בעוד כמה שעות יצא לדרך מצעד הדגלים. בשנים הקודמות, הוא היה רווי באלימות, השחתת רכוש, קריאות גזעניות ואלימות משטרתית, ולצערי, סביר שנקבל שידור חוזר גם השנה. עבורי, בתור תושבת העיר מילדות, הזיכרונות העיקריים מיום ירושלים נוגעים לניסיונות להגיע ממקום למקום תוך עקיפת האזורים הקרובים למצעד. יש בכך משהו סימלי, מפני שירושלים עצמה בנויה על שכבות של התעלמות – מדיכוי, נישול ואלימות, ואף התעלמות מבני האדם החיים בה. זוהי העיר שחוברה לה יחדיו, אך איש אינו יודע מה מתרחש בשכונה הסמוכה אליו.
אבל ירושלים היא הרבה יותר ממצעד של לאומנות וגזענות. היא מצעד הגאווה, צעדת המופקרות וצעדות לכנסת ולכיכר פריז. ירושלים היא הרבה יותר מקדושה והיסטוריה, והרבה יותר מסיפורים הרואיים וטרגיים. ירושלים היא כל האנשים שמנסים לקרוא לה בית ומתעקשים להישאר בה. היא שיחות על הדשא בקמפוס. היא הליכה ברחוב עם אחי הא-בינארי, כשאדם ממלמל "גועל נפש" ויורק עליו.
היא ציפייה לשלג כל שנה מחדש. היא תמונות של נשים שהושחתו בצבע שחור. היא בריחה מרימוני הלם בשייח ג'ראח, לצד אנשים הנלחמים נגד גירוש מביתם. היא הרחובות בהם גדלתי. היא אנחנו שעדיין כאן, עומדות מול גלים של הומופוביה, סקסיזם וגזענות. אנחנו שממשיכות למחות, אנחנו שמעזות לחלום.
ירושלים היא העיר שעליה אני נלחמת שבוע אחר שבוע מול בית הנשיא, כי למרות הכול אני אוהבת אותה ולא מוכנה לוותר עליה. אני מאמינה שיכול להיות כאן אחרת, ושהילדים שיהיו לי יוכלו לגדול בעיר שמתקנת עוולות, מטפחת ומעצימה את כל האוכלוסיות החיות בה. זאת העיר שלנו, והעתיד שלה תלוי בכולנו. אני כאן בשביל להישאר, ואני כאן בשביל להיאבק על ירושלים, שתהיה יום אחד עיר של שוויון וצדק עבור כל בני האדם החיים בה. ירושלים של כולנו.
- הביאה לדפוס אדווה חולי
