג', חוג'ה פרץ, מוסאי, סינגר, מקייטן וד"ר אלבז־ גרינר
(צילום: אלכס קולמויסקי)
"17 איש לא חזרו הביתה"
השבוע זו היתה הפעם הראשונה בשני עשורים שסינגר, שלמרבה האירוניה נפצעה כששהתה בישראל כמתנדבת מטעם ארגון המסייע לנפגעי טרור, היתה בארץ ביום השנה לפיגוע ההוא. הפעם היא החליטה לציין את התאריך במפגש מיוחד עם אנשי בית חולים הדסה שהצילו את חייה ואת חייהם של רבים מפצועי הפיגועים שהרעידו את ירושלים וכהוקרה לפעילות של נשות הדסה שממשיכות ללוות אותם עד היום. "אני מרגישה בת מזל", היא אומרת בהתרגשות. "בשמי ובשם שאר הניצולים ממתקפות הטרור בירושלים יש לי הכרת הטוב להדסה ולעבודת הצוותים שלה. מעולם לא הייתי בישראל ביום הפיגוע עצמו, וזה משמעותי מאוד עבורי להיות כאן ביום השנה ה־20".
בשנים שחלפו סינגר משקיעה מאמצים כדי לספר את סיפור הפציעה שלה ברחבי העולם, גם בקרב מנהיגים פוליטיים וחברי פרלמנט וגם בפני קורבנות טרור אחרים. "אני תמיד זוכרת שהסיפור שלי הוא לא רק שלי, אלא גם של כל הקורבנות האחרים בישראל, ובעיקר של 17 הקורבנות האחרים שלא זכו לחזור הביתה באותו היום".
"אין סיבה הגיונית למה חלק מהאנשים האחרים באוטובוס שלי לא ניצלו ואני כן, אבל אני יכולה לחשוב שאני כאן בשל סיבה מסוימת והיא התקווה שלי למנוע קורבנות נוספים מטרור, ובמיוחד להיות 'הקול' של ישראל בעולם.
"אני מרגישה שישראל 'טיפלה' בי אחרי הפיגוע", היא מוסיפה. "כשהייתי בבית החולים לבד, שרופה, מדממת וכואבת, בני משפחה של אנשים אחרים שנפגעו באוטובוס באו לבדוק אם אני בסדר. זו התמצית של מה שאנחנו כאנשים. היתה לי כל המשפחה הזאת סביבי שאפילו לא ידעתי שקיימת, והאנשים האלה שלקחו אותי תחת חסותם התייחסו אליי כאחת משלהם. את האהבה שהרגשתי אז בבית החולים אני מרגישה שוב כשאני מגיעה לארץ. גם בזכות 'נשות הדסה', שנשארות בקשר עם הניצולים לאורך שנים ועושות הכל כדי להשיב אותם למסלול החיים הרגיל".
"הרופאים צהלו 'הצלחנו'"
אלומה גרצנשטיין (מקייטן) היתה בת 17.5, תלמידה בבויאר בדרך למבחן במתמטיקה, כשנפצעה בראשה מרסיסים בפיצוץ בקו 20 בקרית מנחם ב־2002. "שתי החברות שלי ישבו ואני עמדתי", מספרת אלומה. "הצבעתי עם הראש על מישהו באוטובוס, אמרתי לחברות שלי שהוא נראה חשוד. אחת מהן הסתכלה עליי מוזר כאילו שאני מדמיינת, השנייה אמרה לי 'מה פתאום'. בדיוק באותו הרגע הוא התפוצץ. בגלל שאני עמדתי והן ישבו ספגתי אני את כל הרסיסים. איבדתי את ההכרה במקום".
בהתחלה חשבו שהיא מתה ואלומה הוכנסה לתוך שק שחור לצד 11 גופות. "בגלל שאחד הפרמדיקים התעקש לבדוק בשנית דופק לכל אלה שהוגדרו כהרוגים, הבינו שהיא עדיין בחיים", מספרת אמה רחל.
אל בית החולים היא הגיעה מונשמת ומורדמת והוגדרה פצועה אנוש. "צנתור מוח היה אז תחום חדש בארץ, הסבירו לנו את ההשלכות והסכנות, ואמרו לנו שחייבים לעשות את הניתוח בדחיפות", מספרת האם. "הסבירו לנו שבמקרה שהניתוח מסתבך סוגרים את העורק של צד שמאל, שידענו שזה הצד שלא נפגע. חתמנו על המסמך הזה, וההרגשה היא שאתה חותם על קטסטרופה. הניתוח היה שעתיים בערך, וחיכינו כל המשפחה בחדר ההמתנה בשקט מוחלט. הרופאים יצאו עם המיטה שלה, כשהיא רועדת והם צוהלים בשמחה 'הצלחנו, הצלחנו'".
ואז החל שיקום ארוך שנמשך 6 שנים. "חלק מהאנשים שהגיעו לאירוע בהדסה הכרנו ממחלקת השיקום", מספרת רחל. "אנחנו חולקים את אותו גורל משותף שאיחד בינינו 'בזכות' הפיגועים".
כשאלומה ילדה את בנה היא ביקשה לערוך את הברית שלו בבית החולים שהציל את חייה. "זו היתה עבורי סגירת מעגל. הוא נולד מספר ימים אחרי יום השנה לפיגוע", מספרת אלומה. "אפשר להגיד שעברתי את כל המסלול ה'רגיל' שעוברים כל שאר האנשים, אבל עם יותר קושי – כי הייתי צריכה לעשות את זה עם פגיעת ראש ועם יד אחת. להחליף לבן שלי חיתול ולטפל בו ביד אחת, זה אתגר".
נס רפואי
עדי חוג'ה פרץ היתה בת 14 וחצי כשיצאה למדרחוב בדצמבר 2001 כדי לחגוג יום הולדת של בני הדודים שלה. "הם הלכו לקנות גלידה ואני לא רציתי אז נשארתי לחכות להם", היא נזכרת. בדיעבד התברר שבסמוך אליה עמד מחבל מתאבד וכשהמטען התפוצץ היא ספגה את רוב הרסס שכלל אומים וברגים. "עפתי באוויר ונפלתי על האף. כשזה קרה ישר הבנתי שאני בפיגוע כי אמא שלי שוטרת ובהתחלה היא לא הסכימה שארד לעיר בגלל ההתרעות".
היא זוכרת היטב את השקט שהשתרר בזירה. "היתה דממה מפחידה. הריחות היו נוראיים. עד היום אני מריחה אותם, ויש מצבים שפתאום יש לי פלאשבקים, כשאני עושה פן לדוגמה. הייתי כנראה מבין הראשונות שטיפלו בהם. הגיע אליי חייל בשם אלי, שעד היום אני מחפשת אותו. הוא נפצע בכתף, ואני זוכרת שירד לו דם, אבל הוא קרע את המדים שלו ועשה לי חוסם עורקים ברגל ימין. אם לא הוא, אני מאמינה שהייתי מאבדת את הרגל הזו.
"הגעתי לבית החולים כשהעיניים שלי פקוחות אבל אני לא רואה כלום, איבדתי כמעט את כל הדם שהיה לי בגוף, הייתי צריכה 120 מנות דם. סיפרו לי ששאלתי בחדר הטראומה את ד"ר ריבקינד אם אני אחיה. הוא אמר לי שהוא עוד ירקוד בחתונה שלי (וכך אכן קרה; א"פ)".
מצבה הידרדר אבל בעזרת תרופה נסיונית ניצלו חייה ואחרי חודש בטיפול נמרץ חוג'ה פרץ התעוררה. "חוץ מהפציעות הגופניות של הפיגוע, הכל מאוד קשה נפשית. אומנם הצילו לי את החיים, אבל אחר כך היה קשה לי לחזור לאכול, לדבר. ישבתי בערך שנה על כיסא גלגלים, ואז הליכון ואחר כך קביים. עברתי שיקום של ארבע שנים רק כדי לחזור ללכת".
גם היום היא פוקדת את בית החולים לעיתים קרובות לצורך ביקורות ובדיקות. "הפציעות הקשות האלה מלוות אותך כל החיים. לפני חצי שנה עברתי ניתוח מאוד מורכב בכף הרגל. באופן כללי עברתי יותר מ־30 ניתוחים. אני קמה כל יום עם כאב חדש". למרות זאת היא נחשבת לנס רפואי ומאמרים רפואיים רבים נכתבו על מצבה.
"רופאה במקום שהציל את חיי"
ד"ר גבי אלבז גרינר נפצעה אנוש בפיצוץ קו 26 באוגוסט 1995, שבו נהרגו חמישה בני אדם ולמעלה ממאה נפצעו. "הייתי בדרך ללימודים, ריפוי בעיסוק, באוניברסיטה העברית", היא מספרת.
ל'הדסה' היא הגיעה עם פציעה רב־מערכתית קשה, כולל קטיעה של עורק הצוואר. "למשפחה שלי סיפרו שאני פצועה אנוש ושסיכויי ההחלמה שלי אפסיים", היא נזכרת. "אלא שלתדהמת כולם, כעבור מספר ימים בתרדמת פקחתי את עיניי וחזרתי להכרה מלאה. שרדתי. נותרתי בחיים בניגוד לכל ההערכות. לאחר השלמת התואר הראשון ובעקבות הפיגוע החלטתי לחשב מסלול מחדש וללמוד רפואה. התמחיתי ברפואה פנימית עם תת־התמחות בקרדיולוגיה".
היום ד"ר אלבז־גרינר, אם לשלושה, עובדת ב'הדסה', והיא אחת משלוש הנשים היחידות בישראל שעוסקות בקרדיולוגיה פולשנית.
סיפור של ניצחון
בין המוזמנים למפגש השבוע היו גם כמה שרצו להגיע אך בגלל מצבם לא יכלו להשתתף, ובהם פצוע שנאלץ לעבור באותו יום ניתוח שיקום נוסף בעקבות הפציעה שהוא סוחב עד היום.
איך זה מרגיש להיפגש עם שורדי פיגועים אחרים. זה לא מחזיר לאחור? אלומה: "שום דבר שאני עושה במצב שלי היום הוא לא פשוט. וזה נכון עבור כל מי שהיה במפגש – המלחמה היא יומיומית ושעה שעה. כל מי שהיה במפגש הזה היום נלחם כדי לחיות את החיים. זה בסך הכל סיפור של ניצחון. המפגש הזה הוא מפגש העצמה עבור כל מי שעבר את זה".
רחל: "האירוע הזה היה מאוד מרגש – לטוב ולרע. אני חייבת להגיד שבחלק הראשון של המפגש זה היה לי קשה. אני לא בנאדם שבוכה בקלות. גם כשאלומה נפצעה לא בכיתי. אבל באירוע הרגשתי שאני עומדת לבכות. הוא מצד אחד החזיר אותי לימים הלא טובים ההם. מצד שני היה משמח לראות את האנשים אחרי שהתאוששו וחזרו ל'חיים'. לצערי, כשאנשים שומעים 'פצוע' ואפילו 'קשה', הם לא מתארים לעצמם מה המשמעות של זה. כל מי שהיה באירוע יודע בדיוק מה עבר על כל אחד מהפצועים ואיך הוא נפצע. בין שנרצה או לא, אנחנו 'גרים' ביחד בשיקום. אנחנו עוברים את התקופות הקשות האלה שלנו ביחד".
סינגר: "נתן לי המון כוח לדעת שהניצולים מהפיגועים האחרים התגברו וממשיכים בחייהם. מאוד מורגש שלכל ניצולי הפיגועים, בין אם את מכירה אותם ובין אם לא, יש תחושת קשר מאוד עמוקה. הטראומה שחווינו והזכרונות קושרים בינינו וגורמים לנו להבין אחד את השני. וזה לא רק בישראל, אלא בכל פעם שאני בחדר עם קורבנות אחרים, תמיד יש 'היכרות' עם מה שעברנו, עם החוויה המשותפת ההיא שקושרת בינינו לנצח".
חוג'ה פרץ: "האירוע הזה 22 שנה אחרי הפיגוע מאוד מרגש. זה קצת מחזיר אחורה לטראומה, אבל זה גם היה כיף כי בדרך כלל כל יום אתה הולך לישון עם כל האירוע הזה לבד וחי את החיים שלך לצד הפיגוע לבד. בפגישה עם האנשים האלה אני מרגישה שהם מבינים אותי, שהם יודעים מה אני עוברת, והם חוגגים איתי את החיים. הם כאילו חלק ממני, כי הם הכי מבינים אותי. הכרתי את רוב האנשים שהגיעו. כל אחד מאיתנו נפצע בפיגוע אחר, אבל עברנו את השיקום ביחד".
תמיכה חוצת יבשות
גם למעלה משני עשורים אחרי הפיגועים הטראומטיים ממשיכות נשות הדסה לשמור על קשר עם הפצועים. כך היה למשל כשאלומה ביקשה לחגוג ברית לבנה בבית החולים. נשות הדסה שליוו אותה דאגו לסגור עבורה את בית הכנסת ולחגוג עימה את שמחתה.
"כששמעתי את הסיפורים של אלה שהחלימו אחרי הטיפולים ב'הדסה' חשתי הכרת תודה לכל אלפי התומכים של הדסה שמאפשרים לכל זה לקרות", אומרת נעמי אדלר, מנכ"לית ארגון 'נשות הדסה'. "כשחלילה הפיגועים מתרחשים, יש לנו מאות אלפי נשים באמריקה שמבקשות לדעת את כל הפרטים: מה מצב הפצועים, מה אפשר לעשות כדי לעזור, וככה זה במשך עשרות שנים. הסיפורים שסופרו באירוע ממחישים את זה, כמו גם עד כמה חשוב שמשרדי ארגון נשות הדסה בישראל יהיו כאן, יעדכנו על המקרים ויפגשו את המשפחות. 'הדסה' מאוד שונה מכל בית חולים אחר בישראל, והקשר עם ארה"ב ניכר בכל אחד מהסיפורים. אני מוצפת רגשות בגלל הסיפורים, וזה גם כל כך מספק לראות את התוצאות המשמחות ואיך הצוות הרפואי פועל כדי לוודא שהפצועים יחלימו. לשמוע איך אף אחד לא מרים ידיים, לא המטופלים, לא הצוות הרפואי ולא הצוות שלנו של הדסה. מדהים לראות את זה".
"היה מרגש לשמוע את הסיפורים מהניצולים ואת רגשות התודה שיש להם גם לצוות הרפואי שהלכו איתם יד ביד את החוויה המאוד מאתגרת של ההחלמה ולא ויתרו עליהם, וגם לנשות הדסה שהיו שם עבורם בכל צעד כדי לתמוך בהם ובכך לייצג את מאות אלפי הנשים מארצות הברית שמקדישות את החיים שלהן כמו גם את הלב והנשמה כדי לתמוך בעבודה בבית החולים", מוסיפה סוזי פת בנבנישתי, מנכ"לית משרדי 'הדסה' בישראל. "גם אחרי ההחלמה 'נשות הדסה' נשארות בקשר עם הניצולים כדי לסייע בכל מה שאפשר. יש לנו את הזכות הגדולה להמשיך לעבוד כאן ולתת מענה לצרכים בתוך בית החולים שמשרת את תושבי העיר ירושלים וישראל בכלל, ובאופן מתמיד לחפש מה עוד אפשר לעשות".
יו"ר דירקטוריון בית החולים הדסה, דליה איציק, מסכמת: "בית החולים והצוות שלו הם חלק בלתי נפרד מהעיר ירושלים גם בשגרה וגם כאשר הטרור מכה בעיר. במשך שנים רבות בית החולים הדסה נותן טיפול מקצועי ומסור לתושבי ירושלים ומדינת ישראל וכך יהיה גם בעתיד".
פורסם לראשונה: 03:07, 16.06.23
