לפני שנים רבות מדי, כשהייתי ילד קטן, הגדרתי את עצמי מיותם עונה. שנאתי את כל סוגי מזג האוויר - את עיגולי הזיעה של הקיץ, את האפרוריות של החורף הירושלמי ואפילו את האלרגיות של הסתיו והאביב, שהותירו אותי עם ממחטה קבועה ומנוזלת בכיס המעיל.
האהבה הראשונה שלי הגיע בחורף המשוגע של 1992. חשתי בכל ליבי שמצאתי את עונת הבית שלי: זו של השלגים. בשתי הסופות שהיו באותה שנה עמדתי במשך שעות מול החלון והבטתי בלבן המהפנט. כשאימא אסרה על אחי ועליי לצאת ולשחק בשלג בחוץ, הושטנו את ידינו אל מעבר לחלון רק כדי לחוש את הטוהר שנבע מהסופות הכבדות.
מאז חלפו שנים ארוכות, אבל האהבה אל השלג נותרה הדבר היציב ביותר בחיי והדבר ששומר עליי מכל צרה. בכל פעם שהמתין לי יום מעצבן, התפללתי ליוצר השלגים שיסדר לי פתיתים לבנים בדיוק ברגע הנכון. לעולם אכיר לו תודה על שסידר לי שלג רגע לפני כישלון ודאי אצל מר לומפ במתמטיקה.
לטורים קודמים של בוחניק:
• פרשת הסטודנטית במדים: ״הבעיה האמיתית באוניברסיטה היא מרצים שמתסיסים את האווירה״
• סיפורו של האלמוני שצריך להדאיג אותנו
• למה ב'עברית' נותנים יום שבתון בחג המולד?
כשגדלתי והסתובבתי בעולם, הבנתי מהו שלג אמיתי. ראיתי כיצד ההונגרים יוצאים לעבודה גם כשמטר של שלג נערם בצידי הכביש והופתעתי כשבצרפת החיים נמשכים גם כאשר סופת השלגים מצויה בשיאה. ועדיין, בכל פעם שראיתי את העיר ירושלים מתעטפת בלבן התרגשתי. כך קרה בשנת 2003, כשהשלג סידר לי ערב חווייתי שבעקבותיו רותקתי לבסיס וכך קרה ב־2008, כשהשלג סידר בעבורי ימי חופש מלקוחות מציקים.
המשבר ביחסינו היה בשלג של 2013. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי עיר במצור. מבנה בית הספר שבו לימדתי קרס, במקרים אחרים תושבים נשארו בבתיהם ללא מזון וללא מים. מאז אני חש שהעיר נלחמת את מלחמת העבר. כל סנטימטר של שלג שצפוי להיערם מכניס את כולם לפאניקה, הפחד לחזור למראות של 2013 משתק את מקבלי ההחלטות. יש שיאמרו שהזהירות נובעת מתוך אחריות ציבורית, בעיניי - גם אחריות מוגזמת היא הפקרות.
בשנת 2019 הגיע הזמן שגם הרשויות יידעו לקרוא תחזית. ההיסטריה המוגזמת שלהן גורמת לדעתי לנזק אמיתי. לתלמידיי היתה מתוכננת ביום חמישי מתכונת בהיסטוריה. תלמידים אחרים שלי היו אמורים להיבחן באנגלית. כולם ניזוקו מהדיבורים על שלג שישתק את העיר ויבטל את הבחינות. מאותו הרגע רבים מהם הפסיקו ללמוד והותירו אותי להתפלל שוב שהשלג יציל את המצב.
אל תטעו. אני עדיין מאוהב בשלג. אני מכור לתגובה של בנותיי כשאני מספר להן שצפוי שלג בשבוע הקרוב. ליבי יוצא אליהן כשאני רואה שהן ישנות עם תריסים פתוחים, כדי להבחין באמצע הלילה האם יורד שלג. לעיתים אני מקווה שיירד רק כדי לראות בבוקר את החיוך על פניהן. לא אכחיש שבסתר ליבי גם אני מקווה לראות את ירושלים בלבן, אבל אולי, רק אולי, הגיע הזמן שעיריית ירושלים תדע לא רק ליהנות מהשלג - אלא גם להתמודד איתו.
כל סנטימטר של שלג שצפוי להיערם מכניס את כולם לפאניקה, הפחד לחזור למראות של 2013 משתק את מקבלי ההחלטות. יש שיאמרו שהזהירות נובעת מתוך אחריות ציבורית, בעיניי - גם אחריות מוגזמת היא הפקרות.
