ביום ראשון הובאה למנוחת עולמים נעמי וולנסקי (לבית וינר) ז"ל, שבמשך כרבע מאה שימשה כיועצת 'תיכון ליד"ה'. מתברר שהיא עצמה גם התחנכה בבית הספר היוקרתי וסיימה את הלימודים ב־1968. יוחאי רוס, בן המחזור שלה, סיפר השבוע: "כבוגרת תנועת 'הנוער העובד', היא התגייסה איתנו לנח"ל, כחברת גרעין סלעית, לעין גדי, והיתה חברת הקיבוץ מספר שנים לאחר שחרורה".
"היא ראתה את הקשיים שלי"
בהמשך היא למדה לתואר ראשון, ולאחר מכן החלה לעבוד כמורה לאנגלית בליד"ה. אחר כך הפכה ליועצת חינוכית, אשר ידעה לסייע לתלמידים ותלמידות אשר נקלעו לקשיים לימודיים או רגשיים.
השבוע היו רבים שספדו לה ברשתות החברתיות והעלו על נס את פועלה החינוכי. אנה קליימן למשל כתבה: "אישה משכמה ומעלה. רגישות וחוכמה. ראתה אותי ואת הקשיים שלי כשאף אחד אחר לא ראה, ואם ראה - לא הבין". ענת חיות הוסיפה וכתבה: "ההודעה הכי עצובה שאפשר לקבל בפתיחתו של שבוע. יהיה זכרך ברוך".
דקל נסים סיפרה בכאב ל"ידיעות ירושלים": "נעמי ידעה להיות עבורנו דמות מכוונת שמדברת בגובה העיניים. היא באמת הקשיבה לנו ונתנה יד, והאמינה בנו וביקום שיסתדר בשבילנו. היא הראשונה שהסבירה לי שבשביל שדברים יסתדרו צריך לעזור להם להסתדר. היא הראתה לי איך אפשר למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות, ולפעמים הושיטה יד בעצמה והפכה חלק מהפתרון היצירתי.
"היא לימדה אותי אישית אומץ, עצמאות, אמונה, תעצומות נפש, איך נופלים במלוא אנושיותנו בתקופות קשות ועולים צעד צעד חזרה. באנושיות אך בנחישות, בכאב וגם בהשלמה, בהמון חמלה וקבלה. אני מאחלת לכל אדם צעיר בתיכון לקבל דמות משמעותית כמו נעמי, שאיתה שמרתי על קשר גם שנים ארוכות לאחר תום לימודיי. מאחלת לכולנו להיות אנושיים, פשוטים, אוהבי טבע ואדם - כמו שהיתה נעמי".
התלמידים שהגיעו לביתה בזמן משבר
אחרי שנתיים וחצי של מאבק קשה במחלת הסרטן, נעמי נפטרה בגיל 72 והותירה אחריה שלושה ילדים - רוני, ענת ויאיר. רוני נזכרה השבוע במסירות שהפגינה אמה בעבודתה. "אחרי שהיא חשבה שהלכנו לישון, תמיד הייתי יושבת למעלה ומקשיבה לה ממשיכה לעבוד אל תוך הלילה. היה מהפנט לשמוע אותה מדברת בטלפון עם תלמידים והורים של תלמידים, במשך שעות, על מנת לסייע להם. הרבה פעמים היו תלמידים שגם באו אלינו הביתה. זה לא היה קורה הרבה, אבל כשזה קרה היה ממש ברור שזה חיוני ומצב חירום. היה פשוט מטורף להבין עד כמה היא משמעותית להם. גם לפני בגרויות היה חשוב לה להיכנס לכיתות, להרגיע את התלמידים, כי היה כל כך הרבה סטרס סביב הבגרויות, וב'ליד"ה' במיוחד.
"היה חשוב לה להדגיש לתלמידים שהם לא שווים את הציונים שלהם, שהם שווים הרבה מעבר, שאם הם יתחברו לאיזה מקור כוח פנימי, הם יצליחו הרבה יותר. היא גם היתה דמות משמעותית עבור הנוער בשכונה. אמא סייעה להם גם בשלבים של יציאה מהארון וגם בסכסוכים מול ההורים.
"מעולם לא חשבנו על זה, אבל ככל הנראה זה השפיע גם עלינו כילדיה בבחירת המקצוע שלנו. אני עובדת בחינוך הבלתי פורמלי, עם ילדים ונוער משכונות מוחלשות. יאיר אחי עבד כמדריך במשך הרבה מאוד שנים בפנימייה ובארגון שבו אני עובדת. וענת, אחותי הבכורה, מטפלת באומנות. כולנו שאבנו השראה מהתפקיד של אמא שלנו".
"היא היתה אישיות מאוד מיוחדת, מאוד רחבת לב, עם המון נדיבות ופתיחות", מוסיפה אחותה של רוני, ענת לוי־פישר. "מסיפורים ששמעתי בשבעה, היא פתחה לאנשים עולמות שהיו נראית סגורים בעיניהם. אנחנו בבית הכרנו אותה בדרך מסוימת, אבל אנשים שהכירו אותה במופעים אחרים, וכל מי שהכיר אותה, מאוד הופתע שאישה כל כך חיה וצבעונית נפטרה ככה בפתאומיות.
"בחייה האישיים אמא היתה מאוד שונה מבחייה הציבוריים - היא היתה לבד ושמרה על הפרטיות שלה בבית. הופתענו לראות את הפער בהלוויה, כאשר עשרות רבות של אנשים הגיעו כדי ללוות אותה בדרכה האחרונה. תלמידה שלה לשעבר הגיעה בתחילת השבעה וסיפרה לנו על ה'באזז' שנוצר בפייסבוק ובקבוצות הפייסבוק בעקבות הפרסום על פטירתה".
התעקשה להמשיך ללמד
רותי בכר, אחותה של נעמי: "חוץ מיועצת מיתולוגית, היא היתה גם מורה מיתולוגית. לא היה תלמיד שעבר אצלה ולא ידע אחר כך אנגלית כמו שצריך. אחת הדוגמאות היא נועה, הנכדה שלי, שבחופשת הקיץ הגיעה אליה לשעתיים בכל יום והצליחה להדביק את הפער. גם כשנעמי היתה חולה וכבר לא הרגישה טוב, היא התעקשה להמשיך ללמד את נועה. בשנה האחרונה לחייה היא כבר היתה עם כאבים והיה לה קשה, ובכל זאת היא באופן אישי התקשרה אל נועה ואמרה לה להגיע כדי ללמוד אצלה.
"היא עברה להיות יועצת ממורה מתוך מקום אידיאולוגי, כי לתפיסתה להיות מורה שם אותה במקום שיפוטי - היא עושה מבחן ונותנת ציון, אבל היא רצתה להגיע לנשמה של התלמידים ולא לשפוט אותם", מסכמת האחות.
