עיר תחת לחץ: גל הפיגועים האחרון בשילוב עם תחילת חודש הרמדאן הגביר את הסבל של רבים מתושבי העיר. הירי לעבר פסגת זאב מתגבר, בארמון הנציב יש הרגשת פחד למרות תגבור הכוחות, ובשכונת גילה חוששים לנסוע בלילה. במשטרה ניסו כל השבוע האחרון להכיל את המתקפות בשער שכם, ותמונת המצב שעולה מהשטח מדאיגה מאוד.
"הנכדים שומעים יריות ומבוהלים"
"אני ישנה בממ"ד בגלל הירי הבלתי פוסק והמואזין שקורא בקולי קולות בשעות הזויות", אומרת צביה ירושלמי. לפני 33 שנים היא עברה לפסגת זאב, ובשמונה השנים האחרונות היא גרה ברחוב משה שמיר, שצופה על ענאתא. "אני סוגרת את חלון הברזל ואת הדלת על מנת לישון לילה שלם בצורה בטוחה יותר ושקטה וכדי לשמור על השפיות.
"אני פוחדת – היה מקרה שישבנו אני ובעלי בגינה. כשרציתי להיכנס הביתה, אני רואה סליל של צמר על הרצפה. אני מרימה ונופל ממנו קליע. אמרתי – מזל שהנכדים לא היו פה, ויש עוד הרבה סיפורים של אנשים שמוצאים קליעים במרפסות ובגינות שלהם. כמה וכמה פעמים התרענו".
החשש של ירושלמי ושל עוד תושבים בפסגת זאב נובע משורה של אירועים בטחוניים שהיו בשכונה בעשור האחרון, ועכשיו הם רק התגברו. במיוחד הכוונה ליריות שבטעות (או שלא) מגיעים לבתי התושבים.
כך, באוגוסט 2015 ילד כבן 5 ששיחק בחצר ביתו נפצע קל מקליע שפגע ברגלו. חודשיים לאחר מכן היה פיגוע שבו שני מחבלים צעירים מבית חנינא (13 ו־17) ביצעו פיגוע דקירה בפסגת זאב. הם פצעו באורח אנוש נער בן 13, שהיה בדרכו למכולת, וצעיר בן 25.
במאי 2019 פרצה שריפה בפסגת זאב, והמשטרה העריכה כי מדובר בהצתה על רקע לאומני. ביולי 2019 היו מקרים רבים של ירי וקליעים פגעו במרפסות, בכלי רכב, ואפילו בבית ספר. רק בנס לא היו נפגעים בנפש.
"הייתי עוזבת מזמן", אומרת ירושלמי בצער, "אבל לבעלי אין כוח לעבור דירות – הוא התעייף. אני לא מסתובבת ברחוב, אני לא מעיזה לעשות הליכות בחורשה. אנחנו חיים במלחמה מתמדת. מה שקורה זה שעוטף עזה קורה גם אצלנו, רק שאף אחד לא מתייחס אלינו.
"אני לא צריכה לחשוש שייכנס קליע לחדר שלי. הם משיגים את הרצון שלהם, הם רוצים שנהיה מבוהלים. הנכדים שלי ששומעים את היריות, מבוהלים ונכנסים לתוך הבית".
"רוצה למכור את הבית"
יובל מרגי גר כבר 22 שנה ברחוב אליהו מרידור בפסגת זאב, מול קו הבתים הראשון של שועפאט. "בלילה יש יריות וזה קטסטרופה", הוא מספר. "זה מפחיד את אשתי ובגלל זה היא ישנה בממ"ד לבד. היא סוגרת את החלונות ואת דלת הממ"ד ונשארת בלי אוויר. כשהיא קמה לשירותים אני צריך לקום איתה. אני לא יכול לישון בלי אוויר – לא מסוגל, קשה לי מאוד".
מתברר שלמגורים מול שועפאט יש גם מחיר חברתי. "יש לי חברים מהמרכז", מספר מרגי. "יום אחד ישבנו במרפסת, היה צרור של יריות. הם עזבו את המקום ונסעו מייד. חברים שלי כבר לא באים אלי – הם פוחדים.
"אני מתקשר הרבה פעמים למשטרה. אומרים לי כל הזמן שזה בטיפול. אני לא מסתובב בחוץ, מסיים לעבוד, בא הביתה. בתקופה האחרונה אנחנו רוצים למכור את הבית, אבל לא מצאתי בית שאני יכול לקנות – צריך להוסיף הרבה כסף".
"הבן שלי אוסף קליעים"
"הבן שלי אוסף את הקליעים של היריות בחצר שלי ומהחניון של האוטובוסים", מספרת חיה פרידמן, שגרה מזה שש שנים וחצי ברחוב גיורא יוספטל בפסגת זאב, קרוב מאוד לשועפאט. "יש לי תינוקת בת שנה ושלושה חודשים שכל הזמן מתעוררת מהרעש של המואזין, אם אני לא סוגרת את החלון. בגלל המצב סגרנו את המרפסת שפונה לשועפאט עם בידודית, זה פחד אימים. ביום חמישי האחרון הייתי עם הבת שלי בחצר. התחילו יריות וישר ברחנו הביתה. סגרתי את הדלת, ואז ראינו מהחלון שהחיילים יורים עליהם.
"המציאות היא שאני יושבת בחצר ובורחת מהיריות. אי אפשר לדעת איפה ייפלו הקליעים. נפלו לי כדורים בחצר, ואי אפשר לדעת אם זה ייפול שוב".
"שמו אותנו להיות המגן של ירושלים"
"הייתי שמחה לעזוב את ירושלים", אומרת תושבת נוספת מפסגת זאב, שמעדיפה שלא להזדהות בשמה. מזה שבע שנים היא גרה ברחוב מחנה יצחק, קרובה גם לחיזמה וגם לענאתא. "הייתי שמחה לעבור מהעיר", היא אומרת בכנות. "לאחרונה נכנס לי קליע לתוך הבית, כשדיברתי בשעות הערב בטלפון. פתאום שמעתי בום – חשבתי שמשהו נפל לי בבית ולא מצאתי מה. בבוקר כשהרמתי את התריס אני רואה חור בתוך הרשת. הבנתי שזה הבום של אתמול. חיפשתי ומצאתי את הקליע על הרצפה. המשטרה הגיעה, לקחה את הקליע. אמרו שזה שכיח מאוד, שבכל המרפסות יש קליעים, והלכו.
"יום אחד אני יושבת במרפסת והם צועקים: 'ברוח, בדם, נפדה את פלסטין'. שמו אותנו להיות המגן של ירושלים. כשאני שומעת יריות אנחנו נכנסים הביתה ואני מצווה על הילד שלי לעזוב הכל ולהיכנס הביתה. אני לא רוצה שהבית הבא שלי יהיה ברדיוס שבו יהיו יישובים ערביים".
"עד שמישהו לא ימות זה לא יזוז"
שמואל קלדרון הוא אחד מתושבי פסגת זאב שמנסים לעודד את הרשויות לפעול בצורה יותר נחרצת. "עד שמישהו לא ימות זה לא יזוז", הוא אומר בכעס. "בארמון הנציב היו אותן תופעות – הציבו עמדות שמירה ופלוגת מג"ב שזה תפקידה".
חבר מועצת העירייה יוסף שפייזר ('התעוררות') מסכים עם כל מילה. "צריך לתגבר את תחושת הביטחון בכל הגזרה של השכונות שגובלות ביישובים ערביים. אני חושב שצריך לעשות היערכות מחודשת, לשוחח עם התושבים ולהבין את הצרכים המיידיים. גם ככה המצב מתוח ויש צורך להתנהל באופן שונה, משום שקיים חשש אמיתי בקרב התושבים שאורח חייהם השתנה בתקופה האחרונה".
"תחושת הביטחון האישי לא טובה"
"אני מנמיכה אורות וסוגרת וילונות כדי שנהיה פחות בולטים ולא יראו אותנו", מספרת אביבה אקשטיין, שכבר 36 שנים גרה ברחוב נקר בארמון הנציב, קרוב מאוד לשכונת ג'בל מוכבר. היא לא מסתפקת בדלת הפלדה שהכניסה לביתה, ויש לה גם דלת סורגים נוספת שגם היא נעולה. "החלטתי גם לשים מצלמה בין הסורג לדלת, כדי לראות מי דופק לי בדלת".
לדבריה, בעקבות גל הפיגועים האחרון רואים חיילים ברחובות השכונה, מה ששיפר את תחושת הביטחון, אבל באופן זמני. "הפחד מתגבר – יש לי אינטרקום, ואני אף פעם לא פתחתי דלת בלי לשמוע מי זה. בחדר השינה יש לי חלונות כפולים בגלל הרעש. בנו בניין ממולנו. כשאני שוכבת במיטה אני מתה מפחד. מישהו יכול לירות לתוך הדירה. אני סוגרת הכל כדי שלא יראו אותי".
יו"ר ועדת ביטחון בשכונת ארמון הנציב, גיל שכטר: "הוספנו הרבה מאוד מצלמות, וכמעט כל הרחובות מרושתים. אנחנו בקשר רציף עם 'תחנת עוז' לתגבור סיורים בשכונה. יש שוטר קהילתי שזמין לתושבים ופותר נקודתית המון בעיות.
"יש עמדת שמירה בפאתי השכונה, שקיימת מימי 'צוק איתן'. זה נותן פיקוח על מה שקורה, וזה נותן תחושת ביטחון טובה שיודעים שיש שוטרים שנמצאים בעמדה. גם העירייה תגברה סיורים והקצתה רכב שמשמש לטובת השכונה בלבד, ונותן תחושת ביטחון, בדגש על בתי ספר וגני הילדים".
אבל כשהוא מנסה לסכם את תחושת הביטחון הנוכחית של התושבים, התשובה שלו לא מותירה מקום לספק: "המצב לא טוב ותחושת הביטחון האישי לא טובה".
"יש לי בונקר קטן"
"אני לא יוצאת הרבה מחוץ לבית. יש לי הרגשה לא טובה", מספרת תושבת גילה, שמתגוררת כבר 35 שנה ברחוב ליש. "יש פחד גדול לנהוג בלילה בשכונה. אני מפחדת והאווירה, במיוחד עכשיו, לא נעימה בשכונה. אין מספיק אורות, וזה מאוד חשוב כדי לתת ביטחון כשנוהגים בלילה.
"כשאני שומעת יריות יש לי בונקר קטן בבית שאני נכנסת אליו. לפני שקניתי את הבית, הדייר שגר לפניי הוסיף חדר קטן מתחת לאדמה. כשאני שומעת יריות אני יורדת לשם, כדי שיהיה לי שקט נפשי ואני ארגיש יותר בטוחה. שמתי שם ארון, כיסא, שולחן, מאוורר. זה כמו מקלט קטן והוא שומר עלי. טוב לי שם".
הפחד בענתות: להפוך למטרות חיות בכביש
בשבוע שעבר הפגינו תושבים מענתות מול ביתו של ראש מועצת בנימין ישראל גנץ. הם דורשים כי 'כביש הטבעת המזרחי', שמוביל אותם לירושלים בצורה בטוחה, יהיה פתוח גם בסופי שבוע. הדרך הזו, המכונה גם 'כביש 4370', נפתחה בינואר 2019, למשך שעות ספורות בכל יום. בעקבות מחאת התושבים, כעבור ארבעה חודשים הוחלט כי הכביש, שבו נתיבים נפרדים לישראלים ולפלסטינים, יהיה פתוח מיום ראשון ב־6 בבוקר ועד יום שישי באותה שעה.
בסופי שבוע נאלצים תושבי ענתות שרוצים להגיע לבירה לנסוע דרך ענאתא וחיזמא ולספוג מדי פעם אבנים. אבל הפחד הגדול הוא להפוך למטרות חיות, בכל פעם שיש פקקים באחד הכפרים האלה.
אבנים ובקבוקים בשער שכם
בשבת שעברה, ביום הראשון לחודש הרמדאן, כבר נרשמו עימותים בשער שכם בעיר. צעירים יידו אבנים ובקבוקי זכוכית לעבר שוטרים, הציתו פחים וגם ירו זיקוקים בכינון ישיר במטרה לגרום לפגיעה.
בתגובה עצרה המשטרה ארבעה תושבי מזרח העיר בחשד למעורבות בהתפרעויות. אדם נוסף נעצר לאחר שהעלה לטיקטוק סרטון בשידור חי שבו איים לפגוע בכוחות הביטחון. מאז, לילה אחרי לילה התחדשו העימותים בין אנשי הביטחון לצעירים הפלסטינים.
"משטרת ישראל פועלת מדי יום ולילה נגד עבירות החזקת נשק לא חוקי, אמל"ח ואירועי ירי כדי לספק מענה מיטבי והגנה לתושבי האזור", נמסר מדוברות המחוז, "מעבר לתגובה לאירועי הירי וחקירתם בניסיון למצות את הדין עם המעורבים, נערכים באזור מדי יום מבצעים רחבים, שבמהלכם נתפסים אמצעי לחימה שונים. נדגיש כי במהלך החודשים האחרונים מתקיימות פעילויות רבות לסיכול ומניעה של אירועי ירי, מעצר חשודים בהחזקת אמל"ח, הידברות והסברה בבתי הספר במזרח ירושלים ומבצעים יזומים להגברת ההרתעה. נמשיך לפעול בכל האמצעים שברשותנו כדי לספק הגנה וביטחון לתושבי האזור".
להרים עיניים מהטלפון ולהגביר עירנות
ד"ר רונית שרון, תושבת העיר, היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית ומנהלת 'מכון קשרים לייעוץ וטיפול פרטני וזוגי'. לדבריה, מאז החל גל הטרור האחרון נרשם זינוק במספר הפניות שהיא ועמיתיה מקבלים. בין היתר יש פניות של הורים ירושלמים שחוו את פיגועי ההתאבדות בעיר בדיוק באותה תקופה לפני 20 שנה.
ההתלבטות שלהם היא אם בכלל לדבר על הילדים על המצב או להתעלם. וגם אם מדברים, בעקבות יוזמה עצמאית או לאחר שאלות של הילדים. איך מצליחים מצד אחד לעודד את הילדים ובני הנוער להגביר את העירנות, ומצד שני לא לגרום להם לפחד או אפילו להיסטריה, שתקשה עליהם לתפקד.
ד"ר שרון: "חשוב מאוד לדבר עם הילדים ולעודד אותם לבטא רגשות של חשש ופחד ולשאול שאלות. יש לענות להם את האמת, אבל תמיד בהתאמה לצורכיהם הרגשיים וההתפתחותיים".
מה כדאי לומר לילדים על התנהגות בדרך ללימודים או לחברים? "יש לעודד אותם להיות עירניים למצב – לכולנו יש את 'מחלת הפלאפונים', ובתקופה הזו ביתר שאת. יש להרים מבט ולהיות עירניים לנעשה בסביבה. צריך להבהיר להם שעכשיו, יותר מתמיד, אסור לדבר עם זרים, ואין להימצא לבד במקומות חשוכים, כמו למשל תחנות אוטובוס.
"יש לחבק, לעודד, להגיד מילה טובה, ולהסביר שיש חיילים ושוטרים שתפקידם לעשות הכל כדי להגן על שלמות גופינו ונפשינו. במידה שילד היה עד לפגיעה, דקירה או כל טראומה שאיימה על שלמות גופו או נפשו, יש לעודד אותו לדבר מה שקרה ולתת שם לרגשות כואבים כמו פחד וכאב, ובמידת הצורך להפנות בהקדם לייעוץ מקצועי".
