האורחים הבודדים שהגיעו לאולם השמחות בפתח תקווה לא ידעו את נפשם ממבוכה. אירוע בר המצווה של חתן השמחה הפך לתקרית עצובה ככל שהזמן עבר ושולחנות החברים נותרו מיותמים.
שיחת טלפון אחת ולאחריה הודעת וואטסאפ הקפיצה בתוך פחות משעה מאות גברים, נשים וילדים שהתייצבו באולם השמחות והפכו את בר המצווה לאירוע בלתי נשכח.
מי שעומד מאחורי גלגל ההצלה הזה הם זוהר גיל וזמיר דבורה, תושבי ראשון לציון, שמפעילים את קבוצת "המרקדים". המטרה: להציל אירועים נטולי אורחים, תופעה שלמרבה הצער חוזרת על עצמה יותר ויותר בשנים האחרונות.
גיל (36), נשוי ואב לשניים ודבורה (45), נשוי ואב לחמישה, מספרים שהכל התחיל ממש במקרה, בעקבות אירוע ששמעו עליו דרך הפייסבוק.
"זה היה בחודש יוני", מספר גיל, "הייתי בבית ודיברתי עם דבורה. הבת שלו קראה פוסט מטריד בפייסבוק. הוא סיפר לי שיש מקרה שבו נער בר מצווה נמצא באולם בראשון לציון עם המשפחה שלו ואין שם אורחים. הוא דיבר איתי על זה ושאל אם אני רוצה לצאת יחד איתו להגיע לאולם כדי לשמח את נער הבר המצווה ותוך זמן קצר יצאנו לדרך.
בתוך דקות האולם היה מלא עד אפס מקום באנשים שנחשפו גם הם לקריאה לבוא ולשמח ויחד עם מאות אנשים זרים רקדנו ושימחנו את הילד. כשעשינו בירור לגבי הסיבה שבגללה לא הגיעו חברים התברר לנו שעשו עליו חרם.
" הבנו שיש מקום ליוזמה גדולה, שתהיה פתרון נקודתי לאירועים מהסוג הזה, כי בטח יש עכשיו הרבה אנשים שלא מגיעים אליהם, כי זאת תקופת קורונה ואנשים חוששים להגיע לשמחות, יש מבוגרים שפחות רוצים לצאת וזה פוגע באפשרות לשמח.
"גם שמענו שיש יותר ויותר מקרים של חרם שילדים עושים על חבר לכיתה או לשכבה ומחליטים לא להגיע, בדיוק כמו האירוע שבו הכל התחיל".
3 צפייה בגלריה
זוהר גיל וזמיר דבורה, סיירת "המרקידים". משמחים באירועים ללא חוגגים
(צילום: צפריר אביוב)
היענות גדולה
הבת של דבורה הייתה למעשה המוח מאחורי הכל. "היא דחפה אותנו לעשות את זה והאיצה בנו לקדם את הרעיון", סיפר דבורה. "היא עזרה לנו לפתוח קבוצת פייסבוק וזאת הייתה ההתחלה.
"פתחנו קבוצת וואטסאפ שבה הכנסנו חברים ומכרים שלנו והוספנו קישור בפייסבוק להצטרפות", הוסיף גיל. "הייתה היענות מאוד גדולה ותוך פחות משבוע הקבוצה הייתה מלאה עד אפס מקום וכל 257 המקומות נתפסו. המשכנו לקבל המון בקשות של אנשים מכל רחבי הארץ שביקשו גם הם להיות חלק מהקבוצת "המרקדים".
"הבנו שיש לנו פה משהו הרבה יותר גדול ביד ואי אפשר להשאיר את זה רק בגדר קבוצה אחת בודדה. התחלנו לפתוח קבוצות לפי אזורי מגורים ומגזרים. היום יש 12 קבוצות עם למעלה מ-1,700 חברים. אנחנו מקבלים המון פניות. יש ימים שאני מקבל למעלה מחמישים פניות של אנשים שמבקשים מאיתנו להגיע ולשמח".
איך זה בעצם עובד?
"המנגנון עובד באופן יעיל. מקבלים הודעות לקבוצה שנקראת "קבוצת מעבר" שבה זמיר, אני ועוד שני מנהלים נמצאים. זאת קבוצה שאליה אנחנו מכניסים את אלו שפנו אלינו וביקשו סיוע. בקבוצה הזאת אנחנו מקבלים פרטים כדי שנדע לאיזה סוג אירוע לשייך אותו, אם זה אופי דתי או חילוני וכדומה.
"לאחר מכן אנחנו מוסיפים את בעל האירוע לקבוצה הרלוונטית והחל מאותו רגע המתנדבים נמצאים בכוננות קריאה למקרה שבה יינתן האות שהאורחים לא הגיעו ויש צורך להגיע".
רגעים בלתי נשכחים
השניים חיים כבר חצי שנה מאירוע לאירוע אבל יש כמה שהצליחו להיכנס להם חזק אל הלב, כפי שמספר דבורה.
"לפני שבועיים היה אירוע באלעד שבמסגרתו נישאו שני חירשים. המשפחה ביקשה שנגיע לשמח כי מרבית האורחים הם חירשים. היה חשש שלא יהיו מספיק משמחים כי הם מתקשים לשמוע את המוסיקה.
"הייתי שם עם המשפחה שלי וראיתי שלא מצליחים לשמח אותם ומיד הפעלתי את הקבוצה. תוך דקות הגיעו עשרות בחורי ישיבה והם עשו שמח בצורה שלא ראיתי כמותה. זה נגע לי ללב לראות איך הם התרגשו ששמחנו איתם".
גיל: "לי זכור אירוע במגזר הדתי, זוג נכים שבעצם המשפחה פנתה אלינו מבעוד מועד מחשש שלא יגיעו אנשים. הם חששו שאורחים לא יגיעו כי חלקם התגוררו רחוק וחלק אמרו להם כבר שהקורונה לא תאפשר להם לבוא.
"אמרנו להם שאנחנו נתגייס לעזור להם ובתחילת האירוע באמת ראינו שהאורחים לא מגיעים. בהודעה אחת לקבוצות הגיעו בתוך פחות משעה 300 איש שרקדו ועשו שמח עד השעות הקטנות של הלילה יחד עם החתן והכלה.
"אירוע נוסף שריגש אותי מאוד והיה בפתח תקווה. שמענו על מקרה של ילד שעבר חרם וקיבלנו הודעה על כך. הגענו לשם וראינו שיש אנשים בודדים באולם ובקבלת הפנים. אחרי כמה טלפונים שעשינו הגיעו מאות מתנדבים יחד עם המשפחות שלהם כדי לחגוג איתו.
"גם מפעילי אירועים באו, מעגלי מתופפים ורקדנים מקצועיים ועשו שמח. הרמנו את האולם באוויר. ההורים של הילד לא הפסיקו לבכות מהתרגשות לאורך כל הערב והדמעות על החרם שהילדים עשו עליו התחלפו מהר בדמעות של שמחה והתרגשות מהאירוע הייחודי שעשינו להם.
מה נוהל המתנות? אתם משאירים צ'ק?
"אנחנו לא מביאים צ'קים אלא באים נטו לרקוד ולשמוח, לא באים לאכול, אבל היו פעמים שמתנדבים שלנו גם שמו צ'ק. אנחנו לא מחייבים ולא מבקשים מהפעילים שלנו לעשות את זה, אבל כל אחד והיכולת שלו. אם מישהו מרגיש צורך לתת מתנה אנחנו לא נמנע את זה ממנו".
