כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את מוצאת את עצמך מקנאה, אבל ממש מקנאה ביועצים פיננסיים, נהגי אוטובוס, קופאיות, רופאים, אחיות, שליחים וכלל נותני שירות שיש להם סיבה לצאת מהבית.
בואנוס. בוכה עם במאית מאיטליה בואנוס. בוכה עם במאית מאיטליה
בואנוס. בוכה עם במאית מאיטליה
(צילום: פרטי)
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את אומרת "שהחיינו" על כך שזרקת את הזבל של עצמך באופן עצמאי אחרי שבועיים שהיית סגורה בבית.
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את מבינה שיש פלטפורמות אחרות למרות ההתעקשות שלך על תיאטרון חי. מפה לשם, הזמינו אותנו (קבוצת התיאטרון 'חולות' שאני חלק ממנה) להופיע בפסטיבל בניו יורק שמותאם לרוח התקופה, דרך הזום. מעניין אם נהיה סולד אאוט.
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את יושבת בבית, לא נהנית מ'נטפליקס', אפילו אין לך סבלנות לצפות. את רק מביטה דרך החלון, רצה לעינית הדלת כשאת שומעת את השכן בחדר המדרגות, מנסה לדלות כל טיפת אינפורמציה מהעולם החיצון, אבל נותרת לדבר אל עצמך עם עצמך.
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את מוצאת את עצמך מרפרשת את תיבת הדוא"ל שלך שוב ושוב. מתרגשת לקבל חומר פרסומי. מרפרשת שוב וקולטת מייל אחד מפסטיבל הפרינג' באדינבורו, שבינתיים מנסה להמשיך כרגיל, ואת שואבת מזה תקווה כאילו היו הם מנכ"ל משרד הבריאות בעצמו שאומר לנו שעד פסח כבר הכל יהיה בסדר.
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את שואלת את עצמך מה תפקידך בעולם, שפתאום נראה חסר חשיבות. אבל באותה נשימה מדמיינת את המהפכה היצירתית שתגיע לאחר המשבר.
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את מבלה שעות בפייסבוק ובאינסטגרם, קוראת בשקיקה את ה'לא חיוניות' של הקולגות שלך למקצוע - בעודך שמה מסכת פנים אחת אחרי השנייה. כי בכל זאת, צריך לשמור על המותג.
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את ממש משתדלת לעשות ספורט, אבל מבינה שכנראה תשמיני בכל מקרה. הרי תמיד אני מרמה כשהמאמנת לא לידי, אז תחשבו איך אני מתנהגת כששיעור הפילאטיס מועבר בלייב.
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את בוכה עם במאית תיאטרון מאיטליה בווידיאו צ'אט ומבינה שהמצב יכול להיות גרוע יותר.
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את יוצרת, בדרכך. כותבת. מסדרת את הבית, מנקה, מכבסת, חרדה לפרנסה, יוצאת להליכה קצרה, ומוצאת את עצמך בשיחה מרתקת (במרחק של שני מטר כמובן) עם האלה שמודדים ברחוב (שעד היום לא ממש הבנתי מה תפקידם). מקנאה גם בהם וממש עוצרת את עצמך מלשאול אם הם מחפשים עובדים.
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את מדברת עם הרו"ח שלך על תביעה לדמי אבטלה, ואותו את דווקא כן שואלת אם מחפשים עובדים. חשבתי לשאול גם בפייסבוק, אבל האמת שכולם עסוקים בלפנות דירה או להציע את עצמם.
כשהמדינה קובעת שאת לא חיונית, את בעיקר מתגלגלת מצחוק מבדיחות קורונה, נאחזת בכל שביב אנושיות שיכול להזכיר לך שאת מי שאת וחייך עוד ישובו למסלולם. אולי אפילו בצורה טובה יותר.
מאיה בואנוס היא יוצרת ובמאית תיאטרון ירושלמית