מלחמת ההומלס: ישראל כהן, שהיה בעבר הומלס ונרקומן, גר קרוב לעשר שנים בבניין הנטוש שבו שכנו בעבר משרדי 'קצין העיר' ברחוב הלל. השבוע נחשף הפולש לראשונה. הוא עושה זאת לאחר שבימים האחרונים הוחלט בהסכמה כי הוא יפונה. ב'רשות מקרקעי ישראל' גם פרסמו לאחרונה מכרז למכירת המקום. אבל לכהן יש גם מטרה חד־משמעית - להמשיך ולשכן במקום חסרי בית, כפי שלדבריו נהג לעשות בשנים האחרונות, אם כי בתנאים שלו, ובתנאי שלא 'יקחו' את מקומו. בינתיים, למרות ההסכמה על פינוי - הוא ממשיך להיאבק נגד הגזירה ומצהיר כי ייצא למלחמה אחרונה על הבית, עבורו ועבור ההומלסים.
פנימייה, בריחה וחיים כהומלס
ב־1886 הקים האדריכל הטמפלרי תאודור זנדל מבנה מרשים בן שלוש קומות, עם גג רעפים, בסגנון שהיה אהוב על יוצאי גרמניה. בתחילה פעלו במקום בית הספר שמידט ואכסנייה קתולית (ראו טבלה), ובהמשך נוספו לבניין שטחים נוספים. בעשרות השנים האחרונות אכלס המקום את משרדי 'קצין העיר', ולמקום הגיעו חיילים בסדיר ובמילואים שנזקקו לאישורים ולסיוע. ב־2015 החליט ראש אכ"א דאז, האלוף חגי טופולנסקי, לסגור את יחידות קצין העיר ברחבי הארץ.
מאז ב'רשות מקרקעי ישראל' חולמים למכור את הנכס שנמצא במקום יוקרתי. אבל הם לא לקחו בחשבון את העובדה שבמקום יש דייר שאין לו שום כוונה להתפנות משם בלי להיאבק.
"גדלתי בפנימיות מגיל 8, ובגיל 15 ברחתי והפכתי להומלס עד גיל 18-18 וחצי", מספר כהן. "הייתי גר בכל מיני מבנים נטושים בליפתא. בשנים האלה צברתי לעצמי עבר פלילי. לא בגלל שאני אדם רע חס ושלום. לא רציתי להזיק לאנשים, לא רציתי לגנוב. עשיתי את כל זה בגלל שהייתי במצב הישרדותי, והייתי חייב לעשות את זה כדי להשביע את הרעב שלי".
הוא נאבק להתגייס והתגורר בבית החייל, אבל לאחר השחרור הוא נקלע למצוקה. "ביום שהשתחררתי לא היה לי לאן ללכת. אמרתי לעצמי שעכשיו אמצא מהר עבודה ואחסוך כסף לעתיד. ככה מצאתי את העבודה בשליחויות. הייתי עובד מהבוקר עד הלילה כשליח על אופנוע כדי לחסוך כסף ולבנות את העתיד.
"במהלך העבודה עשיתי תאונת דרכים קשה והתניידתי על כיסא גלגלים במשך כשנה. בזמן הזה לא היה לי ממי לבקש עזרה וחייתי ברחוב. בצר לי הגעתי אל בניין קצין העיר, פניתי לקצינה ואמרתי לה שהשתחררתי לפני כמה חודשים ושהייתי חייל בודד, שכעת שאני על כיסא גלגלים ואין לי לאן ללכת. באתי אליה כמה פעמים בתקווה שתוכל לעזור לי. היא אמרה לי שאין לה פתרון מסודר עבורי כי כבר השתחררתי, ומה שאני יכול לעשות זה לעלות אל הגג של הבניין ולגור שם".
גמילה, בגרויות וגם תואר
במהלך השנה שבה התרכז בשיקומו הפיזי ובחזרה להליכה על רגליו, הגיעה אליו הזדמנות חד־פעמית לשקם את חייו ולבנות את עתידו המקצועי. "התקשרה אליי עובדת סוציאלית שאמרה לי שבגלל שאני חייל בודד משוחרר מגיע לי להיכנס לתוכנית חדשה בשם 'משלי' להשלמת 12 שנות לימוד. התוכנית היתה במימון מלא של שכר הלימוד בתוספת של דמי כיס בגובה של 3,000-2,500 שקל. אמרתי לה שאני לא בנוי ללימודים, שמעולם לא למדתי ואני בא בשביל הכסף כי אין לי מה לאכול. היא אמרה לי שהמטרה שלה היא שאכנס לתוכנית.
"בחודשים הראשונים הייתי בא רק כדי להחתים נוכחות ולקבל את המלגה. אבל שלושה חודשים לפני סיום התוכנית באה אליי המנהלת ואמרה לי שאם כבר הייתי נוכח כל הזמן הזה, לפחות שאסיים עם תעודה של 12 שנות לימוד. לא יודע איך, אבל היא הצליחה לגעת בי, ובתוך חודשיים של השקעה יחד עם קצת עזרה מחונכים עברתי את המבחנים כשכל הציונים שלי מעל 90. רק אז גיליתי שאני מסוגל ללמוד. בכל התקופה הזאת גם עברתי אשפוז ותהליך גמילה מסמים במרכז 'דולפין' ואחר כך ברטורנו. ככה התחלתי את השיקום שלי. בעקבות התוצאות שלי המנהלת הציעה לי להמשיך ולעשות בגרויות, ואחרי שהשלמתי את זה גם המשכתי לתואר ראשון בעבודה סוציאלית. זה כישרון שכאשר האדם עסוק במצב ההישרדותי הוא לא יכול לגלות אותו לעולם. בדיוק כמוני, יכולים להיות הומלסים שיש להם יכולות וכישרון, חלקם מודעים להם וחלקם לא".
את הסטאז' שלו בעבודה סוציאלית בחר כהן באופן מכוון לעשות ביחידה לדרי רחוב ברחוב כורש בעיר, בחירה שהיתה מטלטלת במיוחד עבורו: "פתאום זה החזיר אותי לימים שהייתי הומלס - סוג של פוסט טראומה. אבל זה בא לי כפוסט טראומה ממקום טוב, כי אני כבר לא הומלס, יש לי איפה לגור, יש לי אוכל, יש לי קצת כסף בכיס כדי לדאוג לעצמי. אבל יושבים מולי אנשים שיכולים להיות אמא ואבא שלי ומספרים לי על מצוקות ושהם רעבים עכשיו ומתמודדים עם קריזים של סמים. הם מספרים לי את הסיפור שלהם, ואני באותו הרגע מרגיש את זה בגוף, מרגיש את הכאבים שלהם. הם אומרים לי שהם רעבים, ואני מרגיש בבטן את הרעב הזה ששום עובד סוציאלי אחר לא יכול להרגיש. זה לא הרעב לארוחה שנדחית משתיים עשרה לאחת או לשתיים בצהריים.
"רעב זה מה שאתה מרגיש בבטן אחרי שאתה לא אוכל שלושה ימים, ואז אתה מתחיל להרגיש את המעיים שלך, את הדקירות בקיבה מרוב רעב, שאתה מוכן לאכול עלים רק כדי להרגיע את הכאב של הרעב, שאתה מוכן לאכול ניירות. אני הייתי במצב הזה. הייתי עובר ברחוב ומחפש משהו כדי להכניס מהר רק כדי שירגיע את הכאב הזה בפנים. המטופלים היו מתחברים אליי בגלל שהם הרגישו שיש מישהו שמבין אותם. הייתי עובד שם יומיים בשבוע, אבל הם היו מגיעים בשמונה בבוקר בכל ימות השבוע ומחפשים אותי".
ההיסטוריה של בניין קצין העיר
1886: הקמה של בית הספר שמידט והאכסנייה הקתולית
1948: בית הספר מעלה פועל במקום ובהמשך משרדי קצין העיר
2015: ראש אכ"א החליט לסגור את יחידות קצין העיר ברחבי הארץ
2019: רמ"י מתכננת למכור ליזמים פרטיים בעזרת 'עמידר'
2021: המקום מתפורר והעירייה מגדרת את המקום המסוכן
2022: רמ"י מוציאה למכרז: מחיר מינימום 95 מיליון שקל ל־2,392 מ"ר
"את מי מעניינים ההומלסים?"
העבודה של כהן ביחידה לדרי רחוב חשפה אותו לפתרונות שמספקות הרשויות להומלסים - פתרונות שהיה צריך להציע גם הוא עבור הפציינטים שלו. "לפני כשלוש שנים כשנכנסתי כדי לעשות את הסטאז' שלי עם ההומלסים, הבנתי שהפתרונות שהמדינה מספקת להומלסים לא מתאימים. אני הייתי במקום הזה, הייתי גם נרקומן.
"הומלס לא יכול להתמודד עם זה. הוא צריך מעטפת, הוא צריך מקום שישקם אותו. זה לא נכון לפתור בעיות בלהדביק פלסטרים. כשהחתך הוא עמוק פלסטר לא יעזור כי הפצע רק יזדהם ויחמיר. זה לעולם לא יתרפא ככה. אין מענה אמיתי, ואני לא מאשים את העובדים הסוציאליים. אני מאשים את הרשויות. כשיש הומלס שאומר שהוא רעב נותנים לו שובר לבית תמחוי כדי לקבל ארוחת צהריים - מה יעשה ההומלס מחר? מה יעשה בשבת כשבית התמחוי סגור? כשהוא אומר שאין לו איפה לישון היום בלילה, בשעה 11 מכניסים אותו לשלטר, אבל בשבע בבוקר הוא נאלץ לפנות את המקום.
"זה הומלס - הוא יוצא בשבע בבוקר, מה הוא יעשה? מה יהיה בעוד שלושה חודשים בחורף קשה? גם המיקום - אתה מוציא הומלס בשבע בבוקר משכונת מלחה, אבל המקום ההישרדותי עבור הולמסים הוא מרכז העיר. שם אתה יכול אולי למצוא אוכל, יכול לאסוף נדבות, למצוא מחוץ למסעדה סנדוויצ'ים שהם זורקים בחוץ. שם אתה יכול למצוא פתרונות. בתוך שכונת מגורים אתה תמצא רק התנכלויות - שכנים שיתקשרו למשטרה ויגידו שיש נרקומן שמסתובב בשכונה, בני נוער שיכו אותך.
לפני כשלוש שנים, בעקבות מקרה של הומלס שנמצא מת בחדר מדרגות באחד הלילות המושלגים של החורף הקשה, הזדעזע כהן והחליט לעשות מעשה. "מאותו רגע החלטתי שזה הפרויקט שלי. המענה היחיד שאני יכול להעניק לאותם הומלסים זה לשכן אותם במבנה הזה בלילות. אני יודע שזה נגד החוק, אבל לא יכולתי להישאר אדיש למצוקה של ההומלסים. כיום אוכלוסיית ההומלסים אצלי לא מסודרת ולא קבועה. אני גם לא יכול להבטיח להם שום דבר כי אין לי תקציבים. יש כאלה שמגיעים ליום־יומיים, ויש כאלה לשבוע או חודש. אז כיום המלחמה שלי כפולה - גם עבור המקום שהיה שלי במשך תשע וחצי שנים ובו השתקמתי, וגם עבור ההומלסים שעבורם המקום הוא סוג של פתרון.
"מבנה כזה אסור שיימכר. זה מבנה שאמורים לייעד אותו למרכז שיקומי. בניין כזה עומד להימכר במשהו כמו 200 מיליון שקל. מה זה 200 מיליון בשביל המדינה? למחרת בבוקר זה כבר נעלם על איזו סלילת כביש או שיפוץ מדרכות. אבל מה הערך של אותם 200 מיליון שהמדינה לא תרוויח ותשקיע את המבנה הזה עבור ההומלסים? זה בניין גדול. "לא חייבים את כולו להומלסים. אפשר לייעד קומה אחת לחיילים בודדים. אפשר להשתמש בו לכמה ייעודים. הפוטנציאל שלו אדיר, והיתרון הכי גדול שלו הוא המיקום שלו במרכז העיר.
"להומלס אין איך להגיע ממקום למקום. הגיעו אליי הומלסים בני 60-50 שהיו 20-15 שנה בכלא ולא יודעים בכלל איך להתנהל. השאיפה שלי היא 'להרעיד' את האנשים האלה במשך כמה חודשים ולהחזיר אותם לחברה, שייפתח להם כמו ש'נפתח' לי. מה שהחזיר אותי אלה השנים האלה שהייתי בשיקום".
לא מפחיד אותך להיות במבנה הגדול הזה לבד? "לא. במשך השנים ניסו לפרוץ לי. לפעמים גם הומלסים. היום כבר רוב ההומלסים מכירים אותי אז הם יודעים מה הגבולות. גם בני מיעוטים ניסו לפרוץ ובני נוער שניסו לעשות זולות ודברים כאלה. במשך השנים נלחמתי, ובכל פעם שגיליתי מקום שממנו מנסים לפרוץ, חסמתי. היום כבר אטמתי את כל הדלתות בצורה שקשה לפרוץ. יש לי גם מצלמות בכניסה וכלב ששיקמתי שומר על המבנה".
לפני כשלוש שנים נותקו אספקת המים והחשמל לבניין ההיסטורי, אבל זה לא הפריע לכהן. את המים המשמשים אותו לשתייה, רחצה ושירותים הוא שואב מבאר ישנה שממוקמת בקומת הכניסה.
"מבנה מסחרי עם מטלות שימור"
בקומה המרכזית הוא משכן את ההומלסים. באולם המיועד להם יש חלל רחב ידיים שבשוליו הימניים חדרים פרטיים וקטנים יחסית. על הרצפות של כל אחד מהחדרים מונח מזרן, כבר מוכן להומלס שיזדקק למקום לינה. בחדרים שמעבר למסדרון מוכנות שקיות זבל גדולות שמכילות מצעים, מעילים, שק שינה, פליז, כפפות, כובע צמר וחם צוואר. את השקיות הללו כהן מחלק למחוסרי דיור בגן העצמאות ובשאר חלקי העיר בלילות הקרים של החורף הירושלמי. בחדר אחר בקומה המיועדת להומלסים - תרנגולים.
"אני מאוד מאמין בטיפול דרך בעלי חיים. התגובה היא מיידית: באינטראקציה עם בעלי החיים הוא פתאום מגלה את עצמו. כאלה שלא הצלחתי לדבר איתם הייתי מעלה לגג כדי לטפל בכלב ובתרנגולים - רואים אדם שנכנס לכלוב של התרנגולים ומאכיל אותם במשך שעה-שעה וחצי. קשה להבין את זה, אבל הומלס שאף אחד לא מסתכל עליו ולא סופר אותו, שחווה את השקיפות שלו בעוצמה, הופך להיות משמעותי עבור תרנגול כי הוא נותן לו לאכול, או שכלב מלקק אותו כהוקרת תודה על האוכל שנתן לו - פתאום הוא חווה איזו אהבה וחיבור. זה פותח לו משהו אחר לגמרי ממה שחש מבני אדם". בשבתות כהן פותח על הגג שולחנות מתקפלים ועורך ארוחת שבת ל־10 עד 30 הומלסים. אני רואה את זה כחובה שלי כאחד שיצא מהמעגל הזה של ההתמכרות לסמים ולחיי הרחוב. יש לי כישרון שאין אותו להרבה במקצוע. גם בזמן הלימודים וגם בסטאז' לא ראיתי פרצופים כמוני.
"ראיתי עובדים ועובדות סוציאליות שהיו ילדי שמנת ושיש להם רצון טוב לעזור לאנשים ולשקם אותם. אבל הם לא חוו את הרחוב על הבשר שלהם, ולניסיון הזה, שאתה מכיר את מה שעוברים אלה שאתה מטפל בהם, יש כוח עצום וחשוב בתחום הזה. הם רואים מולם מישהו שמבין אותם. מה שהוא מספר לי, אני חווה את זה בגוף ורואה את זה בעיניים, והמטופל מרגיש את זה. אני גר פה תשע וחצי שנים ובעצמי אין לי לאן ללכת, כי בשנים האחרונות הייתי עסוק בשיקום שלי. אני עוד מעט מסיים את התואר שלי בעבודה סוציאלית נגד כל הסיכויים. אצא למאבק אחרון על בניין קצין העיר שמי ובשם ההומלסים".
מרשות מקרקעי ישראל נמסר: "מדובר בפולש שהתקבל לגביו פסק דין בהסכמה לפינוי. הרשות, לפנים משורת הדין ותוך התחשבות במצבו, הסכימה לא לגבות ממנו דמי שימוש כמתבקש. בנוסף, נאותה בזמנו, רשות מקרקעי ישראל, להעניק לו פרק זמן נוסף לצורך התארגנות ובכך לחסוך ממנו עלויות פינוי נוספות".
