13 בנובמבר 2015 היה אמור להיות אחד הימים המרגשים בחייה של שרה־תחיה ביגל (22). היא בדיוק חגגה את שבת הכלה שלפני חתונתה, כשהיא מלווה בחברותיה שהגיעו לשמוח איתה. במקביל, ארוסה אריאל (היום בעלה) חגג את שבת החתן ביישוב מיתר. אלא שדקות לפני כניסת השבת, כאשר בני משפחתה היו בדרכם לשבת החתן ועברו סמוך ליישוב עתניאל שבדרום הר חברון, נפתחה לכיוונם אש תופת מידי מחבלים שארבו להם בצד הדרך. אביה של ביגל, הרב יעקב ליטמן, ואחיה נתנאל (18) נרצחו בפיגוע. אמה נועה ושלוש אחיותיה נפצעו קל.
שמחת החתונה התחלפה באבל גדול. "ה' עשה איתי חסד שבחתונה שמחתי והצלחתי קצת לדחות את החיסרון, אבל ברגע שאריאל בא לכסות אותי ואבא שלי לא היה איתו, זה היה קשה", היא נזכרת. "בחופה זה מאוד צבט בלב. לפני החתונה סיכמתי עם שני האחים שלי, נתנאל ודביר, שיובילו אותי לחופה בריקודים. בסוף רק דביר רקד, והרגשתי בחיסרון של נתנאל".
האובדן הגדול שחוותה הוביל את ביגל למחקר יוצא דופן: במסגרת לימודיה לתואר ראשון בחינוך במכללת 'אפרתה' היא החליטה לחקור את השפעת האובדן על התפילה בקרב ילדים שהתייתמו ואיבדו את היקר להם. השבוע, בכנס ביכורי המחקרים במכללה בעיר, זיכתה אותה עבודת הסמינר שלה בתעודת הצטיינות. "רציתי להביע את עצמי ואת הכאב שלי דרך המחקר", היא מספרת.
נקודת השבר
כשנה אחרי הפיגוע ששינה את חייה אספה ביגל את השברים וחזרה ללימודי התואר ראשון במכללת 'אפרתה' בעיר. כשהגיעה העת לעבוד על עבודת הסמינר היא החליטה שאת החוויה שטלטלה אותה היא תחקור דרך ילדים שחוו חוויות דומות, ובחרה לעסוק בשאלת האמונה בקרב ילדים שאיבדו אב או אם, במטרה לזהות דפוסי חשיבה והתנהגויות בתפילה ובאמונה שלהם. "המחקר קרוב ללבי, משום שאני עצמי חוויתי אובדן בשנה האחרונה, וגם חיי בכלל ותפילתי בפרט הושפעו מכך", כתבה ביגל במבוא למחקר.
היא חקרה שלושה ילדים בכיתה ז', שכולם לומדים במסגרות דתיות וכולם התייתמו מאביהם: שירה (שם בדוי), שהיתה בת שנתיים כשאביה נהרג במלחמת לבנון השנייה; חדווה (שם בדוי), שהיתה בת 12 כשאביה נהרג בפיגוע ירי לפני יותר משנה; וחיים (שם בדוי), שאביו נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 7. ביגל שאלה אותם על מהות התפילה בעבורם, על השפעת האובדן על תפילתם, על החוויה של התפילה ועל תפילה אישית/קטע אישי שהפכו משמעותיים יותר בעקבות האובדן. "המחקר שערכתי דן בנקודה מאוד רגישה ומשמעותית בנפש הנחקרים, נקודה שלא תמיד רוצים לדבר עליה, וגם אם רוצים, לעתים אין הדבר קל כלל, ולעתים זה אף כואב ומעציב מאוד", כתבה ביגל.
מממצאי המחקר עלה כי עבור שירה, שאביה נהרג במלחמה, השפעת האובדן על התפילה אינה משמעותית, אך היא שמה דגש על ברכות כמו 'מחיה המתים' ועל תפילה לשלום החיילים. חדווה מרגישה שמאחר שהיא יתומה התפילות שלה רצויות יותר, כי "ה' שומע תפילות של יתומים". בנוסף ציינה שהיא מרגישה כי אביה שנרצח שומע את תפילתה ועוזר לה מלמעלה. "אני יודעת וחשה שיש מי שמלווה אותי ועוזר לי", הסבירה, ותיארה כי היא מוסיפה תפילות אישיות: לפני מבחן בתורה שהיה לי, אז ממש התפללתי לאבא שיעזור לי במבחן, כמו שתמיד הוא למד איתי למבחנים בתורה".
"האובדן משפיע בכל פינה"
במהלך המחקר ביגל מציינת כי היא עצמה עברה אובדן אישי, אך אינה מתארת כיצד השפיע עליה המוות של אביה ואחיה. השבוע, לאחר זכייתה בפרס, היא הסכימה לספר גם על עצמה. "היום כשאני מתפללת אני מרגישה שיש לי עוד שני מליצי יושר שיושבים שם למעלה ומקשיבים לתפילותיי, וזה מחזק אותי", היא אומרת. "האובדן משפיע עלי בכל פינה, אם זה ליל הסדר שעכשיו מתקרב, ואני די חוששת איך הוא יעבור, כי אני רגילה לחגוג את החג עם אבא ואח שלי והם לא יהיו שם. ויש לי יום הולדת עוד מעט ואני רגילה שאבא שלי מברך אותי, ועכשיו אני לא אקבל את זה. וגם סתם בשגרה זה יכול לתפוס אותי".
לפני חמישה חודשים, בתום תקופת אבל קשה מנשוא, חזר האור לביתם של שרה ובעלה אריאל, עם הולדת בתם - אביטל תאיר. "המשמעות של השם אביטל מחולקת לשניים: אבי ו־טל", מסבירה ביגל. "אבי זה אבא, וגם ראשי תיבות של אבא, בן וה', ששלושתם עזרו לי בלידה. טל ביהדות מסמל את תחיית המתים. השם הנוסף 'תאיר' מסמל את מה שאיחלנו לעצמנו: שהיא תאיר לנו את החיים אחרי השנה שהיתה לנו".
