מגיל צעיר מאוד אליענה קסלר ידעה שהיא רוצה להיות אמא, ושאין הרגשה ותחושת סיפוק גדולה יותר מההורות. בגיל 34, אחרי שהפכה בעצמה לאם יחידנית לשניים, היא החליטה להרות בפעם השלישית. לפני כחודש היא הגיעה לבית החולים הדסה, ושם ילדה את יונתן. אלא שהפעם היא עשתה זאת כדי לסייע לדניאל יונס ואורי ארמן, זוג גברים ירושלמי, להפוך להורים.
"היה לי שנים בראש קונספט של פונדקאות. זה משהו שדיבר ללב שלי", היא מסבירה השבוע. "כשדמיינתי את עצמי פונדקאית זה היה לאישה שלא יכולה ללדת, אבל משהו באיך שדניאל ואורי תיארו את עצמם משך אותי. במפגש הראשון אמרתי: 'זה הם. אני רוצה לעזור להם'".
"מזדהה עם הכמיהה להורות"
קסלר היא אם יחידנית לשניים, הבכור בין 4.5 והקטן בן שנתיים. את ההחלטה להפוך לאם לבד היא קיבלה בגיל צעיר, בניגוד למקובל. היא נולדה וגדלה בתקוע, בתיכון למדה בבית הספר 'רעות' בירושלים, ובצה"ל שירתה בחיל המודיעין. היא למדה בלשנות, וכיום היא עובדת כמורה. לאחרונה עברה להתגורר בבאר שבע.
"אני חיה את החלום שלי, אני חיה חיים טובים", היא אומרת השבוע בסיפוק, בעודה מחלימה מהניתוח הקיסרי ומעבדת את החוויה שעברה. "יש לי ילדים ומשפחה שאני אוהבת. יש לי ביטחון כלכלי, סיפוק רגשי. אני אוהבת את העבודה שלי, לא חסר לי כלום. אני חיה את החיים שאני אוהבת לחיות. החלטתי לא לחכות למישהו שיגשים את החלום שלי אלא לקחת אחריות על החיים שלי ולעשות ילדים".
אז מאיפה הגיעה ההחלטה לשמש כפונדקאית לאחרים?
"כמיהה להורות ליוותה אותי החל משנות העשרים המוקדמות שלי. כחלק מזה הבנתי שמהגוף שלי אני יכולה לסייע לאנשים שגם הם כמהים להורות. בגיל 28 תרמתי ביציות ואז ילדתי את הילדים שלי, ואחר כך פניתי לפונדקאות. מבחינתי, מדובר בנתינה ללא שום מחשבה כספית מאחר שאני אישה שאין לה מחסור.
קראו גם:
"אני מזדהה עם הכמיהה להורות", היא מבהירה. "אני יודעת איך זה מרגיש להיות אמא לאורך זמן, לחכות לזה, עד שהחלטתי לקחת אחריות על הרצון הזה. העובדה שאני יכולה לאפשר זאת למישהו היא משהו גדול בעיניי".
ההחלטה: "יש יתרון בזוג גברים"
קסלר מודה שמכיוון שבעיני רוחה היא ראתה את עצמה מסייעת לאישה שלא יכולה להביא ילד לעולם, היא הופתעה בעצמה כשבסופו של דבר הדברים התגלגלו כך שאת חוויית ההורות היא סייעה להעניק לזוג גאה. "ראיתי פוסט של אורי ודניאל בפייסבוק. הם כתבו שהם מחפשים פונדקאית וסיפרו על עצמם. הם כתבו שהם התחילו תהליך בקנדה ושזה לא הסתייע, ושלאור השינוי בחוק הפונדקאות הם מחפשים בארץ. פניתי אליהם, נפגשנו, והחיבור היה מצוין".
את אם יחידנית לשני ילדים קטנים. לא חששת שהריון נוסף יכביד עלייך?
"כשפניתי אליהם הקטן שלי היה בן חצי שנה. מבחינת החוק בארץ זה היה מוקדם כי צריך להמתין לפחות שנה מהלידה האחרונה. למרות זאת הרגשתי שאני צריכה לפנות אליהם. התחלנו לגשש לגבי אפשרויות מול הוועדה, אם יאשרו אותי או לא. כשהתקרבנו לשנה מהלידה האחרונה התחלתי לאסוף מסמכים רפואיים ותקתקנו את זה. הגשנו בקשה לוועדה, הצגנו את החוזה, והם אישרו והתחלנו. הניסיון הראשון נקלט להריון כימי, והשני כבר היה מוצלח".
את מתארת את זה בצורה מאוד טכנית. בכל זאת, מדובר כאן על לשאת הריון?
"עבורי זה לא היה אירוע דרמטי. נכון, זה דבר גדול, אבל לא היו לי התלבטויות מרובות ולא התהפכויות בטן. מרגע שהיה ברור שאני יכולה עשיתי את זה וזה עבר בקלות".
לשמש פונדקאית לזוג גברים זה שונה מזוג של גבר ואישה?
"יש איזה יתרון בתהליך כזה מול זוג גברים ביחס לתהליך מול זוג שיש לו אתגרי פוריות. זה מטען שמגיע מהצד השני ולנו לא היה מטען כזה. מהבחינה הזו זה עבר חלק ולא היו התמודדויות רגשיות דרמטיות. אני מאמינה שאם הייתי עושה תהליך כזה מול אישה שמגיעה ממקום אחר לגמרי, זה היה זורם גם מבחינה רגשית".
יש לא מעט ביקורת על פונדקאות, שזה ניצול של גוף האישה.
"אני בדעה שכן לעשות, אבל מי שרוצה ויכולה. בתוך כל זה לעשות בזהירות, להגן על הזכויות, הצרכים והנפש שלנו. זה כן עניין שיש בו רגישות מוסרית, שצריך להיות מודע לה כל הזמן. יש הבדל בין פונדקאות במדינות עולם שלישי לבין פונדקאות שיש בה פיקוח, וחשוב גם אופי הפיקוח. ובתוך זה יש איך מערכת יחסים אחת מתנהלת, ואיך השנייה מתנהלת. זה יכול להיות דבר מיטיב או מרסק, וצריך להיזהר ולשמור על כל הצדדים בסיפור הזה".
ההריון: עומס, בחילות ומה שביניהם
כשמבקשים מקסלר להשוות בין שלושת ההריונות שחוותה, זה של שני ילדיה הביולוגיים וזה כפונדקאית, נשמע שהיא חוותה הכל ברכבת ההרים שנקראת הריון. "ההריון הראשון היה קשה, השני קל, וזה היה באמצע. היו בחילות וכל מה שנלווה לזה בשליש הראשון. בקיץ זה קצת הפך להיות קשה בגלל שילוב של עומס, מטלות קיץ שכל הורה מכיר ונסיבות משפחתיות".
היו רגעים של 'מה אני צריכה את זה'?
"לא. היו שלבים שאמרתי שזה קשה יותר ממה שאני צריכה. ברור לי מה המשמעות עבור דניאל ואורי. את שני הבנים שלי ילדתי מתרומת זרע. הקונספט הזה לסייע להקים משפחה, אני יודעת מה החשיבות של זה כמו שהאמהות מגדירה אותי. אני לא יכולה לדמיין את החיים בלי הילדים שלי. אני יכולה להבין מה הם מקבלים".
לדבריה, הסביבה הקרובה לא הופתעה מההחלטה. "זה כמו ההחלטה להיות אם יחידנית בגיל 28, אז מבחינת הסביבה להיות פונדקאית זה היה עוד משהו ש'המשוגעת' הזאת עושה", היא אומרת וצוחקת. "בשנייה הראשונה אמא שלי אמרה: 'אוי געוולד', ואז אמרתי לה שזה דבר שיפה לעשות בשביל מישהו אחר, וזהו. ההורים שלי תומכים בי, לא כל כך משנה מה אני אחליט בחיים. ברגע שהחלטתי הם היו מאחוריי עם הקשיים שלהם".
מה אמרו הילדים שלך?
"הם מדהימים. הם שונים מאוד אחד מהשני. יהודה הגדול הוא בן 4 וארבעה חודשים, והוא סופר ורבלי ורגיש ומבין ומתקשר. כשהתחלתי את התהליך הוא היה בן 3 וחצי. הוא ראה אותי עם ערימות של הורמונים ושאל מה זה. הסברתי לו, וברגע הראשון הוא אמר: 'אני לא חושב שזה רעיון טוב. אני חושב שמישהי מהמשפחה שלהם צריכה לעשות את זה'. אחרי כמה ימים הוא אמר לי: 'חשבתי על זה, ועכשיו אנחנו סוג של משפחה. אנחנו, אורי ודניאל מחוברים בקשר משפחתי'".
בני הזוג ליוו אותה כמעט לכל הבדיקות המשמעותיות. "יש בדיקות קטנות, כמו דם, מעקב זקיקים. לזה הם פחות הגיעו, אבל למעקב מול הרופא המטפל והפריון ורופא נשים הם באו. אילו לא הייתי רוצה בנוכחות הם לא היו באים. זה מסוג הדברים שסיכמתי איתם מראש".
שמרת תוצאות של בדיקות? תמונות אולטרסאונד?
"כל מה שהיה בו צילום אולטרסאונד של התינוק הם לקחו. לפעמים היו מקרים חריגים ותוצאות בדיקות שאני לקחתי. בסוף אני מטופלת וזה הגוף שלי. אם היה משהו חריג או להתעסק בו, כמובן שיתפתי אותם, אבל לשמחתי כמעט עד סוף ההריון לא היה אחד כזה. רק ביום האחרון של ההריון התגלתה סוכרת בשבוע ה־41, וזה הכתיב את הלידה".
"הפרידה מילדיי היתה קשה יותר"
בגלל הנסיבות הרפואיות, בפעם הזו עברה קסלר לידה בהליך של ניתוח קיסרי. "זה לא היה מתחבר לעור. לעור זה לא היה קורה. גם לא רציתי את זה. השבועות האחרונים של ההריון נורא עייפו אותי, נורא. רציתי שהוא כבר ייצא ויהיה עם ההורים שלו".
היו רגעים שנקשרת לתינוק?
"אני חושבת שהייתי צריכה להיקשר אליו יותר. מגיע לתינוק שידברו אותו ויזמינו אותו יותר. אני לא יודעת אם לא היתה לי פניות, או שזה רק החלטה פסיכולוגית שזה לא התינוק שלי ולא צריך להיקשר אליו. אני בטוחה שיש גם מזה וגם מזה. אני חושבת שהייתי צריכה להזמין אותו לעולם".
זה משפט שקשה לשמוע.
"כן, ביחס לטוב שעשיתי זה בסדר, ממש לא נורא".
היתה תחושה של קושי להיפרד?
"היתה לי קשה הפרידה מהילדים שלי, שהיו ארבעה ימים בבית. יכול להיות שזה תיעול של געגוע. ב־1:30 לפנות בוקר כשהוא יצא ראיתי אותו, אבל אני לא חושבת שנגעתי או חיבקתי אותו, וזה בשל הנסיבות של הניתוח הקיסרי. אם זו היתה לידה רגילה אני מניחה שהייתי מחבקת אותו. למחרת הלכתי למחלקת יולדות, ראיתי אותו, חיבקתי והחזקתי אותו. הוא מאוד חמוד, אבל לא נקשרתי אליו יותר מלכל תינוק חמוד שרואים. גם כשילדתי את הילדים שלי לא הבנתי איך זה יכול להיות שהם היו בתוך הגוף שלי. אחר כך אני מסתכלת 10 שניות והם בחוץ".
בשבועיים שחלפו מאז הלידה היה געגוע לתינוק?
"אני לא 'מתגעגעת' לתינוק. זו לא הגדרה טובה. אני מרגישה חוסר במשהו שהיה לאורך השנה איתי. כל הליווי, ההריון, התהליך, הכל היה ביחד, גם כשלא היינו ביחד היה יעד. עכשיו תלוי בנו כמה נרצה להיפגש".
דיברתם על זה? אתם תהיו בקשר?
"בטח. זה נראה לי הדדי. אני עכשיו בחופשת לידה בלי תינוק. זה פינוק אמיתי. זו מנוחה באמת בלי לקום כל שעתיים. אין לי שום רגשות מעורבים, רק בונוס אמיתי".
תעשי את זה שוב?
"זו הפעם הראשונה וכנראה גם הפעם האחרונה. אני לא מאמינה שיאפשרו לי לעשות דבר כזה. היה לי סיבוך בלידה הראשונה, וכנראה מבחינה בריאותית אני לא יכולה".
על החוויה היא אומרת שהיא שינתה את חייה. "אין סיכוי כנראה שאני אי פעם אתן משהו גדול יותר למישהו בחיים שלי. זאת חוויית נתינה מאוד גדולה. זה משנה חיים, לתת איבר מהגוף שלך. זה להציל חיים, וכמובן שלתרום איבר זה מחיר גדול יותר, כי זה מאפשר לאדם חיים. לא הצלתי אף אחד, אבל כן שיניתי לכמה אנשים את החיים באופן הכי משמעותי שאפשר לדמיין".
ובכל זאת, את חושבת על מה זה דרש ממך?
"אני שואלת את עצמי מה התהליך דרש ממני, אבל אני לא יודעת לענות על זה כרגע. אני צריכה לעבד את התהליך כדי לענות על זה. זו השאלה שאני שואלת את עצמי: 'מה זה דרש ממני'".
הצד של ההורים המאושרים: בליינד דייט בתחנת הדלק
בני הזוג שעבורם שימשה קסלר כפונדקאית הם אורי ארמן, ד"ר להיסטוריה מהאוניברסיטה העברית, ובן זוגו דניאל יונס, עובד במכון ון ליר. השניים עשו היסטוריה מקומית כשהיו לזוג הגברים הראשון בתהליך פונדקאות בארץ שבית המשפט הירושלמי העניק לו צו הורות, מאז השינוי בחוק בינואר 2022. "התחלנו את תהליך הפונדקאות בקנדה, אבל לא מצאנו פונדקאית", סיפרו השניים.
"כשהוחלט לאפשר לזוגות גאים פונדקאות בארץ, חברה שלנו שאלה אם אנחנו רוצים שהיא תהיה פונדקאית שלנו, ופתאום הבנו שהאופציה של ישראל קיימת. התחלנו תהליך עם החברה שלנו, אבל זה נפל על עניין רפואי". לאחר שאופציית החברה ירדה מעל הפרק החליטו בני הזוג לפרסם פוסט בפייסבוק. "היו אלינו חמש פניות וביניהן היתה אליענה, שכבר בשיחה הראשונית נשמעה לנו חיובית. מייד קבענו להיפגש, וכבר בפגישה הראשונה היה קליק. זה היה סוג של בליינד דייט. נפגשנו ב'רולדין' בתחנת דלק ברחוב דרך חברון. זה היה הזוי" מספר אורי. "זה היה יום שישי, ונפגשנו במשך כשעה לערך, וישר הבנו שאנחנו בדרך לשם, בתנאי שכל הבדיקות והאישורים יעברו כמו שצריך". "מבחינתנו זה היה ברור שזה הכיוון", מוסיף דניאל. "היה חיבור כל כך טוב. בכל כך הרבה רבדים ראינו עין בעין את כל התהליך".
השלושה נכנסו לתהליך עם אלירז מי רב, ששימשה בעברה כפונדקאית והיום מלווה זוגות. את העוברים, מביצית של תורמת אלטרואיסטית שלא קיבלה תמורה, הביאו השניים מקנדה, והם החלו את התהליך בבית החולים הדסה הר הצופים. "היינו עם אליענה בכל הבדיקות ובכל האולטרסאונדים. היינו איתה בקשר רציף, ומצד שני שמרנו על המרחב הפרטי שלה. סמכנו עליה בעיניים עצומות, ולכן לא הרגשנו צורך לשאול כל הזמן לשלומה, אלא להיות שם ברגעי האמת וליצור קשר על בסיס שבועי וליצור מערכת יחסים יחד עם ילדיה".
היו רגעים דרמטיים?
אורי: "בתחילת ההריון היה דימום קל, והיא היתה בעבודה ועדכנה שהיא בדרך למרפאת נשים בבאר שבע. היינו חסרי אונים בגלל המרחק אבל סמכנו עליה ב־100 אחוז. באותו רגע הבנו שזאת הפעם הראשונה שהרגשנו 'אבא'. החרדה לשלומו של העובר אחזה בנו".
דניאל: "התהליך של הלידה היה מותח, מאחר שהרופאים החליטו, בשל הערכת משקל גבוה ושבוע 41, על קיסרי".
"בהליך כמו פונדקאות יש שלל רגעים מרגשים, מדאיגים, משמחים", אומרים השניים. "העובדה שזכינו לעשות את ההליך הזה בירושלים, קרוב לבית, רק העצימה את הרגשות. להיות שם כשמפקידים את העובר, כשרואים ושומעים את פעימות הלב הראשונות, כשמגלים את המין - וכמובן, לשמוע את הבכי הראשון. אליענה נתנה לנו את המתנה הגדולה ביותר שניתן לתת".
יש מחשבות על הילד הבא?
"עכשיו אנחנו מרוכזים ביונתן, אבל בהחלט נרצה ילד או ילדה נוספת בעתיד הקרוב. ואם גם זה יהיה קרוב אלינו, אז בכלל זכינו".
