אתמול (שלישי) הלך לעולמו שמעון יאיר ז"ל, שיחד עם אחיו משה הם הפכו לחלק מהזיכרון הלאומי כאשר יוסי בנאי כתב עליהם את השיר 'אני וסימון ומואיז הקטן'. קרובים וחברים רבים פקדו השבוע את בית המשפחה האבלה והעלו זכרונות מהתקופה שמלפני הקמת המדינה, שבה ירושלים לא היתה 'העיר הגדולה', כמאמר השיר אלא הרבה יותר קטנה ואינטימית.
שמעון-סימון נולד בשנת 1930, ומכיוון שהיה בכור, הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק התכבד בטקס 'פדיון הבן'. קצת יותר משנה לאחר מכן נולד אחיו 'הקטן' משה, שכונה מואיז. ההורים - יעקב יאיר וריינה לבית מזרחי, שכונו 'לוס פלאטרוס' ('הצורפים'), קבעו את ביתם בשכונת זכרון טוביה. בתוך דירה קטנה בת שני חדרים הצטופפו להם ההורים ושבעת ילדיהם.
(האזינו: אני וסימון ומואיז הקטן)
"אמא נהגה לומר בלדינו את הפתגם 'דוֹס קוּלוֹס אן אוּן פנטלון', שהמשמעות שלו היא 'שני ישבנים במכנס אחד'", נזכר השבוע האח, עו"ד משה ('מואיז') יאיר. "משיקול כלכלי אבא הכניס אותנו יחד לגן ואחר כך ישר לכיתה ב'. עד סוף השמינית היינו יחד בכיתה אחת. כדי לחסוך היה לנו ילקוט אחד, ספר אחד ומחברת אחת.
"אחרי זה היינו יחד בתנועה המאוחדת וגם בצבא, עד לשלב שבו יצאתי לתפקיד פיקודי. לאחר מכן למד סימון באוניברסיטה מדעי החברה תואר ראשון, שימש כמנהל המרכז לדמוגרפיה במשרד ראש הממשלה והיה עסקן ציבורי במלוא מובן המילה - פעיל במפגלת העבודה ירושלים, ואפילו הציע את המועמדות שלו לכנסת, אבל זה לא הצליח משיקולים כספיים. זו פרידה מאח. היו לי עוד אחים ואחיות, אבל הקשר איתו יותר צמוד, והשיר הצמיד אותנו - גם טכנית וגם ערטיאלית".
בילדותם סימון ומואיז הפכו לחברים טובים של יוסי בנאי משכונת 'מחנה יהודה'. הם אומנם לא למדו ביחד, מכיוון שבנאי למד ב'אליאנס' ואילו האחים נשלחו לתלמוד תורה 'מזרחי'. אבל בשעות אחר הצהריים, וכמובן בשבתות וחגים, הם הרבו לבלות בצוותא.
בחופשות לעומת זאת האחים יאיר נדרשו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. "עסקנו במכירת עיתונים ופרחים בתקופה שלמדנו בבית ספר יסודי", מספר משה. "אבא עבד במשטרת המנדט. הוא קיבל לעצמו עבודה ליצור רשתות הסוואה לכלים הצבאיים של הבריטים. הוא היה מביא חבלים עבים והיינו עוזרים לו לטוות מהם רשת".
מתברר שבשל מגבלת גיל האח הצעיר היה אמור להזדהות בשם של סימון. "באחת החופשות אבא הציע לסימון לעבוד בבולשת הבריטית. הוא אמר שמחפשים נער שליח לתקופה של שלושה חודשים וזה רק מגיל 13 ומעלה. סימון, שהיה בן 13, לא היה מוכן לעשות את זה, ואבא פנה אלי ואמר: 'אולי אתה תעשה את זה'. עניתי: 'אני לא בן 13', והוא אמר: 'מהיום ייקרא שמך סימון'.
"אני עבדתי שלושה חודשים ב־CID, הבולשת הבריטית, ולמעשה הוניתי את הבולשת בגיל 12. אפילו הצ'ק הגיע על שם סימון ולא על שמי. זו הפעם הראשונה שנגעתי בפלילים, וזו גם הפעם האחרונה", אומר בהומור הפרקליט הוותיק.
הפגישה האחרונה בין שני האחים נערכה לפני שלושה שבועות. "ביקרנו אותו, אני, אשתי ושלוש הבנות. אבל בקושי אפשר היה לדובב אותו ותמיד הייתי עושה לו בדיקה - כשברקע היה משחק כדורגל, שאלתי אותו - 'אתה יודע מה זה?' הוא ענה: 'כדורגל'. שאלתי אותו: 'מי במשפחה שיחק כדורגל?' הוא ענה: 'אתה', ובאמת אני הייתי שחקן.
"תמיד כשדיברתי איתו בטלפון הוא היה עונה בתשובה שהשיב לכולם: 'אין תלונות'. אבל אחרי המפגש היתה הידרדרות - לקחו אותו לבית החולים, החזירו אותו בפעם האחרונה. היה חשש לדלקת ריאות והוא לא יצא מזה. איך הגבת? "זה לא בא באופן פתאומי. הייתי מוכן לזה. קיבלתי את זה קשה ולא בתדהמה".
"היינו צריכים לשלם בנשיקות"
עו"ד אורית זנזורי (45), בתו של המנוח, מספרת שעד לפני כשלוש שנים אביה התעקש להמשיך לבלות וגם ללמוד. "הוא נהג לשחות, עשה קניות ולמד באוניברסיטה ביולוגיה, כסטודנט חופשי, עד שבריאותו נפגעה בגיל 89".
כולם מדברים על סימון מהשיר, אבל איזה אבא הוא היה? "הוא היה אבא פעיל ומעורב בהצגות וטקסים. כשהיינו ילדים והיו באים אלינו חברים הביתה, כשהיה מאוחר והוא רצה שילכו הוא היה אומר להם: 'אל תשכחו לבוא מחר'. זו היתה גאונות, כי הוא לא רצה לפגוע בהם. כשהוא היה עושה איתנו משא ומתן לגבי דברים שאנחנו רוצים היינו צריכים לשלם לו בנשיקות.
"היה לי קשר מיוחד איתו. הוא היה סבא מעורב, ואם הייתי צריכה עזרה עם הילדים הוא היה מגיע ולוקח לחוגים. כשהיינו צריכים עזרה כלכלית, הוא היה עושה לנו קניות. היה לו חוש הומור והוא אהב לצלם והשאיר לנו מאות אלבומים בתקופה שצילמו עם פילם. הוא היה כותב ליד כל תמונה והיה לו חשוב להנציח כל מפגש משפחתי. הוא היה מארגן מפגשים משפחתיים עם אחים שלו ואיתנו והיה מצלם.
"אבא אהב את אמא-רותי - במפגשים המשפחתיים היינו מפנים לו מקום ישיבה לצידה, והוא אמר: 'אני רוצה לשבת מול אמא, כדי ליהנות מהיופי שלה, לראות כמה היא יפה'. הוא גם אמר: 'אם אני הייתי יודע כמה הנישואין האלה טובים, הייתי מתחתן בגיל 16'. הוא היה מכין לאמא ארוחות ערב ומקשט לה את הצלחת".
היו שיחות על המוות? "כל פעם ששאלו את אבא שלי איך אתה מרגיש היו לו שתי תשובות: אחת - 'אין תלונות', ובתקופות יותר טובות אמר: 'לא יכול להיות יותר טוב'. כשהיה בן 88 אמרנו לו שצריך לעשות צוואה. הוא ענה: 'אני לא צריך צוואה - אני לעולם לא אמות'. בסוכות האחרון עשינו מפגש משפחתי. שאלנו אותו מה הוא רוצה לאכול והוא ענה: 'אני רוצה למות'. הוא היה חולה, הדמנציה עבורו היתה כמו לקחת לזמרת את מיתרי הקול. זה היה הכלי שלו. אני ברמה הפיזית נפרדתי אתמול, אבל ברמה הנפשית נפרדתי לפני שנתיים".
השיר שנולד בעזרת פאניקה
כאמור, מה שהכניס את בני המשפחה לזיכרון הלאומי הוא השיר 'אני וסימון ומואיז הקטן', שכתב יוסי בנאי והלחין הזמר חנן יובל. השניים הכירו בשנות ה־60 של המאה הקודמת, בתקופה שבה יובל שירת בלהקת הנח"ל והבמאי של הלהקה המפורסמת היה בנאי.
ברבות השנים דרכיהם של השניים הפרדו, אבל ב־1980 קיבל יובל פנייה מפתיעה. "יום אחד דודו אלהרר הביא לי טקסט של יוסי ואמר: 'יוסי רוצה שתחבר לזה מוזיקה'. מצד אחד זה סגנו של האל, איך אפשר להתקרב לזה", הוא אומר ופורץ בצחוק. "מצד שני, איך אפשר לסרב.
"הטקסט היה על השולחן. הסתובבתי סביבו וקראתי אותו מרחוק בלי לגעת אפילו. עד שיום אחד הוא צלצל ואמר: 'נו, אפשר לשמוע משהו?'
"אמרתי לו: 'יוסי אני צריך עוד כמה ימים לתקן' ולא נגעתי בזה. עברו עוד כמה ימים, שוב אמרתי שאני צריך לתקן, וככה זה היה ריטואל שחזר על עצמו. עד שיום אחד הוא אמר: 'מחר אני בא - מה שיש ככה!'
"מהפחד שלי, כך נולד השיר 'אני וסימון ומואיז הקטן'. הפאניקה היתה גורם חשוב ביצירת השיר".
יובל מגלה שהוא גם ניסה להעיר בעדינות כי בשיר יש שגיאה לשונית, מאחר שעל פי כללי הדקדוק וההגייה התקניים יש לומר 'אני וסימון וּמואיז' ולא 'אני סימון וְמואיז'. "הוא אמר לי: 'נכון שצריך להגיד וּמואיז, אבל אני כתבתי וְמואיז - תשמור על זה".
"אין ערב ירושלמי שלא נפתח בשיר 'אני וסימון ומואיז הקטן'", מוסיף שוקי בן עמיר, יו"ר הפרלמנט הירושלמי של 'רדיו ירושלים'. "שמעון היה מתארח בפרלמנט הירושלמי האגדי של 'קול ישראל'.
"כשהתמודד בבחירות במפלגת העבודה כולם הבטיחו שיבחרו בו. אני הייתי באירוע הבחירות ואמרתי לו: 'בוא נמלא את הפתק' - זה היה הפתק היחיד שבחרו בו בקלפי ושנינו בחרנו בו. הוא היה איש ישר והגון והיתה בו תמימות. אוהב ירושלים, אוהב אדם ואיש נעים".
