השכונות בירושלים, ענקיות ככל שיהיו, הן ברובן שכונות שינה כמעט ללא מסחר ובטח ללא מקומות בילוי. 'בר שכונתי', אם היה בכלל מושג כזה, לא היה שכיח בנוף הירושלמי. בעוד ברחובות המגורים ניתן למצוא בתי קפה ללא קושי, מרבית מקומות הבילוי האלכוהוליים התמקמו במרכז העיר, או בתלפיות בעידן המועדונים, והמתחם הטרנדי האחרון ליציאה שכזאת הוא שוק מחנה יהודה.
כל זאת עד לאחרונה, אז התעוררה מגמה חדשה, שאף התחזקה בתקופת הקורונה: פה ושם בשכונות העיר צצים להם ברים קטנים, חלקם כיוזמות חברתיות קהילתיות. לאט לאט נולדה סצנה אלטרנטיבית לחיי הלילה שמעט דעכו בשנתיים האחרונות במרכז העיר ובאזורי הבילוי המסחריים.
חוץ מלהדיר תיירים, הקורונה, כך מסתבר, הגבירה את החששות ממפגשים המוניים, יציאות למקומות בילוי גדולים וסגורים. תושבים ובמיוחד משפחות צעירות מצאו את עצמם נשארים בבית, ללא עזרת סבא וסבתא, ובכך התחילו לגלות את הסביבה הקרובה לביתם, מהשכנים בבניין ועד לקהילה השכונתית.
"ירושלים תמיד היתה עיר של שכונות שבה הקהילה לוקחת חלק מתפילות בבית הכנסת ועד למועדוניות לקשישים ומעונות וגנים לילדים", אומרת ל'בונוס' דמות בולטת בסצנת החברה בעיר.
"הקורונה הביאה איתה גם את הבילויים המשותפים, אם זה ימי תרבות, הברים שכונתיים או יוזמות, כגון טיולים ברחבי השכונה לילדים ומשפחות צעירות, ייצור קומפוסט, קבוצות בייביסיטר ו'קארפול'".
חברתי זה הכי
ל'בר החברתי' יש יתרונות לא מעטים. למקום כזה לא צריך לדפוק הופעה, וגם אפשר לשתות בו יותר בחופשיות כי לא נוהגים בחזרה הביתה. היזמים שפותחים ונמצאים מאחורי הבר הם לא 'אנשי עסקים' בעלי שאיפות לעשות קופה ולהתעשר מכיסי הבליינים אלא סטודנטים וצעירים שרוצים קצת להעיר את השכונתיות הירושלמית המנומנמת: להציע מחירים מוזלים למחירי האלכוהול הגבוהים ובעיקר לייצר קצת מינגלינג שכונתי והיכרויות של פנים אל פנים ולא באופן וירטואלי.
הבר החברתי שכונתי הראשון היה 'המפלצת' בקרית יובל, שהוקם בצמוד לשלוחת המינהל הקהילתי בפיליפ ליאון בצידה האחורי של המגלשה הידועה. כשנוסד הבר לפני תשע שנים הוא נתפס אז כחיה די מוזרה ולא אופינית לחיי הלילה בעיר. באופן אירוני המקום בתחילתו דווקא יצר מאבקים בין־קהילתיים מצד נציגים חרדים בעירייה לנוכח פעילותו בלילות שישי, ומכאן לשם הוא פועל כיום באוהל של מבנה ארעי. במקום מתקיימים הרצאות, הופעות של מוזיקה חיה, סדנאות, יריד שוק קח־תן ועוד.
בשנת 2019 נפתח בעיר הבר החברתי השני שנקרא 'בית הוועד' בשכונת בית הכרם ברחוב החלוץ. כמו ב'מפלצת', הבעלות וההפעלה של המיזם הן בידי אגודה שיתופית. יש חברים שרכשו מניה בהשקעה חד־פעמית של מאות שקלים וכל ההכנסות הן קודש לפיתוח המקום. כמו כן גם כאן החברים השותפים מנהלים ומתחזקים את המקום.
הדור הבא בברים
הקורונה פגעה בעסקי חיי הלילה באופן קשה, ומעבר לכך היעדר התיירים, שלמעשה נמשך עד היום, הביא לכך שבתי קפה וברים שהיו כבר מוסדות מוכרים בעיר לא שרדו ונאלצו לסגור את שעריהם. כך קרה השבוע ל'בולינט' במרכז העיר ולשכן שלו 'בירמן' רק לפני כחודש.
אלא שמנגד מתחזק הקטע של מקום סולידי בהשקעה נמוכה בלי הרבה סיכונים כלכליים ועם תמיכה של המינהל הקהילתיים במבנה בכסף וגם בסיוע ארגוני וניהולי. עלות האלכוהול בבר השכונתי מוזלת כי העלויות נמוכות ולא מחפשים שם ליצור רווחיות מוגזמת. וזה גם מתאים יותר למציאות היום, של הכיסים והארנקים של הדור הצעיר.
'בארמון' הוא בר שכונתי צעיר שנפתח לפי כחצי שנה בשכונת ארמון הנציב בצמוד למינהל הקהילתי, ברחוב עולי הגרדום, בתוך אוטובוס ישן שהפך למעין קרוואן.
המייסדים הם שני בחורים צעירים, שלומי לב־חיים ואסף שחר. הקונספט של הבעלות וההפעלה הוא של אגודה שיתופית, ויש להם כבר היום 30 חברים (בבית הוועד בבית הכרם יש 400 חברים). כל חבר שילם 500 שקל וגם מחויב לתת משמרת עבודה במקום אחת לחודש. לב־חיים משמש גם כיו"ר האגודה. "רצינו מקום בילוי כיפי ובקטע אחר בשבילנו, בלי צורך לנסוע כל פעם לעיר או לשוק", מספר לב־חיים, "כאן כולם מעורבים ומכירים זה את זה, ואנחנו מחליטים מה יהיה ואיך. המחירים שאנחנו גובים פה מוזלים, לדוגמה, חצי ליטר מהחבית עולה כאן 25 שקל, כשכל ההכנסות הן לפיתוח המקום.
"אין לנו תפריט של אוכל וכולם מזמינים מבחוץ, וכך אנחנו מעודדים עוד עסקים שכונתיים כמו הפיצה שעושים לפה משלוחים ואנחנו בלי מטבח ולא מתעסקים בזה". כרגע המקום פתוח בלילות חמישי ומוצ"ש ובימי שישי בצהריים.
עוד מקום צעיר שנפתח לפני מספר חודשים הוא הבר 'זאביק' בפסגת זאב. המקום פועל מתחת למינהל הקהילתי ברחוב משה דיין, ללא מטרות רווח, והוא מנוהל על ידי התושבים בקונספט של קואופרטיב.
נכון לעכשיו, יש כבר 50 פעילים שותפים בניהול ובאחזקה של המקום, הפועל כרגע יום אחד בשבוע, בלילות חמישי, אך בקרוב מתוכנן שיפוץ מקיף ולאחריו יורחבו ימי הפעילות. את עיקר המימון של השיפוץ בסך של 250 אלף שקל, קיבלו ב'זאביק' מתקציב העירייה.
"בילדותי גדלתי בשכונה אבל לא הייתי מחוברת לכאן בכלום", מספרת אור מורלי, שנמנית עם מייסדי הבר. "הלימודים והחוגים היו לי מחוץ לשכונה ויצאתי בבוקר והייתי חוזרת בערב. אחרי הצבא כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה בהר הצופים חזרתי לגור כאן וגיליתי שיש כאן קומונות שיתופיות גדולות, אחת חילונית והשנייה של בוגרי בני עקיבא. התחברנו ביחד ומכאן גם נולד הרעיון של הבר.
"יש כאן המון צעירים, זוגות צעירים וגם סטודנטים שלא היה להם פה מקום אחד לצאת אליו, וכשהייתי רכזת צעירים במינהל הקהילתי זה הצורך הכי גדול שעלה. כולם פה מתנדבים ועוזרים, גם רואה החשבון שלנו וגם היועץ העסקי והאדריכל, כל זה ניתן למקום ללא תשלום".
להנציח ולנצח
בר שכונתי קטן שמתרחב מעט בימים אלו הוא 'הבוטק'ה' ברחוב אנטיגונוס 26. המקום נפתח לפני שלוש שנים, אך עד עכשיו עבד על אש קטנה גם לנוכח הקורונה. הבעלים שמעון דוינו מספר כי הקדיש את המקום להנצחת אחיו, החייל משה דוינו ז"ל, שנהרג במבצע צוק איתן.
בימים אלה המקום סגור זמנית לרגל שיפוץ והרחבה, אך בתוך שבועיים-שלושה הוא עתיד להיפתח מחדש במתכונת המשודרגת. דוינו: "המקום פועל במתכונת בר בשעות הלילה. בר שכונתי קטן, אליו באים בעיקר מהסביבה הקרובה, אבל לא רק. זה מקום חברי, חמים ונעים".
לא רחוק משם, ברחוב הורקניה 8, פועלת 'השראבייה של סאלח'. המקים הוא דרור סמי, שפתח את הבר לאחר שחלה בסרטן והיה במצב קשה. כיום מצבו הבריאותי השתפר והוא הקים את העמותה 'בשביל הדרור', שמחזיקה בעשר אחוזים מהבר ואחראית למתן סיוע ועזרה לבני משפחות של חולי סרטן.
חלק מהכנסותיו של הבר נועדו לממן את פעילות העמותה. מעבר לכך, בשעות היום הבר משמש כקליניקה וכמקום מפגש טיפולי וסדנאות עבור קרובי משפחה של חולי סרטן.
סמי: "זה בר שכונתי קטן. אפשר ורצוי להגיע בטרנינג או בכל לבוש נוח. זה מקום קהילתי תומך, וזה הציל אותי אישית. אני קורא למקום 'תחנה לרענון הנפש'. כולם מכירים את כולם ומרגישים חופשי. מגיעים בעיקר מהסביבה הקרובה באופן רגלי. לא צריך לחפש מקומות חניה ולא לארגן נהג תורן שלא שותה".
המקום פועל בימי חול משעות הערב ועד אחרון הלקוחות. אגב, המקום קרוי על שם סבו של סמי, והוא נמצא בסמוך לבית הקפה השכונתי שהקים סמי על שם סבתו, 'זאריפה'.
