השופטת חיה זנדברג מבית המשפט המחוזי בירושלים דחתה היום (ב') את עתירת תושבי מאה שערים וגאולה נגד תכנית התחנות התת-קרקעיות של הקו הכחול של הרכבת הקלה, לאחר שקבע כי העתירה נגועה בשיהוי.
מהו אותו שיהוי? בית המשפט קבע כי היה על המתנגדים לתקוף את מיקום התחנות כבר בתוכנית המרכזית של הקו הכחול, ולכן העתירה הוגשה בשיהוי. העותרים השיבו כי בתוכנית הישנה לא נקבע מיקומן הסופי של התחנות, אלא רק מתחם חיפוש למיקומן, ולכן לשיטתם לא היה מה לתקוף באותה עת. לטענתם, זו בדיוק השאלה שהיה על מוסד התכנון להכריע בה, אך רק לאחר שמיעת אלפי המתנגדים במסגרת הדיון בהתנגדויות – דבר שלטענתם לא נעשה.
לטענת העותרים, אף אחד מאלפי התושבים שהתנגדו לתוכנית כלל לא זומנו לדיון בהתנגדויות, וההכרעה התקבלה מבלי שניתנה להם האפשרות להשמיע בפני חוקר ההתנגדויות את טענותיהם, כנדרש לפי הדין.
בא כוח העותרים עו"ד דוד בודנהיים טען בדיון כי מדובר באנשים "שנלחמים על הבית שלהם, על הקניין שלהם, על הזכויות שלהם". לדבריו, אלפי מתנגדים הצהירו כי לא קיבלו כל זימון לדיון בהתנגדויות.
בית המשפט לא דחה לחלוטין את הטענה, ואף כתב בפסק הדין כי "ייתכן שקיים קושי מסוים בסוגיית ההמצאה". למרות זאת, נקבע כי אין בכך כדי לשנות את התוצאה.
לא מקרה בר-אילן: "אנחנו לא מתנגדים לעצם קיומו של הקו"
המאבק במאה שערים שונה מהותית מהמאבק המתנהל באזור בר-אילן. בעוד שבבר-אילן ההתנגדות היא לעצם מעבר הרכבת הקלה ברחוב, מעל פני הקרקע, במקרה הנוכחי המתנגדים הבהירו כי אינם מתנגדים לכך שהקו הכחול יעבור בתת-הקרקע, מתחת לשכונה.
ההתנגדות מתמקדת בעצם הקמת שתי התחנות התת-קרקעיות ובמספר הכניסות והיציאות המתוכננות אליהן בלב שכונות מאה שערים וגאולה.
מאחורי ההתנגדות עומדים, לפי העתירה, כ-5,000 תושבים וכ-100 מוסדות.
קרויס: "מי שלא מצביע אולי לא מעניין את רשויות המדינה – אבל הוא עדיין אזרח"
יואליש קרויס, מתושבי מאה שערים וקמב"ץ העדה החרדית לשעבר, מסר בתגובה לפסק הדין:
"צריך להבין את האירוע הזה לפני שמערבבים אותו אוטומטית עם בר-אילן. אלה לא אותם מאבקים ואלה לא אותן קבוצות. כאן אף אחד לא ביקש לעצור את הרכבת שעוברת מתחת לאדמה. כ-5,000 תושבים וכמאה מוסדות אמרו דבר פשוט: אל תפתחו בתוך מאה שערים וגאולה שתי תחנות עם מספר כניסות שישנו את אופייה וצביונה של השכונה. הציבור הזה פעל בדרך שהמדינה אומרת לו לפעול – התנגדויות, וועדות, עורכי דין ובית משפט ולמרות זאת אלפי המתנגדים לא זומנו, לא נשמעו – ובית המשפט דחה את עתירתם ובכך חרץ את גורל תושבי השכונה ללא שמיעת טענות התושבים. זכות הטיעון היא לא טובה שעושים לתושב – זו זכות בסיסית."
לדבריו, היחס למתנגדים ממחיש בעיה רחבה יותר:
"אנשי היישוב הישן ברובם אינם משתתפים בבחירות. אולי בגלל זה קל יותר לרשויות להתעלם מהם – אין פה מנדטים להרוויח או להפסיד. אבל מי שלא מצביע לא מאבד את זכותו על הבית שלו, על השכונה שלו ועל זכות הטיעון שלו. אי אפשר להתייחס לאלפי תושבים וכמאה מוסדות כאילו הם אוויר."
קרויס מסכם:
"אנחנו לא מצדיקים אלימות ולא ונדליזם. בדיוק להפך. הציבור הזה ניסה להוכיח שאפשר להיאבק אחרת. אלפי אנשים חתמו, כמאה מוסדות התנגדו, גייסו עורכי דין, הגישו התנגדויות לוועדות ובסוף הגיעו לבית המשפט, אבל גם שם לא שמעו אותם. אם אחרי כל זה הם יוצאים בתחושה שגם בדרך החוקית אין להם סיכוי אמיתי להשמיע את כל מה שיש להם לומר – איך אפשר לבקש מאנשים לתת אמון במוסדות המדינה אם התחושה שלהם היא שמי שלא מצביע – לא נספר?"
האם שכונת מאה שערים תהפוך לבר אילן 2? ימים יגידו. בינתיים טוענים העותרים שימשיכו לנסות את כוחם בלמצות את הליכים בהגשת ערעור לבית המשפט העליון.
