"כשהגעתי למנח"י אמרו לי: 'תראה, יש תקופות יותר לחוצות ופחות לחוצות'. אני עדיין לא יודע מה זו תקופה לא לחוצה", אומר בחיוך הממונה על החינוך העל יסודי יהודה נוימן, וממהר להוסיף: "אנחנו בלחץ, אבל בריא".
טוב, בכל זאת מנח"י פותחת את שנת הלימודים במערכת החינוך הכי גדולה בארץ – כל תלמיד שביעי הוא ירושלמי, אלא שהשנה, אחרי שלוש שנות קורונה ועם זן חדש ברקע, קושי לגייס מחנכים ושיח ציבורי סוער שמחלחל לחצר בית הספר וחדרי המורים, המשימה שמוטלת על מנהלי האגפים במנח"י נראית מורכבת אפילו יותר.
מחיר הקורונה
זו למעשה השנה הראשונה אחרי שלוש שנים שאמורה להיפתח כסדרה וללא הגבלות קורונה. "אנחנו רואים עלייה בבעיות התנהגות בתוך הכיתה, וגם בבעיות נפשיות אנחנו רואים עליית מדרגה", אומר נוימן.
גם בקרב תלמידי היסודי המצב אינו פשוט. "יש את הקשיים שהיו בקורונה, פערים לימודיים שמורגשים בעיקר בקרב אלה שהיום עולים לב'-ג', לצד קשיים נפשיים וחברתיים", מוסיף נחמן סעדיה, הממונה על היסודי. "אנחנו עסוקים במתן רעיונות ופתרונות למנהלים. כבר השנה בהרבה תחומים הצלחנו לצמצם פערים לימודיים וחברתיים – לקחנו מומחיות תחום שפה שנכנסו לבתי ספר שרצו. מבדקים היו תמיד אבל לביה"ס לא היו כלים איך להתמודד. אחרי הקורונה ניתן דגש בנושא, לא רק מיפוי אלא גם איך לפתור את הבעיות שעולות".
קראו גם:
במסגרת הנסיונות להתמודד עם מחיר המגפה, אחד החידושים הגדולים השנה הוא תוכנית שבמסגרתה ייכנסו לבתי ספר ברחבי העיר עובדים סוציאליים שייקחו חלק פעיל בהתנהלות של בית הספר ויספקו ליווי וייעוץ. "לפי הוראות משרד החינוך יש שירות פסיכולוגי ביסודי ובחטיבות הביניים, אבל מה עושים בי"א-י"ב? הרי הבעיות לא נעלמו. אם כבר אז אחרי תקופת הקורונה הן אף החמירו", מסביר נוימן. "החלטנו להכניס לתוך ביה"ס עו"סים – זה משאב יקר אבל איכותי. יש למנהל יומיים וחצי עו"ס שיכול לעזור לו. התוכנית הזו מתוקצבת בשני מיליון שקל, והכוונה היא להרחיב אותה לכלל בתי הספר".
יוצאים בחוץ
אלה שדווקא נהנים מאוד מהשלכות הקורונה הם ילדי הגנים בעיר, שרבים מהם עוברים שינוי. "מאז הקורונה חל שינוי משמעותי בתפיסות – יש רצון ליותר חיבור לטבע, חיבור לחוץ", מספרת הממונה על הקדם יסודי, קרן ארואסטי. "בקורונה ההורים הבינו שנוצרו דברים חדשים, וגם הגננות, אז רוצים לשמר למידה אחרת. חלק זה גישות שאנחנו מאמצים מהעולם, וחלק זה בקשות מההורים – עושים שינויים נדרשים כדי שהחינוך יתכתב עם מציאות שמתאימה לחדשנות אבל גם שיותאמו לעיר ירושלים".
אחת המגמות הבולטות היא של גני טבע. "השנה ייפתחו עוד 'גני יער', שבמסגרתם הילדים לומדים חצי מהשבוע במבנה גן רגיל וחצי בטבע - בפארק הצבאים, בפארק גילה, בגינות קהילתיות, ומקיימים אורח חיים שמחובר טבע. המטרה היא להצמיח ילדים מחוברים לטבע אבל גם ילדים עצמאיים ובטוחים בעצמם, ילדים שמכינים את האוכל בעצמם יחד עם המבוגרים, ילדים שלומדים לגלף בעץ ולהתמודד עם סכנה, להכיר חי וצומח ולחוות את מעגל החיים בשטח, ילדים שיש להם גבולות ללא גדרות".
בנוסף יהיו גנים שיקבלו ליווי, ופעם בשבוע ייצאו מחוץ לגן לבקר בסביבה הקרובה, כמו למשל בסניף דואר שכונתי או בנקודת עניין, ממש כמו פעם. "ייפתחו עוד שלושה גנים מונטוסוריים", אומרת ארואסטי, "וכמו כן יהיו גנים עם חיבור לגיל השלישי. כשהתחילה הקורונה נפתח גן בדיור מוגן, אבל אז היתה בעיה בגלל שזו היתה אוכלוסייה רגישה, אבל גילינו שיש ווין-ווין אוכלוסייה שרוצה לתרום ולהתנדב בגני ילדים ולהרגיש משמעותיים. אז עכשיו אחרי הקורונה אנחנו מקווים לפתח את זה. יצאנו לקול קורא יחד עם הביטוח הלאומי, והמטרה היא סבא וסבתא שיצטרפו לילדי הגן פעמיים-שלוש, יתרמו מהידע שלהם וייתרמו בשמחת חיים ואווירה בריאה".
לא רוצים לחנך
בעיה לא פשוטה שעימה מתמודדים במערכת החינוך העירונית היא הקושי לגייס אנשים שיישארו לאורך זמן, בין היתר בגלל שינויים בשוק העבודה, דור צעיר שעובר מעבודה לעבודה ושחיקה מוגברת. "צעירים לא באים היום ל־40 שנה. באים, בודקים, הולכים", מסביר מנהל אגף חינוך כללי במנח"י, עמנואל זילברמן. "אני מקבל קורות חיים ורואה אנשים שבתוך 10 שנים החליפו 6 מקומות עבודה. פעם אדם כזה היה מתויג כלא רציני. היום אם אדם 10 שנים באותו מקום שואלים למה? ואחרי הקורונה זה עוד יותר. אם פעם מורים היו נשארים עד 6-5 אחרי הצהריים, היום הם אומרים 'סליחה, הסכם ההעסקה שלי הוא עד 4-3.5 אז ביי'".
נוימן: "אנחנו רואים היום מועמדים שבאים להתראיין לתפקיד מורים וקודם שואלים: 'כמה שעות, באיזה ימים עובדים'. אנשים החליטו שפחות מתאים להם להיות מחנכים. הרבה מחנכים החליטו השנה שהם רוצים להיות 'רק' מורים מקצועיים".
"קשה לגייס מורים", מודה גם סעדיה. "אם פעם היו 8-7 מועמדים לתפקיד היום יש 2-1. לא כל מורה רוצה לחנך ולא לכל אחד זה מתאים. המחסור הוא כללי, לא רק בחינוך. מורים בודקים, 'מתאים לי, לא מתאים לי', כמה שעות בשבוע. אנחנו יחד עם המנהלים לומדים איך להתמודד עם זה. אתה שומע מאנשים: 'אני בא ל־4-3 שנים, אני צריך לראות אם אני מתחבר'. אני חושב שזה משהו שקשור לדור".
להשאיר את הטובים
גם מנהלי בתי ספר לא פשוט למצוא. "פעם אם היה מכרז היו עומדים בתור 20 אנשים. היום היחיד שמגיש מועמדות זה ההוא שאני הבאתי ואחרי 4 פגישות הצלחתי לשכנע אותו. תפקיד המנהל הפך להיות הרבה יותר מורכב – הוא צריך לנהל גם כוח אדם, גם פדגוגיה, גם כספים, גם קהילה, גם צוות.
"כשאני ניהלתי את בית חינוך זה היה מורכב, אבל היום זה אפילו עוד יותר מורכב", הוא מוסיף. "קיים הנושא של מעורבות ההורים והבירוקרטיה של משרד החינוך, שהיא הרבה יותר מורכבת מבעבר. היום להיות מנהל זה נורא קשה. גם אם המנהל הוא מצוין הוא אחרי כמה שנים נשחק.
"אנחנו מאוד רוצים להביא כמה תוכניות שיאפשרו מרחב יותר גדול – אני למשל חושב שבכמה מקצועות צריך חוזים אישיים – לא מתבייש להגיד את זה. למשל מורים לפיזיקה, כימיה, מתמטיקה 5 יח"ל, מנהלים מעולים. איך ברשתות החינוך הגדולות מצליחים לשמור את האנשים הטובים? אחרי 6-5 שנים מעבירים אותם לנוח בתפקיד מטה ואז מחזירים אותם לקדנציה שנייה. היה מנהל ברשת אצלנו בירושלים, רצו להעביר אותו למקום אחר, אז נתנו לו תוספת של 30 אחוז".
אז מה עושים?
סעדיה: "מה שמאפיין את הדור הצעיר זה הרצון להיות משמעותיים, לא רק לבוא ללמד וללכת, איפה הוא מחובר לדברים שקורים, איפה הוא בהליך הבית־ספרי. אז חלק ממה שאנחנו עובדים עליו עם המנהלים זה הנושא הזה. למשל, אנחנו נותנים למורים להתמקצע בעוד משהו – כמו מיתוג ופרסום, ניהול בעולם מתקדם – עולמות תוכן שאותם אפשר להביא לבית הספר".
נוימן: "אנחנו מנסים לשמר את המורים וגם להביא את הכוח האיכותי – לתת אור בעיניים, תחושה של שליחות. מנסים כמה שאפשר לתת תוכניות. פתחנו את תוכנית 'שבילים', שבמסגרתה המורה יכול לבחור תחום התמקצעות ואחר כך להביא אותה לבית הספר. למשל, עשינו קורס של מדריכי טיולים ל־35 מורים ב'יד יצחק בן צבי'. עכשיו מורה כזה יכול להוציא את התלמידים שלו לסיור בירושלים ולהפוך את דרך ההוראה למשהו אחר לגמרי. ההתמקצעות הנוספת שנתנו היא דרך מכון להורים וכך לתת למורה כלים לתקשר עם הורי התלמידים טוב יותר. אנחנו בעצם מנסים לפרק ולהרכיב מחדש את התפקיד המסורתי של המנהל והמורה".
ארואסטי: "למרות שעיריית ירושלים היא לא האחראית הישירה שלהן אלא משרד החינוך, מקדישים אצלנו המון אנרגיה בפיתוח מקצועי של הגננות. אנחנו משקיעים המון בפתיחת גנים ייחודיים, שזה מלבד תקצוב גם ליווי של מנטורים שמגיעים לגן לליווי אישי. זו אוזן קשבת מותאמת מאוד לגננת כדי להיות עוד דבר שמונע שחיקה, כי גננת זה תפקיד מאוד בודד, אין חדר מורים לגננת. לשנה הבאה יש מחשבה איך לתמרץ יותר גננות מאוד מבוקשות שיש להן כמות גדולה של ילדים, איך לעזור לה להישאר עם כוחות".
כולם מסכימים שהמצב בירושלים, בגלל גודלה ומיקומה, הוא יותר טוב מבמקומות אחרים אבל שבסוף זה לא המספר אלא האיכות.
"אנחנו רוצים את המורים והמנהלים הכי מעולים", אומר זילברמן. "לפני שנתיים פתחנו מרכז פיזיקה שבו המורים מלמדים חצי מהזמן ובחצי השני חוקרים באוניברסיטה, כולם אחרי דוקטורט. כך הצלחנו להעלות את מספר התלמידים מ־80 ל־250 ילדים שלומדים פיזיקה".
שוויון הזדמנויות
זה לא סוד שירושלים נחשבת לאחת הערים העניות יחסית לערים גדולות אחרות ושיש בה פערים כלכליים שמגיעים גם לחינוך, שאותם מקווים במנח"י לפתור השנה על ידי הקמת 3 מרכזי 'אופק' נוספים למחוננים בליד"ה, קשת ובפסגת זאב, לצד המרכז הקיים ברמות. "באוכלוסייה יש הרבה יותר מחוננים מאלה שאותרו, למה? כי רבים מהם מתחבאים באוכלוסיות החלשות יותר, ששם ההורים לא מודעים", אומר זילברמן.
"הוחלט לקחת את הילדים בשכונות, להכין אותם למבחנים ולתת מענה לכל הילדים שיהיו בעשרת האחוזים העליונים במקום ל־2.5 אחוזים בלבד. הרעיון בהקמת השלוחות הוא שהורים לא יצטרכו לנסוע עד רמות, שאז רבים עלולים לוותר. עכשיו יש נקודה בכל אזור בעיר וזה נגיש. בפסגת זאב איתרנו תמיד 5-3 ובשנה שעברה אותרו 18. זה מספר אובייקטיבי כי זה 5 או 7 אחוז עליונים. זה אומר שכשמגיעים לילדים ונותנים להם כלים אז המחוננים מתגלים".
רפורמה או הפיכה
השנה יהיה על הצוותים החינוכיים להידרש גם להפגנות ולוויכוחים שמלווים אותנו כבר שבועות ארוכים. "העניין של חינוך פוליטי וחינוך ערכי הוא שאלה שלאף אחד לא נוח לדון בה באופן עקרוני", אומר זילברמן. "אני באופן אישי מעדיף חינוך שהוא מעורב מחינוך פרווה שלא אומר כלום".
במובן זה מערכת החינוך הירושלמית מקווה להוציא בשורה לשאר הארץ בכל הטיפול החינוכי בהשלכות של התקופה שבה אנו נמצאים: אתמול ערך מנח"י כנס במוזיאון הסובלנות שבו השתתפו מאות מנהלים ומורים מרחבי העיר. "המטרה היתה לתת כלים למורים, ובעיקר למחנכים שרוצים לדעת איך מדברים עם בני נוער בתקופה כזו בלי שיפוטיות", מסביר זילברמן. "הילדים בתקופה הזו במשבר – חלקם חווים משבר פנים־משפחתי אם נגיד אבא חושב ככה ואמא חושבת הפוך, או אח שחושב ככה ואח שחושב אחרת".
מה אתם שומעים על הסערה הזאת בתוך בתי הספר?
"המשבר הוא ברמה של העוצמה – זה לא אירוע של שבוע-שבועיים. פה זה כבר חצי שנה. בשונה מאירועים אחרים, הממד האישי פה של הזהות הוא הרבה יותר חזק. לא הנושא קובע אלא מי אתה. אם אני למשל חושב שצריך לעשות שינוי במערכת המשפט אז זהו, מאותו רגע אני דתי, ימני, קיצוני, מתנחל, כל הדעות שלי חשוכות ואני נגד נשים. ולהפך, אם אתה הולך להפגנות אז אני שמאלני קיצוני ואנרכיסט.
"ביסודי לא מרגישים אבל בתיכון כן. אותי מטריד מה קורה בתיכונים שבהם הדעות מגוונות ואז למורה יש משמעות מאוד מרכזית. אם המורה בא ומעביר מסר שיש דעה אחת שהיא הדעה הנכונה אז הילדים שלא חושבים כמוהו, מבחינתם המורה הזה הוא כבר לא פרטנר לדבר איתו, גם לא על דברים אישיים, כי באירוע הזה יש הרבה מאוד שפוטיות שהיא מעבר לנושא עצמו".
נוימן: "אנחנו מדברים על הקרע שנוצר ולא מתעלמים. אני אישית לא נרדמתי בלילות מהסיפור הזה. שאלתי את עצמי: יש לנו 150 מנהלים מזרמים שונים, איך אני יכול ליצור היכרות עמוקה של ההווי והחיים?"
פתרון מקורי שעלה יצר מפגש מרגש מאוד, שהשבוע, בתזמון מיוחד לקראת פתיחת השנה, ראה אור. "נתנו למנהלי בתי ספר בעיר שוברים לבתי קפה ירושלמיים. במשך שנה שלמה פרסמנו למנהלים סוגיות חינוכיות ממעגל השנה ופרשת השבוע והמנהלים והמנהלות - חילונים ודתיים, נפגשו, דנו וכתבו פרק. בסופו של דבר התוצרים אוגדו לספר שנקרא 'לימוד ירושלמי' – מפגשים של מנהלים ומנהלות סביב סוגיות חינוכיות. זה פרויקט שאני גאה בו מאוד".
לדברי נוימן, במפגשים נוצרו קשרים מרגשים. "באחד המפגשים היו רב מנהל ישיבה ומנהלת מקיף כללי. הקשר שנוצר היה עמוק עד שאותה מנהלת, שעמדה בדיוק להינשא, ביקשה מעמיתה לערוך את טקס הנישואים. אם הם לא היו יושבים ולא היו מכירים זה לא היה קורה. מה שהמיזם הזה נועד להגיד בעצם הוא שגם אם אנחנו חלוקים בדעות שלנו, בסוף יש בינינו גם הרבה מן המשותף ואפשר ללמוד זה מזה".
